אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.
אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.
זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.
אללללף.
סטופ.
נ׳.
כבר אי אפשר לזכור שום דבר אחר, כולל לא את החיים הקודמים שהיו לנו
ארץ. אני מנסה להיזכר בארץ ב-נ׳. זה אמור פשוט לעלות לי כמו שזה תמיד עולה, אבל אני לא מוצא כלום. אנחנו משחקים ככה שעידו אומר ראשון ובן הדוד אומר שני ואני מסביר להם מה נשאר, אבל אני לא מצליח לחשוב אפילו על ארץ אחת, וזה קצת מבהיל אותי. נרפת. ננגליה. נרצות הברית. כלום לא עולה לי. עידו אומר נורווגיה. בן הדוד מפגיז עם נמיביה. יש לפחות שמונה. אני יודע את זה. ככה התקבלתי לבמחנה בצבא. ממש ככה. עולה לי ניר עוז. אני יודע שזו לא ארץ, ובכל זאת זה כל מה שעולה לי. ניר עוז. נצרים. נו, אני אומר, מנסה להפעיל ידנית את המוח, צילמו שם את הסרט הזה שהוא כמו משחקי הכס אבל היה לפני. של טולקין. נו, המדע הבדיוני הזה. שלושה סרטים, עם הסרט השלישי שסירב להיגמר. עם הגמד וההוא איך קוראים לו הממש מפורסם שהיה הקוסם. שניהם בוהים בי ולא מבינים מה אני רוצה.
״ניו זילנד!״ אני צועק קצת חזק מדי ומפחיד את שניהם. אני עדיין יכול לשחק את המשחק הזה, לעזאזל. אני עדיין כאן.
עיר. זה התור שלהם, הם קודם, ואף אחד לא מוצא עיר או ישוב באות נ׳. ״פשוט תחשוב איפה יש טילים״, אומר לו בן הדוד, ואני יודע שזה השלב שאני אמור להצטער מאוד על הילדות שלהם, אבל כל מה שאני מצליח לחשוב זה שהמנוול גנב לי את הטקטיקה, כי זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו: מריץ את האפליקציה של פיקוד העורף בראש ומנסה להיזכר איפה נפצעו אתמול. עידו אומר נהריה. בן הדוד ואני ממשיכים לחשוב. ״בנתניה היה טילים?״, הוא שואל, ועידו אומר לו שקצת. אז נתניה. שוב אני נשאר בלי כלום. אלי שבשמיים, המוח שלי ריק. אני מתחיל להריץ בירות. אמסטרדם לא, פריז לא, פראג לא, לונדון לא. אני יודע שיש עיר בנ׳, ובסוף אני נזכר בכתבה שקראתי הבוקר ובלי שליטה אומר ״ניו יורק טיימס״.
״ניו יורק טיימס זה עיר, אבא?״.
כאילו, ניו יורק, חמודי. התכוונתי ניו יורק. ניו יורק זו עיר. הייתי שם שלוש פעמים.
היא יפה, אבא?
אני לא זוכר. בחיי. אני כבר לא זוכר כלום. זה פשט נראה לי כמו חיים אחרים לגמרי.
חי. הדבר היחיד שהמוח המפגר שלי מצליח לדלות כרגע זה ״עם ישראל״. זה כל מה שרץ לי בראש. שום דבר אחר לא חי מבחינתי, וזה הדבר היחיד שמעניין אותי שיחיה. הראש שלי מלא בהמון אנשים צועקים שעם ישראל חי ולשום דבר אחר אין מקום. עידו מפגיז עם נמיה. בן הדוד הולך על נמר. חייבות להיות עוד חיות. חיות זו המחלקה שלי, בטח מאז שהם ואני הולכים לספארי כמעט בכל חודש כבר שש שנים וזה הבילוי המועדף עלינו שמשום מה לא נמאס להם. אני יודע איך קוראים לכל החיות בספארי, למען השם, ופתאום מחליקה לי פיסת האינפורמציה שלנמר בספארי קוראים כורש. לטיגריסים קוראים רימבה וצ׳ין צ׳ין. לפיל קוראים יוסי. לדרקון הקומודו קוראים שאול. אני מתגעגע לספארי. היינו שם לא מזמן, וכל מה שפחדתי זה שיהיו אזעקות ובסוף הלכנו מהר כמו שבאנו, ומאז אני לא מסכים לחזור.
נו, אבא, יש לך חיה?
