הפעם הראשונה שבה החרדה הכלכלית שלי התפרצה וחסמה לי את הריאות ואת החמצן קרתה כשהייתי בן 23, והיא קרתה בגלל שביום בהיר אחד נכנסו לחשבוני 24,000 שקל.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שקיבלתי תשלום על סדרת טלוויזיה שכתבתי. זה לא היה סכום גבוה במיוחד, כי החוזה שחתמתי עליו היה שערורייתי למדי, אבל זה לא הסיפור כרגע וגם לא ידעתי את זה אז.
אז, זה פשוט היה נראה לי כמו המון כסף.
לתמיכה ב״חף משפע״ באתר הד-סטארט, לחצו כאן
בתקופה ההיא הייתי במינוס של כמה אלפי שקלים בודדים ונעתי בקביעות בין המינוס לפלוס, ואחרי הרבה זמן של תנודות חוזרות ונשנות השורה התחתונה בעובר ושב שלי הפכה לירוקה בוהקת.
הייתי אמור לשמוח.
הייתי אמור לנשום לרווחה.
במקום זה ישבתי מול האתר של הבנק ולא הצלחתי לנשום.
זה לא היה קוצר נשימה. אני אסמטי מינקות, כך שאני יודע על מה מדובר. הפעם זה היה משהו אחר לגמרי. זה היה כאילו נחש פיתון ענק התלפף לי סביב הריאות, ולא רק שלא הייתה לי שום יכולת להכניס אוויר, ההרגשה הייתה שאם אני אנסה ואתאמץ יותר הריאות שלי פשוט יתפוצצו.
בדיעבד, זה היה התקף החרדה הראשון שלי.
בזמן אמת, זה הרגיש כאילו אני עומד למות.
לא הייתה לי שום דרך שבעולם לחבר את הנקודות ולהבין שהיתרה של 18,477 ש״ח היא זו שהכניסה אותי ללחץ, כי אנשים נורמליים לא נכנסים ללחץ מזה שיש להם כסף בחשבון, אבל זה בדיוק מה שקרה.
לא הצלחתי לנשום, לא הצלחתי להירגע והכי גרוע: לא הצלחתי להפסיק לחשוב על הסכום הזה.
נכנסתי לאתר של הבנק שוב.
וידאתי שהכסף עדיין שם.
עברה דקה.
עשיתי ריפרש.
הוא עדיין היה שם.
התנתקתי מהאתר של הבנק.
ניסיתי לנשום.
לא הצלחתי.
החזקתי מעמד דקה וחצי לפני שנכנסתי שוב כדי לעשות את אותו הדבר בדיוק.
משהו נורא עומד לקרות, התחילה להתבשל בראשי המחשבה בעוד אני נכנס שוב ושוב ושוב לאתר כדי לעשות את אותה פעולה בדיוק.
מישהו יגנוב את הכסף שלי.
הבנק יחליט לחקור למה אני בפלוס כזה.
חברת ההפקה תרצה את הסכום בחזרה.
ואז חצתה את ראשי בפעם הראשונה מחשבה שתעצב את חיי לשני העשורים הקרובים: זה סכום הכסף האחרון שיכנס אי פעם לחשבון הבנק שלי.
המחשבה הזו – ואני עושה לעצמי חתיכת הנחה כאן – לא הייתה מאוד מחוברת למציאות. באותה תקופה עבדתי ככותב בכיר בעיתון ידיעות אחרונות. הייתה לי משכורת קבועה. לא גדולה, אבל יחסית לבחור בן 23 הרווחתי יפה מאוד. הקריירה שלי בטלוויזיה בדיוק התחילה לנסוק. אמנם החוזה לסדרה הזו נחתם בבית קפה בתחנת דלק ברעננה, מה שבהחלט גרם לכל העסק להרגיש לא זוהר במיוחד, אבל הצילומים עמדו להתחיל והוט השקיעו בסדרה לא מעט כסף, ובעין אובייקטיבית קשה להגיד שהיה נראה שהקריירה הצעירה שלי עומדת להיפסק בפתאומיות.
ובכל זאת, זה בדיוק מה שהרגשתי.
ועם כל ריצה למחשב ובחינה נוספת של רצף האירועים שהובילו אותי לקבלת הכסף הזה, שמעתי לחישה שהלכה והתעצמה בתוכי: זה פוקס.
