את רוב שנות העשרים שלי ביליתי ליד הטלפון, מחכה לשיחה.
אני לא אומר את זה כמטאפורה או הגזמה. באמת שלא. אם הייתי עושה סטטיסטיקה מדויקת אני חושב, שהיינו מגלים ביחד שלמעלה מ-40% מהעשור הזה ביליתי בהבטה במסך הטלפון ובניסיון לשדר לו שיצלצל.
הייתי בחור צעיר עם חלומות זקנים, ואחרי שמאז שזכרתי את עצמי חלמתי להיות תסריטאי ותמיד אמרו לי שאני קטן מדי לכתוב לטלוויזיה, החלטתי להסתער על החלום הזה בכל הכוח. בעזרת קשרים משונים במיוחד מצאתי סוכנת משונה במיוחד שישבה ברמת השרון והיא השיגה לי מה שהיה מכונה אז ואין לי מושג אם בכלל מתקים היום, ״טסטים״.
טסטים, כשמם הם, הם מבחנים כדי להתקבל לסדרות. התהליך היה פשוט: נוסעים לרמת השרון כדי לקבל את הניירות, כי אז עוד אפשר היה להיות סוכנת ולהגיד ״אין לי מייל, אני נגד זה״, מקבלים איזו דרישה סטנדרטית לסצינה, כותבים את הדבר הכי טוב שיש לך, מדפיסים, מהדקים, נוסעים שוב לרמת השרון – ואז יושבים ליד הטלפון, ומחכים לתשובה.
לפעמים היא מגיעה למחרת. לפעמים אחרי שבוע.
לפעמים אף פעם.
משהו חדש נבנה פה
בגלל שאלה היו תחילת שנות האלפיים וכל סדרה בארץ חיפשה כותבים, אני לא אגזים אם אגיד שעשיתי יותר ממאתיים טסטים. אתם יודעים איך זה מרגיש להיכשל יותר ממאתיים פעם במשהו שאתה בטוח שאתה ממש טוב בו? לא מדהים, תנו לי לבשר לכם.
ובכל זאת, זו ההמתנה שהיא החלק הקשה מכולם. לשבת ליד הטלפון, ולחכות שמישהו יחליט שאתה שווה משהו. תוסיפו לזה את העובדה שהייתי רווק וחיכיתי גם לתשובה מבחורה כזו או אחרת שיצאתי איתה, ויחד נגיע למסקנה שלא הגזמתי אפילו קצת: את רוב שנות העשרים שלי ביליתי ליד הטלפון, מחכה לשיחה.
החלק הזה היה קשה במיוחד כי אחרי שנה או שנתיים ובטח שלוש אנשים בסביבתך מתחילים לפקפק ולתהות אם לא הגיע הזמן שתהיה לך ״עבודה אמיתית״. אמנם הייתה לי עבודה לגמרי אמיתית, הייתי עורך בידיעות אחרונות ואת הטסטים עשיתי בלילות ועל חשבון זמני הפנוי שלא היה קיים כי בכולו ניסיתי להגשים את החלום שלי, אבל אתם יודעים למה הכוונה בעבודה אמיתית: כזאת שלא חולמים בה. כזאת שמתפשרים בה על החיים, מפנימים שאתה לא טוב כמו שחשבת ולא כוכב כמו שחשבת, מזדכים על הפנטזיות ומקבלים בתמורה קרן השתלמות ותואר באוניברסיטה וממשיכים את חייך כאחד האדם.
אחרי חמש שנים של כשלונות נון סטופ, בגיל 26 הגיע הטלפון המיוחל: ״הוט״ חיפשו כותבים לסדרת ילדים בשם ״כח שש בש״, ומתוך יותר מאלף תסריטאים החליטו לבחור בי. אתם יודעים איך זה מרגיש להיכשל יותר ממאתיים פעם במשהו שאתה בטוח שאתה ממש טוב בו ואז להצליח? די מדהים, תנו לי לבשר לכם. שיחת הקבלה הייתה מרגשת ומסעירה, וגם האפשרויות שנגלו בפני, כי קיבלתי עבודה אמיתית בתסריטאות. אחרי כל כך הרבה שנים של דלפונות ומאבקים כלכליים, סוף סוף עבודה אמיתית עם כסף אמיתי (לא באמת צריך להגיד שאת כל הטסטים עשיתי בחינם, נכון?) בחברה גדולה.
הצלחתי. אשכרה הצלחתי.
