- לפני שטסנו לאמסטרדם לציין את ה-40 שלי חשבתי לעצמי שכולם מגזימים. לא רק שחשבתי לעצמי, ממש ידעתי בודאות. הרי אתרי החדשות נועדו כדי להפחיד, הפייסבוק נועד כדי להגזים, טוויטר נולד כדי לזרוע בהלה. אני הייתי באמסטרדם אינספור פעמים. הזמנו את הכרטיסים האלה עוד ביולי שעבר כדי לחגוג לי ארבעים. ונכון, חשבתי לעצמי כשעליתי על הטיסה שלא חשבתי שנגיע אליה והנה היא מתגשמת בכל זאת, המדינה השתנתה ללא הכר, אבל העולם לא השתנה עד כדי כך. לא יכול להיות. הולנד היא מקום בטוח ליהודים. אמסטרדם מוצפת ישראלים. האנטישמיות האירופאית מתה יחד עם הנאציזם ב-1945. כולם מגזימים.
- שישה ימים אחר כך אני יכול להגיד בודאות: אף אחד לא מגזים. אין דרך קלה להגיד את זה, אבל לא נעים באמסטרדם. זה לא שלא היה כיף. זה לא שלא נהנינו. אבל זו הפעם הראשונה שהיהדות והישראליות שלי ישבו עלי כמו אבן ריחים. 90% מהזמן אפשר היה כמעט לשכוח את זה. הבעיה היא שב-10% הנותרים אי אפשר.
- שעתיים לתוך הנחיתה שלנו, באתר הראשון שבחרנו לבקר בו, דגל פלסטין עצום התנופף לו בכיכר דאם, הכיכר המרכזית של אמסטרדם. הוא ממוקם ממש במרכזה, נטול בושה וחסר קונטרה. אלפי אנשים נחטפו מבתיהם, נאנסו, נרצחו, נשרפו ועונו, והדגל שבשמו נעשו המעשים האלה פשוט מתנפנף. ״אמסטרדם מברכת את תיירי כל העולם״ נכתב על מסך טלוויזיה במסוע המזוודות. ובכן, אולי נכון להגיד שכמעט את תיירי כל העולם. אנחנו לא רצויים באמסטרדם. וזה לא מוחצן. אבל זה מורגש.
- מעולם, בכל ימי חיי, לא הסתרתי את היותי ישראלי. בימי לבנון השנייה הלכתי בלונדון באמצע הפגנה נגדנו עם חולצה בכיתוב בעברית בלי טיפת פחד. הרצתי בחו״ל לכל סוגי הקהלים. סיקרתי אירועים בינלאומיים. בחיים שלי לא פחדתי להגיד שאני ישראלי, בחיים שלי לא עלה על דעתי להסתיר את ארץ המוצא שלי. ואז נסעתי לאמסטרדם. ואני לא יכול להסביר את זה, אבל אינסטינקט קדום שיש לי, גרסת היידישקייט של חוש העכביש של ספיידרמן אם תרצו, התעורר וצעק סכנה. לא רואים את האנטישמיות החדשה. אבל מרגישים אותה בגוף.
- מרגישים את זה דווקא בדברים הקטנים. ביום הלפני אחרון חיפשנו בית קפה לשבת בו במרכז אמסטרדם, וזו לא משימה קלה כל כך כמו שאפשר לחשוב בעיר הזאת. מרחוק איתרנו בית קפה שנראה מושלם, ועוד לפני שהספקנו להתיישב יצא בעל המקום עם צעיף ענק של פלסטין ומקדש אל אקצא. אפשר היה פשוט לתלות שלט ״אין כניסה ליהודים״. ובעצם למה צריך. הנה הוא כאן. השלט המודרני. והצעיף הארור הזה נמצא בכל מקום. ברחוב, במטרו, באוטובוס, ברכבת העילית. 82 שנה אחרי שיהודים חויבו בטלאי צהוב בהולנד הנאצים החדשים הולכים עם המדים החדשים בגאווה.
- ״בוא לא נדבר עברית במטרו, טוב?״, רותם אמרה לי פחות מ-24 שעות אחרי שנחתנו. אמנם גם ברגיל אני מדבר 150 מילים בדקה וקיים החשד הסביר שהיא פשוט רצתה שאני אסתום קצת, אבל המבט בעיניים שלה הבהיר לי ששנינו מרגישים בדיוק אותו דבר. ולא קרה לנו כלום. ולא הטרידו אותנו. וכבר יצא לי להיות במקומות שאינם חובבי ישראל. אבל זה אחרת. האוויר ספוג ברעל. ואי אפשר לטעות בזה.
- לא שמענו עברית באמסטרדם. בכלל. אפילו לא מילה. רותם טענה שהיא שמעה זוג עם ילדה בתאי ההלבשה ביוניקלו, אבל אני לא שמעתי אפילו מילה אחת בעברית. זה לא שאין ישראלים, אבל צריך להיות שם כדי להבין את תחושת הסכנה בעצמות. מכירים את זה שאין רועשים מהישראלים? ובכן, מה אתם יודעים, מסתבר שכשאנחנו מרגישים את הרוע באירופה מתעורר שוב, גם אין שקטים מאיתנו.
- אחרי מסע מפרך עם המזוודות הגענו לתחנה המרכזית והחלטנו שמכאן ממשיכים במונית. הנהג היה מרוקאי, ושאל אותנו בשמחה מאיפה אנחנו. הרעד הזה בגב מהשאלה הזאת חדש לי. ניסינו להתחמק. הוא התעקש. בסוף אמרנו. אם את המתח אפשר לחתוך בסכין, אז את השתיקה אפשר לשסף בחרב. הוא לקח לנו בסוף פי ארבע. שילמנו בלי להתווכח. היו לי כמה נסיעות מפחידות בחיי. זו הייתה המפחידה שבהן. זו גם הייתה המונית האחרונה שעלינו עליה בטיול הזה.
- בכלל, לא היה לי מושג שצמד המילים התמים הזה, מאיפה אתם, יכול להבעית כל כך. אבל הוא יכול. אז מלמלנו משהו למלצר שהתעניין בסושי, ולא תיקנו את מוכר הגבינות ששמע ״איטליה״, ולחשנו כמעט בדממה מוחלטת מול המוכרים שהיו צריכים את הדרכון שלנו כדי להחזיר לנו את המס. והשתיקה הרועמת הזאת אחרי התשובה שלנו, היא חדשה. ומורגשת היטב.
- מכל הדברים שהיו יכולים להפחיד אותי, אלה דווקא הדגלים בחלונות שצמררו לי את הגוף. ישנו בצפון אמסטרדם, בשכונה כל כך רדומה שאפילו לפהק בה אין טעם, ובאמצע הפארק היפיפה, בין שבילי אופניים וברווזים פסטורליים, פתאום הדגל הזה הופיע, מודבק לחלון. זה כמו לראות דגל של המפלגה הנאצית. זה אותו אפקט. רק באמסטרדם יש שלט שמכוון לבית של אנה פרנק וממש מולו דגל ענק של פלסטין. ״לא ידענו מה באמת קורה שם״, טענו ההולנדים ב-1945 בפני 5,000 היהודים שניצלו ממחנות ההשמדה וחזרו לארץ הולדתם. הטיעון הזה לא יכול לעמוד להם בפעם השנייה. הם יודעים. ושוב בוחרים להתעלם ולשתף פעולה.
- זה לא שלא היו אנשים נחמדים באמסטרדם. היו. אפילו לא מעט. מוכר בזארה – היא כבר הייתה בקופות כשאני עוד מדדתי את כל החנות – הצליח לרגש את רותם עד דמעות כששאל אותה למה היא לוחשת את שם המדינה שלה, ואמר לה שאנחנו צריכים להתגאות. שישראל מדינה טובה. אבל מולו הייתה את הפקידה שעבדה באיטיות מרגיזה ובולטת מדי אחרי שגילתה מאיפה אנחנו, את פקיד המכס שצעק חזק מדי ובלי שום פרופורציה לכלום ואת המוכרת עם החיג׳אב שביקשה דרכון להחזר המס וברגע שראתה את הלאום היא חייכה ואמרה שהיא נורא מצטערת והווי-פיי נפל ויתקנו אותו רק בעוד שבועיים, אז אין. אני לא יודע אם אפשר להגיד שהאנטישמיות מרימה ראש באירופה. אבל בהחלט אפשר להגיד שהיא לא מרכינה אותו.
- אני לא יודע אם זה ככה בכל אירופה. אני מכיר מספיק את פראג ויוון כדי להמר ששם המצב לא כזה. יש לי מספיק חברים שנסעו ללונדון בחודשים האלה ואמרו ששם לא מרגישים כלום. אבל שמעתי גם דברים הפוכים על וינה, על בלגיה, על פריז, וחשבתי לעצמי שזה שטויות של אנשים היסטריים. ובכן, אני לא חושב ככה יותר.
- המחשבה היחידה שחזרתי איתה היא שבאמת אין לנו מקום אחר. זו לא קלישאה וגם לא הגזמה. מאז שנות החטיבה החזקתי במחשבה שישראל צריכה להיות מדינת כל אזרחיה, אבל דווקא הביקור הקצר הזה הוכיח לי שאזרחי כל העולם דווקא ממש סבבה ואנחנו אלה שצריכים הגנה. יש מדינה יהודית אחת בעולם. כל מי שאינו יהודי ורוצה לגור בה ולתרום לפיתוחה אמור וצריך לקבל את סל הזכויות המלא. זו צריכה להיות מדינה שווה לכל אזרחיה. אבל לעזאזל, אין לנו לאן ללכת. 95 שנה אחרי שהיטלר עלה לשלטון, אירופה היא שוב מקום מסוכן ליהודים. וגם אם (עדיין) לא מסוכן פר אקסלנס, אירופה היא בהחלט מקום לא נעים ליהודים כרגע.
- ביום ראשון בערב נדבר על לזכור ולא לשכוח, אבל אלה שני דברים שונים לחלוטין. לצערנו אנחנו מקבלים תזכורות כל הזמן אז לזכור לא צריך, אבל לא לשכוח זו כבר אופרה אחרת לגמרי. הגל הזה יעבור. אמסטרדם תחזור לחזר על הפתחים והארנקים שלנו, כי אנחנו תיירים טובים, אבל בזמן שמאיימים עלינו בחרם עולמי כל שני וחמישי נכון לזכור מי החברים שלנו, ולא לשכוח את הדגלים שהם מרשים להניף ועוברים מתחתיהם כאילו כלום. שוב.
- לפני שנסענו חשבתי לעצמי שכולם מגזימים. אני מאוד מתבאס לגלות שטעיתי.
הדגלים הכי מצמררים אותי. חלון בשכונת נורד, אמסטרדם
איך מתחילים לכתוב?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה
הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-79 ש״ח בלבד
תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?