הסדרה תיכשל.
ידיעות אחרונות יגלו שכתבתי לטלוויזיה – מה שלגמרי היה מותר לי לעשות לפי החוזה שלי, אגב – ויפטרו אותי.
אף אחד לא יעסיק אותי יותר אף פעם.
ואני לא ארוויח יותר כסף לעולם.
עטיפת הספר ״חף משפע״
אחרי יותר מעשור וחצי של חרדות אני יודע שאם יש דבר אחד שאסור לעשות הוא לקבל החלטות בזמן התקף, אבל לצערי הניסיון הזה נרכש בדם, ובגיל 23 עוד לא ידעתי את זה, ואפילו לא ידעתי שאני באמצעו של התקף, כי הכל נראה והרגיש כמו אמת לאמיתה.
אני רוצה להתעכב על הנקודה הזאת רגע, כי עד אז כל הידע שלי על איך נראים התקפי חרדה נרכש מסדרות וסרטים אמריקאים. ובדיוק כמו נישואין, לידה, שנות הנעורים או החיים בכללותם, גם כאן המרחק בין איך שהוליווד סיפרה שזה מרגיש לבין המציאות לא היה יכול להיות גדול יותר.
אני לא מתיימר לדבר בשם איזה ציבור, כי כל אחד חווה את החרדה שלו מאוד אחרת, אבל לפחות אצלי החרדה מתחפשת מהר מאוד לפרקטיות. בשום שלב לא חשבתי לעצמי שאני צריך לנסוע לבית חולים כי הדופק שלי על 250, אלא הרגשתי שהפחד הזה שרץ לי בורידים הוא מוצדק מאין כמוהו.
שלראשונה מזה הרבה זמן, אני חושב ורואה את המציאות בהיגיון.
והבהלה האמיתית – וגם נקודת ההתחלה של גלגל האשמה וההרס העצמי בעקבותיה – היא איך לא ראיתי את כל זה עד עכשיו.
אבל זו אפילו לא הצרה הכי גדולה בהתקפי חרדה. הצרה הכי גדולה בהתקף חרדה, לפחות באלה שלי, היא שאני מרגיש כאילו אני חייב לעשות משהו. שאם אני רק אפסיק לשבת בחיבוק הידיים המטופש והעצלני שלי ואעשה משהו – אף פעם לא מוגדר, אף פעם לא ברור, אף פעם לא קוהרנטי, אף פעם לא שקול, בדיוק כמו שהחרדה אוהבת – אני עוד אצליח להציל את עצמי.
ומה שהכי קשה הוא שאין איך לברוח מזה, כי אי אפשר להתרכז בשום דבר אחר.
ניסיתי לפתוח את הטלוויזיה וניסיתי להעסיק את עצמי במשהו אחר וניסיתי לבשל לעצמי ארוחה וניסיתי ללכת ולשים ראש, כמו שאומרים בפולנית, אבל ההרגשה הפנימית היא כאילו חשבון הבנק שלי בוער והכסף נשרף כולו ונעלם ממש ברגעים אלה, ולכו תנסו אתם לעצום עין או להכניס משהו לפה או להתרכז בכל דבר אחר כשאתם יודעים בודאות ברורה ובצלילות מחשבתית בהירה מאין כמוה שהכסף שלכם עומד להיעלם.
הרבה ספרי פסיכולוגיה, כולל האתר הרשמי העוסק בחרדה של איגוד הפסיכולוגים הישראלי מציעים המון פעולות שאמורות לסייע בשלב הזה : לצאת להליכה. לתרגל נשימות. לשתות כוס מים. לחשוב מחשבות מרגיעות.
מה שרק מחזק את המחשבה שלי שאיש באיגוד הפסיכולוגים הישראלי לא עבר התקף חרדה מעולם.
ואם אתם חושבים שהמרחק בין הוליווד למציאות גדול, נסו פעם לקרוא ספרות מקצועית על חרדה כדי לגלות שלפעמים האנשים האלה לא נמצאים על אותה פלנטה.
אם זה נשמע כאילו אני מזלזל בפסיכולוגים ובפסיכולוגיה, אז לא. כמו בכל תחום, גם בתחום הזה יש אנשי מקצוע מעולים ומדהימים שהשתמשו בספרות המקצועית כנקודת מוצא להעמיק ולחקור, אבל גם כמה אנשי מקצוע – את חלקם פגשתי באופן אישי – שמעולם לא טיילו אפילו באזורים האלה ובכל זאת מדברים בידענות ובפסקנות.
