מה ילד בן שמונה יכול ללמד את כולנו על כתיבה?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

לפני שנתיים החלטתי שאני צריך ערוץ יוטיוב. היו להחלטה הזו הרבה סיבות, חלקן אפילו לא רעות, אבל הדבר היחיד שלא הייתי מוכן לסור ממנו הוא האג׳נדה הברורה שלי: זה מוכרח להיות טוב. 

מוכרח.

כך התחיל מסע ארוך, יקר ומאוד מאוד מיותר בין שלל מצלמות, מיקרופונים ותאורות. מצלמה אחת נפסלה כי לא היה לה פוקוס מהיר ומדוייק מספיק, אחרת בגלל שגווני העור שלה היו קצת סגולים לטעמי, השלישית כי היא הגיבה באופן קצת איטי והרביעית אני אפילו לא זוכר מאיזו סיבה. ביליתי חודשים בצפייה חסרת טעם באנשים מעולים שאשכרה היה להם ערוץ יוטיוב שהסבירו איך למקם תאורה, איזה דגם כדאי לקנות ולמה בכלל מוטב לא לרכוש שום דבר ולהשתמש באור שמגיע מהחלון. 

כדי לקצר את הסיפור הארוך מאוד, בבית שלי יש עכשיו שמונה מיקרופונים, שש מצלמות, שלושה סטנדים למיקרופונים ויותר מעשרים פנסים בגדלים שונים. 

מיותר לציין שבזמן הזה לא העליתי ליוטיוב אפילו סרטון אחד. 

הסיבה שלא עשיתי את זה היא כמובן לא המצלמות ולא התאורות ולא המיקרופונים ולא הרקעים. הסיבה היא שאני פחדן. מאחורי הרצון שזה יהיה ממש ממש טוב עמד בחור מוג לב שפחד שכולם ילעגו לו, יצחקו עליו, יתעלמו ממנו, יעשו לו דיסלייק והכי גרוע: אפילו לא יראו את הסרטונים המטופשים שבהם הוא מקשקש על כתיבה.

כמובן שבסוף זה בדיוק מה שקרה. אמנם איש לא לעג לי ולא עשה לי דיסלייק, אבל גם אף אחד לא ראה את הסרטונים המטופשים שבהם אני מקשקש על כתיבה. הסיבה לזה, מן הסתם, היא כי לא היה שום דבר לראות.

העמוד הראשון מהספר של דילון הלביג, שיודע הרבה יותר ממני על יצירה

בסוף השבוע האחרון העולם התרגש מדילון הלביג, ילד חמוד מאוד בן שמונה, שכתב ספר הרפתקאות בן 81 עמודים, וטרח גם לאייר אותו. לספר קוראים ״הרפתקאותיו של דילון הלביג בחג המולד״, והוא נכתב על ״דילון בכבודו ובעצמו״. 

דילון, ככל הנראה, לא רואה המון יוטיוב, כי אחרת הוא היה יודע שספר צריך להדפיס, שהכריכה צריכה להיות מבריקה ונוצצת, שעדיף דפי כרומו איכותיים ועד שאין לך את כל אלו אסור בתכלית האיסור להוציא ספר.

במקום זה, הוא עשה את המעשה הבלתי נתפס וכתב את הספר הזה. ככה סתם. בלי כל הציוד הנדרש. 

אוקיי, בוודאי תגידו, אז ילד בן שמונה כתב ספר, מה אנחנו יכולים ללמוד ממנו? או, טוב ששאלתם.

כי דילון לא הסתפק בלכתוב את הספר. הו לא. בעת ביקור בספרייתו המקומית עם סבתו הוא הגניב את הספר בין כל שאר הספרים האמיתיים, וקיווה שאולי מישהו יקרא אותו.

יומיים אחר כך מצפונו העיק עליו, אז הוא סיפר לאמו על המעשה המביש והנורא שעשה. היא, בתמורה, הלכה איתו לספריה, אבל כשהגיע למקום שאליו החליק את הספר, הוא כבר לא היה שם.

מי שמצא את הספר הוא לא אחר מאשר אלכס הרטמן, מנהל הספריה, שדווקא התלהב מהדפים המודבקים בסלוטייפ ולקח אותם אליו הביתה על מנת להקריא אותו לבנו בן השש ולשמוע מה הוא חושב על הספר. הילד התגלגל מצחוק לכל אורך הספר, ובסופו אמר שזה היה אחד הספרים המוצלחים ביותר שאביו הקריא לו.

הרטמן התרגש מהביקורת, כינס את עובדי הספריה וערך דיון האם הספר עומד בקריטריוני הספריה המחמירים. העובדים קראו אותו, ואמרו שעל אף ש״אינו קובנציונלי״ הוא בהחלט עומד בתנאי הספריה. דילון הוכר באופן רשמי כסופר.