ואז ראיתי את החוזה שהם שלחו לי, וזה לא הרגיש כמו הצלחה.
אני בטוח שיש עוד תחומים שבהם מבטיחים לשלם ב״ניסיון״ וב״תיק עבודות״ והאהוב עלי מכולם ״חשיפה״, וכנראה שהייתי צריך להגיד לא להצעה המאוד נצלנית הזאת שהייתה נמוכה בתשעים אחוז משכר של תסריטאי רגיל, אבל אמרתי ״כן״, כי, כפי שהסבירה לי הסוכנת שלי דאז, זה הסטנדרט. ככה זה. אין מה לעשות. מי שיש לו חלומות לא יכול להתפרנס. ככה זה עובד.
וזה היה נראה לי מאוד מאוד דפוק.
המשרד שלו היה כמו סניף של פנאי פלוס, עם כל הכוכבים שבאו לבקר. דרך השיחות איתם גיליתי דבר אחד משותף לכולם: לא רק שהם יודעים מה קורה בעסק שלהם - הם העסק שלהם. הם מחליטים על הכל: מי כותב, מי מצלם, איך נראה הפוסטר. הם בעלי הבית היחידים והמוחלטים של היצירה שלהם
ההמתנה שלי לטלפונים נגמרה, באופן סימבולי, חודשיים לתוך גיל 30, עת הגיע טלפון ממודן שהספר שלי התקבל, שהם ישאו בכל ההוצאות ואני אזכה להתפרסם מבלי להשקיע שקל. וכן, ראיתי את החוזה שכלל את המונח הקסום ״מתוך הרווחים״, וחתמתי עליו ביודעין ובדעה צלולה ואיש לא הכריח אותי ואיש לא עשה לי שום דבר רע, אלא כי ככה זה.
לחוץ חתונה התפוצץ כפי שמעט ספרים התפוצצו לפניו ואני הייתי בטוח שסוף סוף יש לי עבודה אמיתית, וגיליתי שאחרי עמלת הוצאה ועמלת חנויות ועמלת הפצה ומע״מ ומס הכנסה לא נשאר הרבה לספר. לפעמים לא נשאר בכלל. וסופר מאוד מאוד מפורסם הסביר לי שככה זה. אין מה לעשות. שסופרים לא מתפרנסים מהספרים שלהם, אלא רק מהרצאות וסדנאות.
ככה זה עובד.
וגם זה היה נראה לי מאוד מאוד דפוק.
השינוי הגיע דווקא משיחת טלפון שממש לא חיכיתי לה: גורי אלפי היה על הקו. הוא רצה לעשות סרט מלחוץ חתונה. אני אמרתי ״כן״ מיד ובלי לראות חוזה (שבאופן מפתיע דווקא היה הוגן מאוד, ולמעלה מזה), וככה הגעתי למצב שמלא להכיר את האיש אני יושב אצלו ארבע פעמים בשבוע במשרד. הייתה לי כמעט שנה, ואני לא אשקר אם אני אגיד שבשנה הזאת הכל השתנה לי. אני הסתובבתי עד אז עם סופרים, אנשים שכמעט אלרגיים לכסף ובזים לעסקים ומאמצים בחום את קלישאת הדלפון בעליית הגג, ונכנסתי בדלת האחורית לחדרו של אדם שאני ממש לא חושב שהוא יעלב אם אני אגיד עליו שהוא גאון קומי בדיוק כמו שהוא גאון פיננסי ואיש עסקים מבריק.
המשרד שלו היה כמו סניף של פנאי פלוס, עם כל הכוכבים שבאו לבקר. דרך השיחות איתם גיליתי דבר אחד משותף לכולם: לא רק שהם יודעים מה קורה בעסק שלהם – הם העסק שלהם. הם מחליטים על הכל: מי כותב, מי מצלם, איך נראה הפוסטר. הם בעלי הבית היחידים והמוחלטים של היצירה שלהם.
יום אחד, כשדיברנו על כסף ועסקים, שאלתי אותו איך אצלו זה לא ככה, וגורי אמר לי: 'מה זה ככה זה? אין דבר כזה שאומן לא מתפרנס מהאמנות שלו. אם יש מידל מנים, חותכים אותם. יגיע יום שתבין שאתה לא צריך אותם ויכול לבד״.