דה וסט אין דה וורלד
1. ״אבא״, היא צמצמה את העיניים והסתכלה עלי. ״מה… מה אתה לובש?״.
2. לפני שאני אספר לכם מה אני לובש, אני רק רוצה לציין שעוד חודשיים היא תהיה בת שמונה. היא ישנה עם בובת ארנב כל לילה. ובכל זאת, איכשהו הלכתי לישון עם ילדה וקמתי עם נערה מתבגרת בת 15. ועכשיו אני אספר לכם מה אני לובש.
3. אני לובש וסט, בסדר? אני לובש וסט שקניתי ביותר מדי כסף כי לרגע חשבתי שאני יכול להיות האדם הזה שיכול ללבוש וסט.
4. לא, אתם יודעים מה? זה לא נכון. מה שקרה זה שרותם ואני היינו באיזה יריד בפרדס חנה, ושם היה דוכן של וסטים. רותם אוהבת וסטים. אני, לעומת זאת, מודע למגבלותיי.
5. לרותם יש את הנטייה המרגיזה להיות דמות מושלמת מסרט, ולכן היא דפדפה בין הקולבים, מצאה וסט מושלם במידה מושלמת, מדדה אותו והייתה סופר מרוצה. ואז המוכר הסתכל עלי ושאל אותי: ״ואתה? מה איתך?״.
6. ״אני לא״, אמרתי לו וצחקתי. ״למה לא?״, הוא שאל. ״כי אני לא מגניב מספיק בשביל ללבוש וסט״, עניתי לו את האמת, כי וסט לגברים זו המקבילה לשפם: אתה יכול שיהיה לך אחד, אבל צריך סוג מסוים של אופי ופאסון כדי שתוכל להסתובב איתו בציבור.
7. לי אין אותו.