זה היה יכול להיות סוף מקסים לסיפור הזה, אלא שזה ממש לא הסוף. בנו של מנהל הספריה סיפר על הספר לחבריו, ואלו גם רצו לקרוא אותו. נכון לעכשיו, יש רשימת המתנה של 55 אנשים (שזה 13 חודשים, אם לא אכפת לכם) לספר של דילון, שמצידו נמצא יחד עם שני הוריו במו״מ התחלתי עם הוצאת ספרים על רכישת הזכויות לספרו רב ההשאלות, ועובד במרץ על שני המשכים.

פעם אחר פעם אני מגלה בעבודה עם תלמידים - שבואו, זה נוח מאוד להפיל את זה עליהם, אבל אני גרוע יותר מהם - עד כמה אנחנו המחסום האמיתי והיחיד של עצמנו. הספר שלא רציתי להוציא נמצא היום בכל ספריה בארץ, וממש לאחרונה הגיע למסכי הטלוויזיה שלכם דרך הסינמה TV. שום דבר מזה לא היה קורה אם הייתי ממשיך להיות מנוהל על ידי החרדות שלי

דילון הצעיר עיקם פה הרבה מאוד פינות מוסריות (להגניב ספר לספריה? נו באמת!), אבל הנה דבר אחד שהוא לא עשה: הוא לא הסתכל על הטקסט שלו באמצע ואמר לעצמו ״זה לא מספיק טוב״.

הוא לא חשב לעצמו מה אמא שלו תגיד כשהיא תקרא את זה.

לפרוטוקול, אגב, יאמר שאמא שלו באמת לא קראה את זה לפני ההוצאה לאור, וזו שיטה שאני בהחלט שוקל לאמץ לקראת הספר הבא שלי.

הוא לא מלמל לעצמו ״אף אחד לא יקרא את זה בכל מקרה״.

והוא לא אמר ״אני צריך עוד הכשרה וניסיון לפני שאני אוכל לכתוב ספר. עכשיו, איפה שיעורי הבית בתושב״ע שהייתי אמור לעבוד עליהם?״.

פעם אחר פעם אני מגלה בעבודה עם תלמידים – שבואו, זה מאוד נוח להפיל את זה עליהם, אבל אני גרוע יותר מהם – עד כמה אנחנו המחסום האמיתי והיחיד של עצמנו. זה נשמע ניו אייג׳י וזה כנראה באמת ניו אייג׳י, אבל גם אני, שלושה ימים לפני צאתו של ״לחוץ חתונה״, התקשרתי בדמעות לרוני מודן ואמרתי לה שזה לא ספר מספיק טוב ושלא תוציא אותו לאור לעולם.

הספר הזה נמצא היום בכל ספריה בארץ, וממש לאחרונה הגיע למסכי הטלוויזיה שלכם דרך הסינמה TV אחרי שבילה כמה חודשים טובים על מסכי הקולנוע. שום דבר מזה לא היה קורה אם הייתי ממשיך להיות מנוהל על ידי החרדות שלי. 

גם את הפוסט הזה לקח לי הרבה יותר מדי זמן לכתוב. למעשה, במגירת הקבצים שלי יש עוד שבעה פוסטים שמעולם לא פרסמתי כי החלטתי על דעת עצמי שהם לא מספיק טובים. שאין בהם מספיק ערך. שהם לא כתובים מספיק טוב. שהם לא מבריקים ומחדשים מספיק. 

גם הפוסט הזה לא. למעשה, יכול להיות שאפילו תעשו לו דיסלייק, אם הייתה אופציה כזו בבלוג שלי (היי, הבלוג שלי – חוקים שלי).  אבל דבר אחד בטוח: אם לא תקראו אותו, זה לא בגלל שלא פרסמתי אותו. ולפרסם את העבודה שלך זה השלב הכי מפחיד, הכי משתק, הכי מבעית, הכי מצמית, אבל גם הכי מתגמל בכל העסק הזה של הכתיבה. 

אז תגניבו את הטקסטים שלכם. תגניבו אותם לספריית הפייסבוק, לספרית בית אריאלה, לספריית האינסטגרם או לספריות של בתי ההוצאה הגדולים בישראל. סביר מאוד להניח שאף אחד באמת לא יקרא אותם, אבל יכול להיות שכן. כחלק מהאג׳נדה המקצועית שלהם, כותבים צריכים להאמין בניסים. אפילו שהם כבר לא בני שמונה.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

למה שלא תקראו עוד משהו?

למה כל אחד (כן, אני לגמרי מסתכל עליך) חייב לכתוב ספר

״נו״, שואל אותי כל בן אדם שמכיר אותי, ״אתה שמח?״.

אני אמור להיות שמח, אני יודע. בכל זאת, לא בכל יום, ולרוב גם לא בכל אף פעם, ספר יוצא ומגיע תוך פחות מ-48 שעות למקום הראשון ברבי המכר. ובכל זאת, לשאלה ״איך זה מרגיש להיות במקום הראשון״ יש תשובה אחת בלבד: מוזר.

זה מרגיש מוזר.

ומשמח.

ומבהיל מאוד.

זו מערבולת של רגשות, בקיצור.

