לפני שנתיים החלטתי שאני צריך ערוץ יוטיוב. היו להחלטה הזו הרבה סיבות, חלקן אפילו לא רעות, אבל הדבר היחיד שלא הייתי מוכן לסור ממנו הוא האג׳נדה הברורה שלי: זה מוכרח להיות טוב.
מוכרח.
כך התחיל מסע ארוך, יקר ומאוד מאוד מיותר בין שלל מצלמות, מיקרופונים ותאורות. מצלמה אחת נפסלה כי לא היה לה פוקוס מהיר ומדוייק מספיק, אחרת בגלל שגווני העור שלה היו קצת סגולים לטעמי, השלישית כי היא הגיבה באופן קצת איטי והרביעית אני אפילו לא זוכר מאיזו סיבה. ביליתי חודשים בצפייה חסרת טעם באנשים מעולים שאשכרה היה להם ערוץ יוטיוב שהסבירו איך למקם תאורה, איזה דגם כדאי לקנות ולמה בכלל מוטב לא לרכוש שום דבר ולהשתמש באור שמגיע מהחלון.
כדי לקצר את הסיפור הארוך מאוד, בבית שלי יש עכשיו שמונה מיקרופונים, שש מצלמות, שלושה סטנדים למיקרופונים ויותר מעשרים פנסים בגדלים שונים.
מיותר לציין שבזמן הזה לא העליתי ליוטיוב אפילו סרטון אחד.
הסיבה שלא עשיתי את זה היא כמובן לא המצלמות ולא התאורות ולא המיקרופונים ולא הרקעים. הסיבה היא שאני פחדן. מאחורי הרצון שזה יהיה ממש ממש טוב עמד בחור מוג לב שפחד שכולם ילעגו לו, יצחקו עליו, יתעלמו ממנו, יעשו לו דיסלייק והכי גרוע: אפילו לא יראו את הסרטונים המטופשים שבהם הוא מקשקש על כתיבה.
כמובן שבסוף זה בדיוק מה שקרה. אמנם איש לא לעג לי ולא עשה לי דיסלייק, אבל גם אף אחד לא ראה את הסרטונים המטופשים שבהם אני מקשקש על כתיבה. הסיבה לזה, מן הסתם, היא כי לא היה שום דבר לראות.
העמוד הראשון מהספר של דילון הלביג, שיודע הרבה יותר ממני על יצירה
בסוף השבוע האחרון העולם התרגש מדילון הלביג, ילד חמוד מאוד בן שמונה, שכתב ספר הרפתקאות בן 81 עמודים, וטרח גם לאייר אותו. לספר קוראים ״הרפתקאותיו של דילון הלביג בחג המולד״, והוא נכתב על ״דילון בכבודו ובעצמו״.
דילון, ככל הנראה, לא רואה המון יוטיוב, כי אחרת הוא היה יודע שספר צריך להדפיס, שהכריכה צריכה להיות מבריקה ונוצצת, שעדיף דפי כרומו איכותיים ועד שאין לך את כל אלו אסור בתכלית האיסור להוציא ספר.
במקום זה, הוא עשה את המעשה הבלתי נתפס וכתב את הספר הזה. ככה סתם. בלי כל הציוד הנדרש.
אוקיי, בוודאי תגידו, אז ילד בן שמונה כתב ספר, מה אנחנו יכולים ללמוד ממנו? או, טוב ששאלתם.
כי דילון לא הסתפק בלכתוב את הספר. הו לא. בעת ביקור בספרייתו המקומית עם סבתו הוא הגניב את הספר בין כל שאר הספרים האמיתיים, וקיווה שאולי מישהו יקרא אותו.
יומיים אחר כך מצפונו העיק עליו, אז הוא סיפר לאמו על המעשה המביש והנורא שעשה. היא, בתמורה, הלכה איתו לספריה, אבל כשהגיע למקום שאליו החליק את הספר, הוא כבר לא היה שם.
מי שמצא את הספר הוא לא אחר מאשר אלכס הרטמן, מנהל הספריה, שדווקא התלהב מהדפים המודבקים בסלוטייפ ולקח אותם אליו הביתה על מנת להקריא אותו לבנו בן השש ולשמוע מה הוא חושב על הספר. הילד התגלגל מצחוק לכל אורך הספר, ובסופו אמר שזה היה אחד הספרים המוצלחים ביותר שאביו הקריא לו.
הרטמן התרגש מהביקורת, כינס את עובדי הספריה וערך דיון האם הספר עומד בקריטריוני הספריה המחמירים. העובדים קראו אותו, ואמרו שעל אף ש״אינו קובנציונלי״ הוא בהחלט עומד בתנאי הספריה. דילון הוכר באופן רשמי כסופר.