שזה בדיוק כמו שאני אייעץ למטיילים על האוורסט איך מתמודדים עם הקשיים שבדרך לאחר שקראתי ספרים בנושא. זה אפשרי, אבל מי שבאמת היה שם יבין תוך שלוש דקות שאין לי מושג על מה אני מדבר.
אי אפשר להגיד לאדם שהלכו לו הבלמים באוטו והוא עומד להתנגש בקיר בטון שאותו הוא רואה מתקרב מבעד לשמשה שכל זה קורה בתוך הראש שלו ושישתה קצת מים, כי קיר הבטון הזה מתקרב במהירות עצומה.
לשתות מים לא ירחיק אותו.
והכסף בחשבון הבנק שלי עומד להיעלם ממש ברגעים אלה.
באותה תקופה הספר ״אבא עשיר, אבא עני״ רק פרץ בישראל והיה בשיא התהילה שלו. בגלל שקראתי אותו כמה פעמים, ידעתי בדיוק מה הדבר הפרקטי והנכון שאני צריך לעשות כדי להציל את הכסף האחרון שיהיה לי בחיי אי פעם: להשקיע אותו במניות.
האם הבנתי משהו במניות באותה תקופה? לא.
האם זה שינה לי? לא.
נכנסתי שוב לאתר של הבנק. לפני שאספר מה עשיתי אני רוצה לציין שב״אבא עשיר, אבא עני״ העצה הברורה הייתה להשקיע במניות ובמדדים שעולים בצורה מדודה לאורך שנים, להתאזר בסבלנות ולהסתפק ברווחים סולידיים.
אבל כאן נכנס החלק השני של ההרס העצמי שלי: אני לא יודע להתאזר בסבלנות.
אז אמרתי לעצמי שאני לא כמו הלוזרים האלה שעושים 7% על הכסף שלהם בשנה. אני הרבה יותר טוב מזה ויצירתי מזה וצריך את הכסף הזה ממש עכשיו ואת מה שהוא ממליץ לעשות בעשור אני אעשה בשבוע או בפחות כי אני עומר פאקינג ברק.
ולקח לי 15 שנה בערך ללמוד שאגו טריפ הוא רק חלק נוסף בהתקף חרדה, ומניסיוני האישי גם החלק הגרוע והמסוכן ביותר.
נישא על גלי המומחה להשקעות שהפכתי להיות בעיני עצמי, קלטתי בזווית העין באתר הבנק את רשימת המניות שעלו בצורה החדה ביותר באותו היום.
בינגו, אמרתי לעצמי.
אני עומד להיות עשיר, אמרתי לעצמי.
מי ידע שזה כל כך קל, אה?
כבר היום בערב אני אתקשר להורים שלי ואבשר להם שלמרות שהיו להם ספקות לגבי קריירת הכתיבה שלי, שיסתכלו מהחלון כי קניתי לכל אחד מהם רכב.
ודירה.
ומטוס שנושא שלט חוצות ענק עם הכיתוב ״אמרתי לכם״.
השעה הייתה אחת בצהריים כשקניתי מניות. באחת ועשרים, אחרי שצעדתי הלוך ושוב בבית וניסיתי להישאר בהכרה, כבר לא הצלחתי להתאפק ונכנסתי שוב לאתר של הבנק רק כדי לראות בכמה התעשרתי, ואם כבר אפשר להתקשר לסוכנות יגואר בישראל ולהגיד להם שיתניעו את המשלוח.
וככה גיליתי שמניות שעולות מהר, גם יורדות מהר.
הלב שלי התחיל לדפוק עוד יותר חזק ממה שהוא כבר דפק.
מהר נתתי הוראת מכירה, תוך שאני כמובן משלם עמלות כפולות על כל פעולה. חיפשתי משהו אחר לקנות, כי הרי בכל זאת רציתי לחסוך ולא רק שזה לא קרה אני גם צריך להחזיר את כל מה שהפסדתי, והפעם החלטתי שאני עם מניות ישראליות גמרתי, ואני אשקיע בשוק האמריקאי.
ההחלטה הזו החזיקה חמישים דקות שלמות לפני שנתתי את הוראת המכירה.