מה אני יודע על החיים
מחר אני אהיה בן 42, ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר.
נכון, שאני זקן.
אבל אם קראתם את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ואתם זוכרים את הסצינה המופלאה עם מחשב העל (ואם לא, תעשו לעצמכם טובה ותקראו), אתם גם יודעים ש-42 הוא משמעות החיים.
ולכן אולי זה לא מפתיע שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הרגשתי כאילו אני לא מבין כלום על העולם.
כלום. שום דבר. נאדה. נישט. השנה הכל קרס לי כמו מגדל קלפים, ואני באמת מסתובב במקום הזה בחודשים האחרונים עם מחשבה אחת ואחת בלבד: לעזאזל, הייתי צריך לקרוא את הוראות ההפעלה לפני שיצאתי.
וניסיתי. בחיי שניסיתי. שבוע שלם אני יושב עם עצמי ומחברת ועפרון ומבטיח לעצמי שאני אכתוב דברים חכמים שאני יודע על החיים, ומה אני אגיד לכם, מלבד השורה ״אין הרבה דברים שפאי תפוחים חם לא יכול לפתור״, שאני חושב שהיא מאוד מדוייקת, לא ממש הגעתי לאנשהו.
אני אמור להיות המבוגר האחראי. למעשה, לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים והם שאלו אותי אם אי פעם ראיתי טי רקס.
אמרתי שברור, דרך אגב.
ואז סיפרתי להם איך כשאני הייתי ילד היה בספארי בגן העיר רפטורים במקום דובים וטי רקס במקום הכלוב של האריות, וזה עוד כלום, כי בקרקס מדראנו היה ברונטוזאורוס.
הם מתו מקנאה, כמובן.
לספר סיפורים אני יודע, ילדים. זה באמת הדבר היחיד שאבא יודע.
הייתי אמור להיות חכם יותר. זה אני יודע להגיד בוודאות. הייתי אמור לדעת איך דברים עובדים. הייתי אמור לשבת איתם בממ״ד ולספר להם איך בתקופתנו לא היו התראות והיה נחמן שי והתגוננו בעזרת אקונומיקה ומסקינטייפ וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהיה אז.
אבל זה לא כלום ושום דבר.
ואין לי שום דבר חכם להגיד על מה שקורה פה, ועל הטילים שיורים עלינו לסירוגין כבר שנתיים וחצי, ועל ה-7.10, ועל הקורונה. עידו בן 11. אילה בת 7.
ואיכשהו יש לנו את אותו ניסיון חיים בדיוק.
כולנו רואים הכל וחווים הכל בפעם הראשונה.

מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.

אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.

המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.

דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.