בשנים האחרונות יותר ויותר אמנים (רביטל ויטלזון, איה כורם, יאיר אגמון, חנוך דאום) קיבלו אומץ לעשות בדיוק את המהלך הזה. אנשים – חלקם חברים – שפעם עמדו לידי בדוכנים של שבוע הספר החליטו שאין דבר כזה ואין ככה זה וחצבו לעצמם דרך. בלי לשים לב נשארתי לבד בדוכן. לכולם היה אומץ.
לכולם, חוץ ממני.
וחשבתי שגם לא יהיה לי אף פעם.
את ״חף משפע״ שלחתי לשש הוצאות ספרים מובילות בישראל. כולן אמרו כן. אני רק התלהבתי שהגעתי לאנשהו בחיים והתקדמתי בקריירה עד כדי כך שאני כבר לא צריך לחכות ליד הטלפון לתשובה. אבל היה רגע אחד במרפסת שהתלבטתי עם רותם באיזו הוצאה לבחור, והיא אמרה לי בשקט ״אתה לא יכול לחתום על החוזים האלה, אתה יודע?״. שאלתי אותה למה, והיא ענתה: ״כי אתה לא יכול לכתוב ספר על שפע ואז לתת 85% מההכנסות שלו למישהו אחר״.
ותגידו מה שתגידו, זה טיעון שקשה מאוד להתווכח איתו.
כמובן שהתווכחתי, כן? אמרתי לה שאנשים לא יקנו ספר בלי הוצאה. שאיך זה יראה אם אחרי שני ספרים פתאום לא יהיה לי לוגו. שאני אראה כמו לוזר. והיא, שהיא לא רק העורכת של הספר אלא גם העורכת של חיי, ביטלה את הכל באהבה מאוד גדולה ואמרה ״אני מבינה שזה נורא מפחיד, אבל הכי מפחיד אותי שהאיש שכתב ספר על שפע יתן אותו למישהו אחר״.
והיה עוד רגע, שהכריע את הכף. ישבתי מול מו״ל גדול בישראל וכבר סיכמנו תנאים טובים למדי אחרי שלראשונה בחיי ניהלתי משא ומתן קשוח, ואז הוא אמר שכמובן שהוא ירצה שעורך מטעמו יכנס ויעבוד ביחד איתי על הספר, כי ההוצאה לא יכולה לתת לי יד חופשית. רק אז הבנתי את מה שגורי אמר, כי פתאום הבנתי שאני לגמרי יודע איך הספר הזה אמור להיראות ושאני מאמין בו כמו שלא האמנתי באף פרוייקט אחר מימי.
והחלטתי שאני גדול מספיק ויודע מספיק ומאמין מספיק ומוכן להיות עצמאי באמת.
רק עכשיו, לקראת סופו של הקמפיין, אני מבין שזה לא רק איזה ניסיון נחמד או ניסוי מעניין. זו הצהרת העצמאות שלי. אחרי ארבעים שנה על הפלנטה ושני עשורים בתעשייה, רק בשבוע האחרון אני מבין למה קוראים לזה עצמאי.
אני לא יודע לאן ההרפתקאה הזו תוביל. אני לא יודע מה תהיה התוצאה של לקחת שליטה קריאטיבית על כל אספקט בעסק שלי ולקחת שליטה עסקית על כל אספקט ביצירה שלי. אבל אני כן יודע שזה לא רק הסיפור שלי – זה הסיפור של כל יוצר שרוצה לקחת אחריות על היצירה שלו. של כל אמן שמסרב להאמין שככה זה עובד. של כל אדם שמוכן להגיד ״לא״ להבטחות של אחרים ו״כן״ לחזון שלו עצמו.
כי בסופו של יום, אם אתה באמת מאמין במה שאתה עושה, שזו חתיכת שאלה שקשה מאוד לשאול את עצמך, אתה חייב לקחת את המושכות לידיים שלך. אתה חייב להיות מוכן להיות לא רק היוצר, אלא גם המו"ל, המפיק, איש העסקים והחשב. זה מפחיד? בטח. זה מסעיר? לגמרי. זה הדבר הנכון לעשות? בקרוב נדע.ֿֿ
אבל אני כן יודע דבר אחד: אני לא אשב עוד ליד הטלפון ואחכה שמישהו יחליט שאני שווה משהו.
בשנות הארבעים שלי, אני אשב ואחכה להרבה דברים. שיחה, ברוך השם, לא תהיה אחת מהם.
לתמיכה בקמפיין ההד-סטארט של ״חף משפע״, לחצו כאן
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