אני לא אלאה אתכם בסיפור כולו כי הוא רפטטיבי למדי, אלא רק בשורה התחתונה שלו: ב-18:00 בערב, שעת סיום המסחר, האתר של הבנק מנה 47 כניסות שלי באותו היום, ובעובר ושב שלי היו פחות מאלף שקלים. ככל הידוע לי אני האדם היחיד על הפלנטה ללא בעיות שתייה, סמים או הימורים שהצליח להפסיד יותר מ-17,000 שקלים בפחות מיום בניסיון אמיתי וכן לחסוך אותם.
קשה מאוד להגיד לעצמך ״זו לא אשמתך״ אחרי דבר כזה. קשה מאוד שלא לתדלק את מעגל האשמה וההלקאה והשנאה העצמית, והרשו לי להרגיע אתכם שהוא אכן תודלק היטב, והקולות השליליים בראש שלי הלכו והפכו רועמים וחזקים ואלימים יותר.
אבל יותר מכל אלה, החלק הקשה ביותר הוא הבושה. ממש כמו אחרי בולמוסי אכילה רעים במיוחד שבהם אוכלים את המקרר כולו, שגם מהם סבלתי, ישבתי מול אתר הבנק והבטן שלי התהפכה והראש שלי הלם והרגיש כאילו הוא עומד לנשור. תהיתי איך בכלל מתחילים לספר את זה למישהו? מה אומרים? שאני לא מבין איך זה קרה? ששום דבר אחר לא היה נראה לי הגיוני באותו הרגע?
איך אומרים ״אני צריך עזרה״ כשהדבר שאני צריך שיצילו אותי ממנו הוא אני?
אז משקרים.
ואני שקרן טוב.
לא סתם אני יודע לבדות עלילות שלמות למחייתי.
אני לרגע לא מקנא באלכוהוליסטים או במכורים לסמים, יש להם את הבעיות שלהם, אבל אני כן מקנא בהם שיש להם משהו חיצוני שהופך את הנפש והמחשבה שלהם לזר. יש להם משקה או אבקה, שרק אחריה הם הופכים להיות לא הם. במקרה שלי רוב לילות האלכוהול הפרועים שלי כללו ליטר בירה מקסימום ולסמים אפילו לא התקרבתי מהפחד לאבד שליטה, אז רק תארו לכם את הפחד שאחז בי כשגיליתי שגם בלי אלה אני יכול לאבד שליטה לגמרי לבד. ולא ידעתי אז, ולצערי אני לגמרי יודע היום, שאחרי שעות של התקף המוח שלי יחזור למקום ואני אצטרך לאמוד את הנזקים ולא רק לשאול מה עשיתי, אלא גם כמה גרוע זה היה.
הלוואי והייתי יכול להגיד שזה תמיד הסתכם רק באובדן כסף כזה או אחר, אבל אלה היו ההתקפים הקלים. החרדות הכבדות עלו לי בחברים ששלחתי להם הודעות איומות, במקומות עבודה שהחרדה גרמה לי להעמיס על עצמי הרבה יותר מדי משימות עד שקרסתי ואני חושב שגם בקשר עם ההורים שלי, שראו במשך שנים שמשהו לא בסדר אבל לא הצליחו להבין מה.
ובעצם איך הם יצליחו להבין אם אני בעצמי לא מצאתי לזה את המילים.
בניגוד לשומרי משקל, שאחרי ההרפתקאה בהודו הגעתי אליה עם איזשהו בטחון ואפילו מוטיבציה להוריד במשקל, אל מדף ספרי העזרה העצמית פניתי בשפל הגדול ביותר של חיי. לא היה לי עם מי לדבר על מה שעובר עלי, הייתי נבוך ומושפל ומבולבל מאוד ולפני שהפכתי להיות ציני וסקפטי וכועס כלפיהם, באמת ובתמים חשבתי שהם יספקו לי את העזרה שכל כך הייתי צריך.
ספרים עם כותרות מפוצצות הבטיחו הבטחות חסרות שחר וקראתי אותם ברצף, אחד אחרי השני, ולקחתי אותם מאוד ברצינות ועשיתי במסירות גמורה את כל התרגילים שהם הציעו, והמצב רק החריף.