לא, ילד שלי, אני רוצה להגיד לו, יש לי קצרים במוח. אני מריץ את כל התחנות בספארי. דוב נמלים? לא. ג׳ירפה? לא. פרד? לא. למור? כוס אמק. ״אבא שלך די איטי, עידו״, אומר בן הדוד, וצודק, אבל תיכף אני אביא אותה בחיה. כל מה שרץ לי בראש אלה מהדורות החדשות של הימים האחרונים, ומישהו אמר שם שצריך לתקוף באיראן כדי לקטוע את ראש ה…
נחש! נחש! נחש זה בנ׳.
״לקח לך מלא זמן, אבא״.
אני מנסה בכל הכוח לחשוב על מישהו חיובי. צייר. פסל. כותב. שחקן. אמן. הכל ריק. בסוף עולה לי ניטשה. הם פוסלים כי הם בחיים לא שמעו עליו. אני מסכים, כי אין לי כוח להסביר להם עכשיו מי זה. רק הכאב הגדול הוא גואלה האחרון של הרוח
צומח. הם לקחו לי את נורית ונרקיס, והדבר היחיד שאני חושב עליו זה על כל הפרחים שנקטפו לנו בשנה הזאת. אני חושב על נועם אליקים ששתי הבנות שלו, דפנה ואלה, נחטפו לעזה והוא נהרג עם בת הזוג שלו דקלה ובנה תומר. הסיפור הזה לא יוצא לי מהראש. אני חושב על נורית ברגר ז״ל מנתיב העשרה. כמה שמות אני זוכר ומחזיק אותם חזק חזק בזכרון. אני חושב על נדב אח של אילת שנחטף ונרצח בשבי. אני חושב ששום דבר לא צומח כאן כבר הרבה זמן.
תמשיכו, טוב? אני רק אביא לי מים.
דומם. נצחון. חייב להיות כזה מתישהו. רק השבוע קראתי שהמלחמה הזאת תיקח לפחות עוד שנה. אולי חמש. אין לי את הכוחות האלה. אין לי את האוויר לזה. הדבר היחיד שמחזיק אותי וגורם לי לקום בבוקר ולתפקד זה שאני מדמיין את עם ישראל קופץ לבריכה בכיכר רבין כמו אחרי מלחמת המפרץ ואת האוהדים של מכבי תל אביב עם המון שלטים נגד סדאם אחרי שעיראק הודיעה על כניעה. חייבת להיות תמונה כזאת. החטופים חייבים לחזור. מי שחי. אם נשאר עדיין מי שחי. הנצחון הזה חייב לבוא, והוא חייב להיות מוחץ והחלטי וחד משמעי, אבל באיזה מחיר? איך הדבר הזה יגמר, לעזאזל? איך אנחנו ממשיכים לחיות כאן?
אבא?
מה?
דומם ב-נ׳.
תתחיל אתה, זה תורך, מה יש לך?
נינטנדו.
זה טוב.
מה יש לך, אבא?
נסראללה, אני עונה.
שניהם צוחקים.
זה לא דומם, הם פוסלים לי את התשובה.
נר, אני עונה לבסוף, ונזהר לא להגיד ״זכרון״.
אישיות. עוד לפני שהם פותחים את הפה אני אומר בשטף: נתניהו. נסראללה. ניר דבורי.
״יש לך מישהו לא מהמלחמה?״, שואל אותי הבן דוד, מיואש, כי הוא הבין עם מי יש לו עסק.
״ניטה״, עידו אומר.
מי?
הוא מברולסטארז, אבא, איך אתה לא מכיר?!
בן הדוד אומר נאני. גם הוא מברולסטארז.
אישיות צריך להיות מישהו חי, אני אומר להם.
נסראללה לא חי, עידו אומר לי.
גם כן אישיות, אלוהים. ארכי מחבל. טרוריסט. נבל. נבל זה בנ׳. אני מנסה בכל הכוח לחשוב על מישהו חיובי. צייר. פסל. כותב. שחקן. אמן. הכל ריק. בסוף עולה לי ניטשה. הם פוסלים כי הם בחיים לא שמעו עליו. אני מסכים, כי אין לי כוח להסביר להם עכשיו מי זה. רק הכאב הגדול הוא גואלה האחרון של הרוח.
״אפשר לחיות מבלי לזכור ולהיות מאושר״, אני שומע את פרידריך מתיישב לידי ונאנח ואני כל כך מזדהה איתו, כי זה באמת מרגיש כאילו שנינו בני 180. ״אך אין זה מן האפשר לחיות מבלי לשכוח״. אתה צודק, פרידריך, אבל זה לא חיים זה, כי המעט שאנחנו יכולים לעשות הוא לזכור, אלא שמרוב זכרון הכל נשכח, פרידריך. כשמנסים לזכור יותר מדי בסוף יוצא ששוכחים הכל. ״זה טוב״, הוא עונה לי וקם ללכת. ״תזכור את זה״.
אבא?
מה?
נראה לי שהפסדת.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
