בחודשים האחרונים אני ישן על הספה.
לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.
אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי.
ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה.
היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.
ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה.
יש בעיה עם המיטה שלי. אני לא יודע כמה מכם הלכו על העיצוב האוונגרדי הזה, אבל שלי, לפחות, נמצאת בחדר השינה.
ויש בעיה עם חדר השינה שלי.
הבעיה היא שלא רואים משם את כל דרכי הגישה לבית.
ומאז ה-7.10 אני צריך לראות כל לילה את כל דרכי הגישה לבית.
בנוסף, אם מישהו יכנס הביתה באמצע הלילה, הדרך מהספה למטבח, שם יש לי מגירת סכינים וכלי משחית אחרים מסודרת ומאורגנת למקרה ש, היא קצרה יותר מאשר הדרך מחדר השינה למטבח.
בכל לילה מאז אוקטובר אני נועל את הבית. סוגר את התריס החשמלי של המרפסת. נכנס לחדר השינה. נשכב במיטה. ועוברות איפשהו בין שלוש לעשרים דקות עד שנדמה לי שאני שומע מישהו זר מסתובב לי בבית.
או שומע מילים בערבית.
וזה הרגע שבו אני קם באנחה, יוצא מהחדר, עובר לסלון, נשכב על הספה ויודע שגם הלילה, כמו בכל לילה מאז אוקטובר, אני צריך לשמור על הילדים שלי.
ויודע עוד יותר שאף אחד אחר לא יעשה את זה.
יום עצמאות על הספה, אילסוטרציה
שלא תבינו לא נכון, איו לי שום אשליות לגבי יכולות השמירה וההגנה שלי. הפעם האחרונה שהלכתי מכות הייתה לפני 23 שנה, ואין לי שום תקוות שמחבלי חמאס יהיו מפוזרים וחסרי קורדניציה כמו ציון מי״א 5.
אבל כדי להגיע לילדים שלי המחבלים האלה, באופן הכי מילולי שרק יכול להיות, יצטרכו לדרוך על גופתי המתה. זה כל מה שאני יכול להציע להם. אבא יילחם בשבילכם עד המוות.
אבל אם אני אהיה במיטה אני עלול לא להספיק.
אלף פעם – וארבע פעמים עם הפסיכולוגית שלי – כבר ניהלתי עם עצמי את השיחה שזה הלך קצת רחוק מדי. שיש הבדל די רציני בין בתי הקרקע הקיבוציים בבארי ובכפר עזה לבין הקומה הרביעית בקומפלקס המאובטח שאני גר בו בצפון תל אביב. זו חרדה. והיא מנהלת אותי. ואני יודע את זה היטב.
ואתם יודע מה? אני ממש בסדר עם זה.
ואני ממש בסדר עם זה כי מאז ה-7.10 אין תרחיש מוגזם או קיצוני מדי. קרה דבר שלא חשבנו שיקרה אף פעם, ושסיפרו והבטיחו לנו שלא יכול לקרות במדינה שלנו.
מאז כבר שבעה חודשים אנחנו מחפשים את סינוואר, מחפשים חטופים, מחפשים את עצמנו, מחפשים נחמה, מחפשים הסבר, מחפשים דרך החוצה מהסיוט הזה.
אה, כן, אנחנו מחפשים גם את הנצחון המוחלט, ואולי הבעיה היא בי ואני מבין לא נכון, אבל עבורי, בראש שלי, נצחון מוחלט הוא שאחרון העזתים – תקראו להם חמאסניקים אם תרצו, אני הפסקתי לחפש את ההבדלים – יוצא בתחתונים ומניף דגל לבן ומתחנן על חייו.
וכל עוד זה לא קרה, אני חושב שאני אתן לחרדה להוביל.
כדי שחלילה לא יובן לא נכון, אני רחוק מלהיות משותק. ביום יום אני עובד, אני מתפקד, אני צוחק, אני מתמלא פרצי יצירתיות, אני חי במידת האפשר.
בלילה אני ישן על הספה.
ככה זה עכשיו.
גדול עלי לדעת מה יקרה עכשיו. מצד אחד נכנסים לרפיח על אפו ועל חמתו של כל העולם, מצד שני עלינו לגמר האירוויזיון בתמיכתו ובהצבעתו של אותו עולם בדיוק. זו באמת מדינה מטורללת שאין כמוה. פעם חשבתי שאני מבין מה הולך פה. היום אני באמת רק מנסה לעקוב
בעוד ארבעה ימים נחגוג – או נציין. או ניתן לתאריך הזה פשוט לחלוף לנו מעל הראש – עצמאות, אבל אני מודה שזה מרגיש כמו אוקסימורון בשלב הזה של חיינו.
אני חושב שזה חשוב לציין את היום הזה. רשימת משיאי המשואות היא מהמוצדקות והמכובדות שראיתי. עברי לידר שעבר מהלוויה להלוויה, אורי מגידיש, ענבל ליברמן, רמי דוידיאן. שורת אנשים שאני מניח שהמשותף להם הוא שאיש מהם לא ציפה ולא רצה והיה מוותר על התענוג הזה בתמורה לכך שהאירועים האלה לא יקרו, אבל הם קרו.
והאנשים הטובים והנפלאים והראויים והגיבורים האלה כאן.
ועם כל הצער והכאב על החטופים, שכמובן ישנו ולא נראה שהוא הולך לשום מקום, האנשים האלה ראויים שנניף עבורם את הדגל ליום אחד ונהיה גאים שאלו האנשים שאיתם אנחנו חולקים מדינה, כי בלי האנשים האלה באמת שאין לנו עצמאות.
גדול עלי לדעת מה יקרה עכשיו. מצד אחד נכנסים לרפיח על אפו ועל חמתו של כל העולם, מצד שני עלינו לגמר האירוויזיון בתמיכתו ובהצבעתו של אותו עולם בדיוק. זו באמת מדינה מטורללת שאין כמוה. פעם חשבתי שאני מבין מה הולך פה. היום אני באמת רק מנסה לעקוב.
ורציתי, בחיי שרציתי, להרים עם הטקסט הזה. לתת איזו תקווה ואופטימיות. בסוף – בעידוד רותם, אלא מי – יצא פשוט מה שאני מרגיש. גם זו עצמאות. וזה ללא ספק יום ההולדת העצוב ביותר של המדינה שלי מאז שאני זוכר, ומה אני אגיד לכם, איטס מיי פארטי ואני אהיה חרד אם בא לי.
ועוד נחגוג. ונבריא. ונשמח. ונצעק. ונתפאר. ונתרומם. ונתהלל. ונתנשא.
אבל לא השנה.
השנה, לפחות בינתיים, אנחנו על הספה.
איך מתחילים לכתוב?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה
הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-79 ש״ח בלבד
תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