ומה שהכי משונה הוא שהייתי בטוח שכשמודיעים לך (במקרה שלי בהודעת טקסט מההוצאה באחת בלילה עם המון סימני קריאה) שאתה במקום הראשון אז מקפצים בשמחה, מדלגים, מפזזים, אולי אפילו מרשים לעצמך לאכול שוקולד.

קרא עוד »

הרגע שבו הכתיבה תשנה לכם את החיים

במרץ 2020 לקחו לי את הכתיבה.

אתם לא יודעים את זה כי שום דבר מזה לא קרה, אבל 2020 הייתה אמורה להיות השנה שלי. לא כי שידרתי מסרים ליקום, אלא כי הוא כבר ענה לי והיו לי חוזים מוכנים והכל היה פרוס.

מאי 2020 היה תאריך היציאה המקורי של הסרט ״עוד סיפור אחד״, וחודש אחר כך, במהלך שמעולם לא נעשה קודם בישראל, היה צריך לצאת ״כולם לחייך״ לחנויות ובאותו היום ממש גם סדרה שמבוססת עליו.

אבל גם אתם הייתם פה במרץ לפני שלוש שנים, אז אני לא צריך לספר את ההמשך.

קרא עוד »

כשזה יקרה, תדעו שהפכתם לכותבים אמיתיים

״רק אל תבנה על הצלחה, בסדר?״, הוא לקח עוד שלוק מהקפה שלו והשפיל את העיניים לרצפה.הוא ואני מכירים מילדות, והוא אחד האנשים הכי קרובים אלי גם היום. הוא שאל איך הולך עם ״כולם לחייך״, ואמרתי לו בהתרגשות שהוא יוצא עוד שלושה שבועות.ואז הוא אמר לי את המשפט שלמעלה.ולצערי הרב, כאילו לא למדתי כלום בקריריה שלי, שאלתי אותו למה הוא חושב ככה.הוא מיד הסביר שהוא לטובתי. שהוא רק לא רוצה שיישבר לי הלב. שאף אחד כבר לא קורא. לא הוא ולא כל מי שהוא מכיר. כולם בנטפליקס. ספר זה משהו פרה היסטורי.וגם בוא, כן? זה לא שאתה עמוס עוז. אפילו לא קרוב.ידעתי שהקול הזה יגיע.

קרא עוד »

זהו, אני פורש!

גבירותי ורבותי, עיתונאים, עיתונאיות, אנשי טלוויזיה ומדיה חדשה,

אני פורש מכתיבה.

ההודעה החלה לחלחל בי היום בשמונה בבוקר, עת הלכתי לבית הקפה השכונתי שלי ואמרתי לעצמי ״זהו, היום אני מתקדם בפרק הארור שאני תקוע בו כבר שלושה שבועות. היום זה נגמר!״.

קראתי אותו.

וקראתי אותו שוב.

וישבתי המון זמן – לפחות ארבעים דקות! – מול הטקסט הזה. ניסיתי למחוק, לנסח מחדש, לכתוב שוב, להחליף ספר. כלום. ביקשתי מהמלצר עוד קפה, הפעם חזק יותר, בהיתי במסך והבנתי: איבדתי את זה.

ואולי מעולם לא היה לי את זה.

קרא עוד »

מתי צרחת במדבר בפעם האחרונה?

בסוף השבוע האחרון הייתי במדבר וניסיתי לצרוח.

ולא, לא מהסיבות שאתם חושבים.

קודם כל, לשאלה שמטרידה אתכם ודאי יותר מכל: ״עומר, מה נפש עדינה כמוך שלא סובלת חום וחול עשתה במדבר?״.

ובכן, נסעתי לצום מיצים.

״תמצמץ פעמיים אם חטפו אותך. טלפון אחד לרווחה ויבואו לחלץ אותך״.

אז לא, אין צורך. למעשה – וזה בוודאי יפתיע לא מעט מכם – אני ממש יזמתי את הנסיעה הזו. כבר כמה חודשים טובים שאני חם על שינוי תזונה מאסיבי לגופי המתבגר, וכשהגיעה ההזדמנות זינקתי לאוטו ושרתי ״היי, דרומה״ ואפילו לא סובבתי את ההגה כשהגישו מיץ עשב חיטה והציגו אותו כארוחת צהריים.

ואז ביקשו ממני לצעוק.

קרא עוד »

אתם חייבים לתת לזה ליפול

הפעם הראשונה שבה עליתי על מטוס הייתה בשנת 1996, והייתה לי מטרה אחת בלבד בראש: חנות הספרים בארנס אנד נובל.

מי שהייתה אחראית לטירוף הספרותי שהתחולל אצלי בראש הייתה שירה, בת הדודה מדרגה אין לי מושג איזו שלי, שגרה בארצות הברית ועד לפני שנה בכלל לא הכרנו, אבל ביקור בזק שלה בישראל וביקור נימוסין קצר מצד המשפחה שלי הוביל לידיעה שיש לה אימייל, ולשנינו זה הספיק כדי שיתהפך לנו העולם.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים