אחרי יותר מעשור וחצי של חרדות אני יודע שאם יש דבר אחד שאסור לעשות הוא לקבל החלטות בזמן התקף, אבל לצערי הניסיון הזה נרכש בדם, ובגיל 23 עוד לא ידעתי את זה, ואפילו לא ידעתי שאני באמצעו של התקף, כי הכל נראה והרגיש כמו אמת לאמיתה.
אני רוצה להתעכב על הנקודה הזאת רגע, כי עד אז כל הידע שלי על איך נראים התקפי חרדה נרכש מסדרות וסרטים אמריקאים. ובדיוק כמו נישואין, לידה, שנות הנעורים או החיים בכללותם, גם כאן המרחק בין איך שהוליווד סיפרה שזה מרגיש לבין המציאות לא היה יכול להיות גדול יותר.
אני לא מתיימר לדבר בשם איזה ציבור, כי כל אחד חווה את החרדה שלו מאוד אחרת, אבל לפחות אצלי החרדה מתחפשת מהר מאוד לפרקטיות. בשום שלב לא חשבתי לעצמי שאני צריך לנסוע לבית חולים כי הדופק שלי על 250, אלא הרגשתי שהפחד הזה שרץ לי בורידים הוא מוצדק מאין כמוהו.
שלראשונה מזה הרבה זמן, אני חושב ורואה את המציאות בהיגיון.
והבהלה האמיתית – וגם נקודת ההתחלה של גלגל האשמה וההרס העצמי בעקבותיה – היא איך לא ראיתי את כל זה עד עכשיו.
אבל זו אפילו לא הצרה הכי גדולה בהתקפי חרדה. הצרה הכי גדולה בהתקף חרדה, לפחות באלה שלי, היא שאני מרגיש כאילו אני חייב לעשות משהו. שאם אני רק אפסיק לשבת בחיבוק הידיים המטופש והעצלני שלי ואעשה משהו – אף פעם לא מוגדר, אף פעם לא ברור, אף פעם לא קוהרנטי, אף פעם לא שקול, בדיוק כמו שהחרדה אוהבת – אני עוד אצליח להציל את עצמי.
ומה שהכי קשה הוא שאין איך לברוח מזה, כי אי אפשר להתרכז בשום דבר אחר.
ניסיתי לפתוח את הטלוויזיה וניסיתי להעסיק את עצמי במשהו אחר וניסיתי לבשל לעצמי ארוחה וניסיתי ללכת ולשים ראש, כמו שאומרים בפולנית, אבל ההרגשה הפנימית היא כאילו חשבון הבנק שלי בוער והכסף נשרף כולו ונעלם ממש ברגעים אלה, ולכו תנסו אתם לעצום עין או להכניס משהו לפה או להתרכז בכל דבר אחר כשאתם יודעים בודאות ברורה ובצלילות מחשבתית בהירה מאין כמוה שהכסף שלכם עומד להיעלם.
הרבה ספרי פסיכולוגיה, כולל האתר הרשמי העוסק בחרדה של איגוד הפסיכולוגים הישראלי מציעים המון פעולות שאמורות לסייע בשלב הזה : לצאת להליכה. לתרגל נשימות. לשתות כוס מים. לחשוב מחשבות מרגיעות.
מה שרק מחזק את המחשבה שלי שאיש באיגוד הפסיכולוגים הישראלי לא עבר התקף חרדה מעולם.
ואם אתם חושבים שהמרחק בין הוליווד למציאות גדול, נסו פעם לקרוא ספרות מקצועית על חרדה כדי לגלות שלפעמים האנשים האלה לא נמצאים על אותה פלנטה.
אם זה נשמע כאילו אני מזלזל בפסיכולוגים ובפסיכולוגיה, אז לא. כמו בכל תחום, גם בתחום הזה יש אנשי מקצוע מעולים ומדהימים שהשתמשו בספרות המקצועית כנקודת מוצא להעמיק ולחקור, אבל גם כמה אנשי מקצוע – את חלקם פגשתי באופן אישי – שמעולם לא טיילו אפילו באזורים האלה ובכל זאת מדברים בידענות ובפסקנות.
שזה בדיוק כמו שאני אייעץ למטיילים על האוורסט איך מתמודדים עם הקשיים שבדרך לאחר שקראתי ספרים בנושא. זה אפשרי, אבל מי שבאמת היה שם יבין תוך שלוש דקות שאין לי מושג על מה אני מדבר.
אי אפשר להגיד לאדם שהלכו לו הבלמים באוטו והוא עומד להתנגש בקיר בטון שאותו הוא רואה מתקרב מבעד לשמשה שכל זה קורה בתוך הראש שלו ושישתה קצת מים, כי קיר הבטון הזה מתקרב במהירות עצומה.
לשתות מים לא ירחיק אותו.
והכסף בחשבון הבנק שלי עומד להיעלם ממש ברגעים אלה.
באותה תקופה הספר ״אבא עשיר, אבא עני״ רק פרץ בישראל והיה בשיא התהילה שלו. בגלל שקראתי אותו כמה פעמים, ידעתי בדיוק מה הדבר הפרקטי והנכון שאני צריך לעשות כדי להציל את הכסף האחרון שיהיה לי בחיי אי פעם: להשקיע אותו במניות.
האם הבנתי משהו במניות באותה תקופה? לא.
האם זה שינה לי? לא.
נכנסתי שוב לאתר של הבנק. לפני שאספר מה עשיתי אני רוצה לציין שב״אבא עשיר, אבא עני״ העצה הברורה הייתה להשקיע במניות ובמדדים שעולים בצורה מדודה לאורך שנים, להתאזר בסבלנות ולהסתפק ברווחים סולידיים.
אבל כאן נכנס החלק השני של ההרס העצמי שלי: אני לא יודע להתאזר בסבלנות.
אז אמרתי לעצמי שאני לא כמו הלוזרים האלה שעושים 7% על הכסף שלהם בשנה. אני הרבה יותר טוב מזה ויצירתי מזה וצריך את הכסף הזה ממש עכשיו ואת מה שהוא ממליץ לעשות בעשור אני אעשה בשבוע או בפחות כי אני עומר פאקינג ברק.
ולקח לי 15 שנה בערך ללמוד שאגו טריפ הוא רק חלק נוסף בהתקף חרדה, ומניסיוני האישי גם החלק הגרוע והמסוכן ביותר.
נישא על גלי המומחה להשקעות שהפכתי להיות בעיני עצמי, קלטתי בזווית העין באתר הבנק את רשימת המניות שעלו בצורה החדה ביותר באותו היום.
בינגו, אמרתי לעצמי.
אני עומד להיות עשיר, אמרתי לעצמי.
מי ידע שזה כל כך קל, אה?
כבר היום בערב אני אתקשר להורים שלי ואבשר להם שלמרות שהיו להם ספקות לגבי קריירת הכתיבה שלי, שיסתכלו מהחלון כי קניתי לכל אחד מהם רכב.
ודירה.
ומטוס שנושא שלט חוצות ענק עם הכיתוב ״אמרתי לכם״.
השעה הייתה אחת בצהריים כשקניתי מניות. באחת ועשרים, אחרי שצעדתי הלוך ושוב בבית וניסיתי להישאר בהכרה, כבר לא הצלחתי להתאפק ונכנסתי שוב לאתר של הבנק רק כדי לראות בכמה התעשרתי, ואם כבר אפשר להתקשר לסוכנות יגואר בישראל ולהגיד להם שיתניעו את המשלוח.
וככה גיליתי שמניות שעולות מהר, גם יורדות מהר.
הלב שלי התחיל לדפוק עוד יותר חזק ממה שהוא כבר דפק.
מהר נתתי הוראת מכירה, תוך שאני כמובן משלם עמלות כפולות על כל פעולה. חיפשתי משהו אחר לקנות, כי הרי בכל זאת רציתי לחסוך ולא רק שזה לא קרה אני גם צריך להחזיר את כל מה שהפסדתי, והפעם החלטתי שאני עם מניות ישראליות גמרתי, ואני אשקיע בשוק האמריקאי.
ההחלטה הזו החזיקה חמישים דקות שלמות לפני שנתתי את הוראת המכירה.
אני לא אלאה אתכם בסיפור כולו כי הוא רפטטיבי למדי, אלא רק בשורה התחתונה שלו: ב-18:00 בערב, שעת סיום המסחר, האתר של הבנק מנה 47 כניסות שלי באותו היום, ובעובר ושב שלי היו פחות מאלף שקלים. ככל הידוע לי אני האדם היחיד על הפלנטה ללא בעיות שתייה, סמים או הימורים שהצליח להפסיד יותר מ-17,000 שקלים בפחות מיום בניסיון אמיתי וכן לחסוך אותם.
קשה מאוד להגיד לעצמך ״זו לא אשמתך״ אחרי דבר כזה. קשה מאוד שלא לתדלק את מעגל האשמה וההלקאה והשנאה העצמית, והרשו לי להרגיע אתכם שהוא אכן תודלק היטב, והקולות השליליים בראש שלי הלכו והפכו רועמים וחזקים ואלימים יותר.
אבל יותר מכל אלה, החלק הקשה ביותר הוא הבושה. ממש כמו אחרי בולמוסי אכילה רעים במיוחד שבהם אוכלים את המקרר כולו, שגם מהם סבלתי, ישבתי מול אתר הבנק והבטן שלי התהפכה והראש שלי הלם והרגיש כאילו הוא עומד לנשור. תהיתי איך בכלל מתחילים לספר את זה למישהו? מה אומרים? שאני לא מבין איך זה קרה? ששום דבר אחר לא היה נראה לי הגיוני באותו הרגע?
איך אומרים ״אני צריך עזרה״ כשהדבר שאני צריך שיצילו אותי ממנו הוא אני?
אז משקרים.
ואני שקרן טוב.
לא סתם אני יודע לבדות עלילות שלמות למחייתי.
אני לרגע לא מקנא באלכוהוליסטים או במכורים לסמים, יש להם את הבעיות שלהם, אבל אני כן מקנא בהם שיש להם משהו חיצוני שהופך את הנפש והמחשבה שלהם לזר. יש להם משקה או אבקה, שרק אחריה הם הופכים להיות לא הם. במקרה שלי רוב לילות האלכוהול הפרועים שלי כללו ליטר בירה מקסימום ולסמים אפילו לא התקרבתי מהפחד לאבד שליטה, אז רק תארו לכם את הפחד שאחז בי כשגיליתי שגם בלי אלה אני יכול לאבד שליטה לגמרי לבד. ולא ידעתי אז, ולצערי אני לגמרי יודע היום, שאחרי שעות של התקף המוח שלי יחזור למקום ואני אצטרך לאמוד את הנזקים ולא רק לשאול מה עשיתי, אלא גם כמה גרוע זה היה.
הלוואי והייתי יכול להגיד שזה תמיד הסתכם רק באובדן כסף כזה או אחר, אבל אלה היו ההתקפים הקלים. החרדות הכבדות עלו לי בחברים ששלחתי להם הודעות איומות, במקומות עבודה שהחרדה גרמה לי להעמיס על עצמי הרבה יותר מדי משימות עד שקרסתי ואני חושב שגם בקשר עם ההורים שלי, שראו במשך שנים שמשהו לא בסדר אבל לא הצליחו להבין מה.
ובעצם איך הם יצליחו להבין אם אני בעצמי לא מצאתי לזה את המילים.
בניגוד לשומרי משקל, שאחרי ההרפתקאה בהודו הגעתי אליה עם איזשהו בטחון ואפילו מוטיבציה להוריד במשקל, אל מדף ספרי העזרה העצמית פניתי בשפל הגדול ביותר של חיי. לא היה לי עם מי לדבר על מה שעובר עלי, הייתי נבוך ומושפל ומבולבל מאוד ולפני שהפכתי להיות ציני וסקפטי וכועס כלפיהם, באמת ובתמים חשבתי שהם יספקו לי את העזרה שכל כך הייתי צריך.
ספרים עם כותרות מפוצצות הבטיחו הבטחות חסרות שחר וקראתי אותם ברצף, אחד אחרי השני, ולקחתי אותם מאוד ברצינות ועשיתי במסירות גמורה את כל התרגילים שהם הציעו, והמצב רק החריף.
אני לא חושב שמדובר באיזו תחבולה מאורגנת או בחבורה של נוכלים, אבל אני כן חושב שכשאנשים במצוקה פונים אליך זה לא דבר יפה במיוחד – אם כי כנראה מאוד משתלם כלכלית – לנצל את האובססיה שלהם ולהחליף אותה באחרת תוך כדי הפניית האצבע המאשימה אליהם.
פתחו כל ספר שפע פופולרי, כל אחד ואחד מהם, ותגלו שם את שומרי משקל בגרסה כזו או אחרת.
אתה הבעיה.
אתה אשם.
דפוסי החשיבה הארצית / ענייה / מוגבלת (מחק את המיותר והשלם את החסר) הם שהביאו אותך עד הלום.
קישוא על האף.
וההבדל הקטן בין ״אתה הבעיה״ לבין ״יש לך בעיה״ הוא, ובכן, הבעיה כולה.
זה לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שהשפע הפופולרי וחרדה הם לא הפכים.
הם יושבים על אותו מנגנון בדיוק.