אני לא חושב שמדובר באיזו תחבולה מאורגנת או בחבורה של נוכלים, אבל אני כן חושב שכשאנשים במצוקה פונים אליך זה לא דבר יפה במיוחד – אם כי כנראה מאוד משתלם כלכלית – לנצל את האובססיה שלהם ולהחליף אותה באחרת תוך כדי הפניית האצבע המאשימה אליהם.
פתחו כל ספר שפע פופולרי, כל אחד ואחד מהם, ותגלו שם את שומרי משקל בגרסה כזו או אחרת.
אתה הבעיה.
אתה אשם.
דפוסי החשיבה הארצית / ענייה / מוגבלת (מחק את המיותר והשלם את החסר) הם שהביאו אותך עד הלום.
קישוא על האף.
וההבדל הקטן בין ״אתה הבעיה״ לבין ״יש לך בעיה״ הוא, ובכן, הבעיה כולה.
זה לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שהשפע הפופולרי וחרדה הם לא הפכים.
הם יושבים על אותו מנגנון בדיוק.
במעמקי הלב אנחנו יודעים שזה לא הגיוני, שאנחנו מכירים אנשים שהשיגו דברים בחיים ואיש מהם לא נקש שלוש פעמים בעקבים והדבר פשוט הופיע, שאם הקורס הזה באמת היה מעניק את היכולת הזאת הוא כנראה היה עולה קצת יותר מ-97 שקלים. אבל אולי
וזה לא מקרי, בגלל שהאנשים שהמציאו את השיטות האלה לרוב צמחו מהמקומות האלה בדיוק.
לפני שדיפאק צ׳ופרה ראה את האור הוא היה אנדוקרינולוג עם התקפי חרדה חוזרים ונשנים ואלכוהוליסט כבד. רונדה בירן, מחברת ״הסוד״, גילתה אותו בצירוף מקרים מעניין אחרי דכאון כבד. אחרי מותה של ג׳ין ניידץ׳, מייסדת שומרי משקל התברר שהיא החליפה את הפרעת האכילה שלה בהתמכרות להימורים והפסידה את כל כספה. נפוליאון היל, מחבר ״חשוב והתעשר״, התגלה כשקרן ורמאי ששום פרט ביוגרפי בספרו אינו נכון. לואיזה היי, שעוד נגיע אליה בהמשך, עברה התעללות מינית ופיזית איומה בילדותה וגדלה להיות גורו שפע שבטוחה שבכוחה לרפא כל מחלה באמצעות התודעה והואשמה בהתעללות באינספור חולי איידס.
הרשימה מתארכת ומתארכת, אבל המסקנה ברורה: האנשים האלה פשוט החליפו הפרעה אחת באחרת, אבל מעולם לא באמת טיפלו בבעיה.
והבעיה היא שחרדה נולדת, בראש ובראשונה, כשאדם מרגיש שהוא מאבד שליטה.
ואיזה צירוף מקרים מעניין ומוזר שכל שיטת שפע דומה בצורה מפתיעה, שלא לומר שעתוק מוחלט, להתקף חרדה ומנסה לשכנע אתכם לשלוט בהכל: במחשבות שלכם, בתדרים הסמויים שאתם משדרים, במציאות וביקום עצמו.
ורק כשתגיעו לשליטה מלאה בהכל יהיה לכם שפע.
ואם זו לא מחשבה שרק אדם חרדתי ולא מטופל יכול לחשוב אותה, אני לא יודע מה כן.
כך שיוצא שבמקום לתרגל שפע, אתם בעצם מתרגלים התקף חרדה שיצא משליטה של מישהו אחר.
וכן, אני יודע, יש אנשים באינטרנט שנשמעים מאוד משכנעים כשהם מדברים על החיים מלאי העושר ונטולי הדאגות שהם חיים. ואם תשימו לב טוב טוב הם כולם, ללא יוצא מהכלל, מדברים ומניחים טיעונים בשפה דפנטיבית, חד משמעית, נטולת מורכבות, מלאת חורים בעלילה וחסרת נראטיב.
וגם להתקפי החרדה שלנו אנחנו מאמינים, בדיוק באותה הדרך.