זה היה יכול להיות סוף מקסים לסיפור הזה, אלא שזה ממש לא הסוף. בנו של מנהל הספריה סיפר על הספר לחבריו, ואלו גם רצו לקרוא אותו. נכון לעכשיו, יש רשימת המתנה של 55 אנשים (שזה 13 חודשים, אם לא אכפת לכם) לספר של דילון, שמצידו נמצא יחד עם שני הוריו במו״מ התחלתי עם הוצאת ספרים על רכישת הזכויות לספרו רב ההשאלות, ועובד במרץ על שני המשכים.
פעם אחר פעם אני מגלה בעבודה עם תלמידים - שבואו, זה נוח מאוד להפיל את זה עליהם, אבל אני גרוע יותר מהם - עד כמה אנחנו המחסום האמיתי והיחיד של עצמנו. הספר שלא רציתי להוציא נמצא היום בכל ספריה בארץ, וממש לאחרונה הגיע למסכי הטלוויזיה שלכם דרך הסינמה TV. שום דבר מזה לא היה קורה אם הייתי ממשיך להיות מנוהל על ידי החרדות שלי
דילון הצעיר עיקם פה הרבה מאוד פינות מוסריות (להגניב ספר לספריה? נו באמת!), אבל הנה דבר אחד שהוא לא עשה: הוא לא הסתכל על הטקסט שלו באמצע ואמר לעצמו ״זה לא מספיק טוב״.
הוא לא חשב לעצמו מה אמא שלו תגיד כשהיא תקרא את זה.
לפרוטוקול, אגב, יאמר שאמא שלו באמת לא קראה את זה לפני ההוצאה לאור, וזו שיטה שאני בהחלט שוקל לאמץ לקראת הספר הבא שלי.
הוא לא מלמל לעצמו ״אף אחד לא יקרא את זה בכל מקרה״.
והוא לא אמר ״אני צריך עוד הכשרה וניסיון לפני שאני אוכל לכתוב ספר. עכשיו, איפה שיעורי הבית בתושב״ע שהייתי אמור לעבוד עליהם?״.
פעם אחר פעם אני מגלה בעבודה עם תלמידים – שבואו, זה מאוד נוח להפיל את זה עליהם, אבל אני גרוע יותר מהם – עד כמה אנחנו המחסום האמיתי והיחיד של עצמנו. זה נשמע ניו אייג׳י וזה כנראה באמת ניו אייג׳י, אבל גם אני, שלושה ימים לפני צאתו של ״לחוץ חתונה״, התקשרתי בדמעות לרוני מודן ואמרתי לה שזה לא ספר מספיק טוב ושלא תוציא אותו לאור לעולם.
הספר הזה נמצא היום בכל ספריה בארץ, וממש לאחרונה הגיע למסכי הטלוויזיה שלכם דרך הסינמה TV אחרי שבילה כמה חודשים טובים על מסכי הקולנוע. שום דבר מזה לא היה קורה אם הייתי ממשיך להיות מנוהל על ידי החרדות שלי.
גם את הפוסט הזה לקח לי הרבה יותר מדי זמן לכתוב. למעשה, במגירת הקבצים שלי יש עוד שבעה פוסטים שמעולם לא פרסמתי כי החלטתי על דעת עצמי שהם לא מספיק טובים. שאין בהם מספיק ערך. שהם לא כתובים מספיק טוב. שהם לא מבריקים ומחדשים מספיק.
גם הפוסט הזה לא. למעשה, יכול להיות שאפילו תעשו לו דיסלייק, אם הייתה אופציה כזו בבלוג שלי (היי, הבלוג שלי – חוקים שלי). אבל דבר אחד בטוח: אם לא תקראו אותו, זה לא בגלל שלא פרסמתי אותו. ולפרסם את העבודה שלך זה השלב הכי מפחיד, הכי משתק, הכי מבעית, הכי מצמית, אבל גם הכי מתגמל בכל העסק הזה של הכתיבה.
אז תגניבו את הטקסטים שלכם. תגניבו אותם לספריית הפייסבוק, לספרית בית אריאלה, לספריית האינסטגרם או לספריות של בתי ההוצאה הגדולים בישראל. סביר מאוד להניח שאף אחד באמת לא יקרא אותם, אבל יכול להיות שכן. כחלק מהאג׳נדה המקצועית שלהם, כותבים צריכים להאמין בניסים. אפילו שהם כבר לא בני שמונה.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