כדי שחלילה לא יובן לא נכון, אין לי דבר וחצי דבר נגד זימונים או מנטרות חיוביות או הודיה. ההיפך. במסגרת הניסיונות הנוכחיים שלי למצוא שפע עברתי תהליך ארוך מאוד עם עצמי לפני שתליתי כמה פתקים עם אמרות חיוביות שכתבתי לעצמי על מראת האמבטיה שלי שנמצאים שם עד היום, ועל המקרר שלי נמצא דרך קבע כרטיס ביקור של מלון לא יקר אך עם ערך סנטימנטלי גבוה מאוד ביוון שנשבעתי לחזור אליו והחיים טרם הסתדרו בצורה כזאת שזה יקרה.
לצד זאת, יש לי ימים לא קלים של התקפי חרדה ומחשבות שליליות איומות ופחדים שמציפים כל חלק בנשמה שלי וחרדות איומות ונוראות על טלפונים עלומים מהבנק שמודיעים לי שהכסף שלי נגמר ונידונתי לחיים ברחוב.
אלה החיים. זו המורכבות שבהם. שום שפע שבעולם לא יבטל את העובדה שאתם אנושיים ולא דמויות ברחוב סומסום, והדרך לשפע עוברת בלנסות למצוא דרך לחיות עם שני הצדדים האלה בשלום.
וכדי שלא יהיה ספק, אני לא מנסה להנמיך ציפיות או לכוון אתכם לחיים של הסתפקות במועט והנאה מהפירורים של החיים. להיפך. אני רוצה שתחלמו בגדול, שתשקיעו מחשבה אמיתית במה אתם יכולים להיות, שתרצו להעניק מהמתנה הייחודית שלכם לעולם ושאף פעם לא יחסר לכם שום דבר חומרי.
אבל אני גם מאוד רוצה שלא תאבדו את עצמכם בדרך, כפי שקרה לי כמה וכמה פעמים.
ובכל זאת נשאלת השאלה המעניינת למה אנחנו מאמינים לשפע המודרני? למה אם אנחנו יודעים, ויודעים היטב, שהאנשים האלה מציגים רק רבע מהסיפור במקרה הטוב, שהאנשים האלה שאומרים לנו לתלות תמונה של אדם רזה או עשיר או רגוע על המקרר וכל מה שחסר לנו יופיע כבמטה קסם מדלגים על כמה שלבים מאוד מהותיים בדרך לשם אנחנו עדיין נואשים כל כך להאמין לזה? ובכן, זה בגלל שהמוח שלנו עובד נגדנו במקרה הזה, וזה דבר שחייבים לדעת.
המוח שלנו הוא מכונה מופלאה ואני בטח לא האדם וזה גם לא הספר שיצלול לנבכיה המסתוריים, אבל הנה דבר שחייבים לדעת: המוח שלנו עסוק בכל יום ובכל שעה בייצור דרכים יעילות לחסוך אנרגיה וזמן. במילים אחרות, אם יש דרך קצרה ודרך ארוכה להשיג משהו, אין שום סיכוי שהוא יבחר בארוכה. הוא מתוכנת שלא לעשות את זה.
השפע המודרני בכלל לא מדבר אתכם. הוא מדבר עם החלק הזה במוח שלכם. הוא מבטיח לו תוצאה בלי שום עבודה. אנחנו רואים אדם בבית יקר או על איזה אי טרופי קסום שאומר לנו שבעזרת תרגול של כמה דקות ביום גם אנחנו יכולים להגיע לשם או שאם רק נכתוב את זה על דף הדבר יופיע פתאום כאילו שפשפנו מנורת קסמים, ובמעמקי הלב אנחנו יודעים שזה לא הגיוני, שאנחנו מכירים אנשים שהשיגו דברים בחיים ואיש מהם לא נקש שלוש פעמים בעקבים והדבר פשוט הופיע, שאם הקורס הזה באמת היה מעניק את היכולת הזאת הוא כנראה היה עולה קצת יותר מ-97 שקלים.
אבל אולי.
אולי יש משהו שאנחנו לא יודעים על החיים?
אולי אחרי שניסינו אלף פעם להתעשר או לרזות או להתקדם בעבודה וכשלנו מסתבר שכל מה שהיינו צריכים זה רק דבר אחד קטן ונטול מאמץ, סיבוב של חצי בורג או פחות בתודעה שלנו, ואנחנו שם?
לא. אנחנו לא.
ומבאס ככל שזה יהיה, המחשבה הזאת תצטרך לצאת לפנסיה מוקדמת החל מעכשיו.
הספר הזה לא בא להתנגד לשפע. להיפך. אני חושב שאם תלמידו ותפנימו את כל מה שהספר הזה מציע לכם אתם תמצאו את הדרך להגשים את הדברים שאתם מתאווים להם. אבל כן חשוב לי להגיד שהספר הזה נכתב מתוך אמונה שהשפע המודרני כפי שאנחנו מכירים אותו הלך צעד אחד – או עשרה – רחוק מדי, ואיבד את כל המשמעות והתוכן שלו בדרך.
למעשה, במיוחד בתרבות הישראלית הספוגה בגורואי שפע בשקל וחצי, שפע היא כבר מילה נרדפת לכסף, כאילו שזה מה שיפתור לנו את כל הבעיות בחיים, וזו בעיקר מלכודת לחלקים החלשים יותר במוח שלנו, כי הרי אין אדם אחד בכל האנושות כולה שהשיג את כל מה שהוא רצה או שחי חיים מושלמים ונטולי בעיות.
אבל זה סיפור טוב. והוא מפתה מאוד.
אבל אם זה רק סיפור לא כדאי פשוט להציג את העובדות והנתונים ולהסביר למה כל זה לא עובד?
ובכן, לא.
כי עובדות ונתונים מפעילים רק שני חלקים מהמוח שלנו.
אבל סיפור מפעיל שבעה.
כשאנחנו שומעים סיפור החיווט העצבי שלנו משתנה. נוירונים חדשים נוצרים במוח. סיפור טוב משחרר דופאמין באותה רמה של חטיף שוקולד.
ולקח לי הרבה מאוד זמן להבין שהדרך היחידה להתגבר על סיפור טוב היא לא – כפי שחשבתי בתחילה – להידבק בכוח למציאות או לעובדות או לרציונליזציה, אלא פשוט לספר סיפור טוב יותר.
והחדשות המצוינות הן שזו לא משימה קשה במיוחד, כי התאומים הסיאמיים שפע וחרדה הם מספרי סיפורים עצלנים מאוד.
לקח לי הרבה זמן להבין שהכלים שפיתחתי במהלך העבודה שלי והפכו אותי למספר סיפורים מוצלח כל כך הם בעצם המפתחות לשפע. שהעובדה שכל כך הרבה חיים של תלמידים השתנו – לעיתים ללא היכר – בסדנאות הכתיבה שלי אינה מקרית או ממוזלת, אלא שבגלל שהענקתי להם, בלי לדעת, את הכלים לספר את חייהם בצורה טובה יותר.
ולמרות שלימדתי אותם במשך 15 שנים, למרות שהספרים והתסריטים שלי זכו לפופולריות גדולה ולשבחים על העלילות שבהן, למרות שפעם אחר פעם הפידבק של אנשים היה שהסדנה הזו שינתה להם את החיים, המשכתי מאז אותו התקף חרדה להיות מנוהל על ידיה ועל ידי הסיפורים הגרועים מאוד שהיא מספרת.
וזה לא שלא ניסיתי להשתיק אותה. מאז ההתקף ההוא אני בטיפול פסיכולוגי קבוע, הלכתי לשמונה פסיכיאטרים שונים, נטלתי במשך שנים – וזו רשימה חלקית מאוד של תרופות ששרדו יותר משנה – פריזמה, ציפרלקס, לוסטרל, סרנדה, פרוזאק, פבוקסיל, טרוזיל וקלונקס. עליתי וצנחתי במשקל, חוויתי התקפי בטן איומים ושינויים דרסטיים במצבי הרוח, איבדתי לפרקים ולתקופות לא קצרות עניין ביחסי מין ובחיים בכלל, נרדמתי בישיבות בעבודה ופעם אחת גם בנהיגה, סבלתי מנמלולים קשים וכואבים בכפות הידיים ובגיל 27 איבדתי לחודש וחצי את התחושה בכל אזור המפשעה שלי והייתי בטוח שזהו סוף הגבריות שלי.
ניסיתי דיקורים ושיחות ו-NLP והיפנוזה והילינג ואפילו מכשפות ומיקרודוזינג וטקסי וואצ׳ומה ובנקודה ההיא שהסיפור שלנו מתחיל ישבתי בדירה שלי כשהמקדחים קדחו לי בראש והקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים והחרדה פילחה לי את הנשמה, חשבתי שהכל אבוד ושאין לי שמץ של מושג איך ממשיכים מכאן, ויעברו עוד שנתיים שלמות והתקף חרדה אלים ואגרסיבי יותר מכל קודמיו עד שאני אתחיל לחצוב את הדרך החוצה משם ואגלה שבעצם הכלים היו אצלי כל הזמן, ואת הדבר החשוב אפילו יותר: כל הסיפורים הגדולים מתחילים בדיוק ככה.
לתמיכה ב״חף משפע״ באתר הד-סטארט, לחצו כאן
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
מה אני יודע על החיים
מחר אני אהיה בן 42, ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר.
נכון, שאני זקן.
אבל אם קראתם את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ואתם זוכרים את הסצינה המופלאה עם מחשב העל (ואם לא, תעשו לעצמכם טובה ותקראו), אתם גם יודעים ש-42 הוא משמעות החיים.
ולכן אולי זה לא מפתיע שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הרגשתי כאילו אני לא מבין כלום על העולם.
כלום. שום דבר. נאדה. נישט. השנה הכל קרס לי כמו מגדל קלפים, ואני באמת מסתובב במקום הזה בחודשים האחרונים עם מחשבה אחת ואחת בלבד: לעזאזל, הייתי צריך לקרוא את הוראות ההפעלה לפני שיצאתי.
וניסיתי. בחיי שניסיתי. שבוע שלם אני יושב עם עצמי ומחברת ועפרון ומבטיח לעצמי שאני אכתוב דברים חכמים שאני יודע על החיים, ומה אני אגיד לכם, מלבד השורה ״אין הרבה דברים שפאי תפוחים חם לא יכול לפתור״, שאני חושב שהיא מאוד מדוייקת, לא ממש הגעתי לאנשהו.
אני אמור להיות המבוגר האחראי. למעשה, לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים והם שאלו אותי אם אי פעם ראיתי טי רקס.
אמרתי שברור, דרך אגב.
ואז סיפרתי להם איך כשאני הייתי ילד היה בספארי בגן העיר רפטורים במקום דובים וטי רקס במקום הכלוב של האריות, וזה עוד כלום, כי בקרקס מדראנו היה ברונטוזאורוס.
הם מתו מקנאה, כמובן.
לספר סיפורים אני יודע, ילדים. זה באמת הדבר היחיד שאבא יודע.
הייתי אמור להיות חכם יותר. זה אני יודע להגיד בוודאות. הייתי אמור לדעת איך דברים עובדים. הייתי אמור לשבת איתם בממ״ד ולספר להם איך בתקופתנו לא היו התראות והיה נחמן שי והתגוננו בעזרת אקונומיקה ומסקינטייפ וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהיה אז.
אבל זה לא כלום ושום דבר.
ואין לי שום דבר חכם להגיד על מה שקורה פה, ועל הטילים שיורים עלינו לסירוגין כבר שנתיים וחצי, ועל ה-7.10, ועל הקורונה. עידו בן 11. אילה בת 7.
ואיכשהו יש לנו את אותו ניסיון חיים בדיוק.
כולנו רואים הכל וחווים הכל בפעם הראשונה.
מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
חושב מחוץ לקופסה
. “קופסאות״, לחש לי קול מאחורי האוזן שלי. ״אתה חייב קופסאות. אנחנו מוכרחים להשיג עוד קופסאות!״.
2. עכשיו, רק שיהיה ברור, אני לא מורגל בקולות מאחורי האוזן שלי. זה חדש. אבל מהיום הראשון שהתחילו הדיבורים על המלחמה עם איראן, הדבר היחיד שאני שמעתי זה ״קופסאות״. קופסאותקופסאותקופסאות.
קופסאות!!!
3. וככה, דוקטור, מצאתי את עצמי יושב בלילה מול טמו ומזמין, שאלוהים יכה אותי בברק אם אני משקר עכשיו, 230 קופסאות.
4. דברים שלא ידעתי על קופסאות וכנראה גם אתם לא: יש המון מהם. בכל הגדלים ובכל הסוגים ומכל החומרים. האדם הסביר היה מסתפק באיזו חבילה סטנדרטית של 15 או 20, כי כמה דברים כבר אפשר לשים בקופסאות בבית, אבל אני מעולם לא הייתי סביר, ולדעתי שליש מכלכלת סין נכון לעכשיו הגיעה ישירות מהארנק שלי.
