לפני שנתיים החלטתי שאני צריך ערוץ יוטיוב. היו להחלטה הזו הרבה סיבות, חלקן אפילו לא רעות, אבל הדבר היחיד שלא הייתי מוכן לסור ממנו הוא האג׳נדה הברורה שלי: זה מוכרח להיות טוב.
מוכרח.
כך התחיל מסע ארוך, יקר ומאוד מאוד מיותר בין שלל מצלמות, מיקרופונים ותאורות. מצלמה אחת נפסלה כי לא היה לה פוקוס מהיר ומדוייק מספיק, אחרת בגלל שגווני העור שלה היו קצת סגולים לטעמי, השלישית כי היא הגיבה באופן קצת איטי והרביעית אני אפילו לא זוכר מאיזו סיבה. ביליתי חודשים בצפייה חסרת טעם באנשים מעולים שאשכרה היה להם ערוץ יוטיוב שהסבירו איך למקם תאורה, איזה דגם כדאי לקנות ולמה בכלל מוטב לא לרכוש שום דבר ולהשתמש באור שמגיע מהחלון.
כדי לקצר את הסיפור הארוך מאוד, בבית שלי יש עכשיו שמונה מיקרופונים, שש מצלמות, שלושה סטנדים למיקרופונים ויותר מעשרים פנסים בגדלים שונים.
מיותר לציין שבזמן הזה לא העליתי ליוטיוב אפילו סרטון אחד.
הסיבה שלא עשיתי את זה היא כמובן לא המצלמות ולא התאורות ולא המיקרופונים ולא הרקעים. הסיבה היא שאני פחדן. מאחורי הרצון שזה יהיה ממש ממש טוב עמד בחור מוג לב שפחד שכולם ילעגו לו, יצחקו עליו, יתעלמו ממנו, יעשו לו דיסלייק והכי גרוע: אפילו לא יראו את הסרטונים המטופשים שבהם הוא מקשקש על כתיבה.
כמובן שבסוף זה בדיוק מה שקרה. אמנם איש לא לעג לי ולא עשה לי דיסלייק, אבל גם אף אחד לא ראה את הסרטונים המטופשים שבהם אני מקשקש על כתיבה. הסיבה לזה, מן הסתם, היא כי לא היה שום דבר לראות.
העמוד הראשון מהספר של דילון הלביג, שיודע הרבה יותר ממני על יצירה
בסוף השבוע האחרון העולם התרגש מדילון הלביג, ילד חמוד מאוד בן שמונה, שכתב ספר הרפתקאות בן 81 עמודים, וטרח גם לאייר אותו. לספר קוראים ״הרפתקאותיו של דילון הלביג בחג המולד״, והוא נכתב על ״דילון בכבודו ובעצמו״.
דילון, ככל הנראה, לא רואה המון יוטיוב, כי אחרת הוא היה יודע שספר צריך להדפיס, שהכריכה צריכה להיות מבריקה ונוצצת, שעדיף דפי כרומו איכותיים ועד שאין לך את כל אלו אסור בתכלית האיסור להוציא ספר.
במקום זה, הוא עשה את המעשה הבלתי נתפס וכתב את הספר הזה. ככה סתם. בלי כל הציוד הנדרש.
אוקיי, בוודאי תגידו, אז ילד בן שמונה כתב ספר, מה אנחנו יכולים ללמוד ממנו? או, טוב ששאלתם.
כי דילון לא הסתפק בלכתוב את הספר. הו לא. בעת ביקור בספרייתו המקומית עם סבתו הוא הגניב את הספר בין כל שאר הספרים האמיתיים, וקיווה שאולי מישהו יקרא אותו.
יומיים אחר כך מצפונו העיק עליו, אז הוא סיפר לאמו על המעשה המביש והנורא שעשה. היא, בתמורה, הלכה איתו לספריה, אבל כשהגיע למקום שאליו החליק את הספר, הוא כבר לא היה שם.
מי שמצא את הספר הוא לא אחר מאשר אלכס הרטמן, מנהל הספריה, שדווקא התלהב מהדפים המודבקים בסלוטייפ ולקח אותם אליו הביתה על מנת להקריא אותו לבנו בן השש ולשמוע מה הוא חושב על הספר. הילד התגלגל מצחוק לכל אורך הספר, ובסופו אמר שזה היה אחד הספרים המוצלחים ביותר שאביו הקריא לו.
הרטמן התרגש מהביקורת, כינס את עובדי הספריה וערך דיון האם הספר עומד בקריטריוני הספריה המחמירים. העובדים קראו אותו, ואמרו שעל אף ש״אינו קובנציונלי״ הוא בהחלט עומד בתנאי הספריה. דילון הוכר באופן רשמי כסופר.
זה היה יכול להיות סוף מקסים לסיפור הזה, אלא שזה ממש לא הסוף. בנו של מנהל הספריה סיפר על הספר לחבריו, ואלו גם רצו לקרוא אותו. נכון לעכשיו, יש רשימת המתנה של 55 אנשים (שזה 13 חודשים, אם לא אכפת לכם) לספר של דילון, שמצידו נמצא יחד עם שני הוריו במו״מ התחלתי עם הוצאת ספרים על רכישת הזכויות לספרו רב ההשאלות, ועובד במרץ על שני המשכים.
פעם אחר פעם אני מגלה בעבודה עם תלמידים - שבואו, זה נוח מאוד להפיל את זה עליהם, אבל אני גרוע יותר מהם - עד כמה אנחנו המחסום האמיתי והיחיד של עצמנו. הספר שלא רציתי להוציא נמצא היום בכל ספריה בארץ, וממש לאחרונה הגיע למסכי הטלוויזיה שלכם דרך הסינמה TV. שום דבר מזה לא היה קורה אם הייתי ממשיך להיות מנוהל על ידי החרדות שלי
דילון הצעיר עיקם פה הרבה מאוד פינות מוסריות (להגניב ספר לספריה? נו באמת!), אבל הנה דבר אחד שהוא לא עשה: הוא לא הסתכל על הטקסט שלו באמצע ואמר לעצמו ״זה לא מספיק טוב״.
הוא לא חשב לעצמו מה אמא שלו תגיד כשהיא תקרא את זה.
לפרוטוקול, אגב, יאמר שאמא שלו באמת לא קראה את זה לפני ההוצאה לאור, וזו שיטה שאני בהחלט שוקל לאמץ לקראת הספר הבא שלי.
הוא לא מלמל לעצמו ״אף אחד לא יקרא את זה בכל מקרה״.
והוא לא אמר ״אני צריך עוד הכשרה וניסיון לפני שאני אוכל לכתוב ספר. עכשיו, איפה שיעורי הבית בתושב״ע שהייתי אמור לעבוד עליהם?״.
פעם אחר פעם אני מגלה בעבודה עם תלמידים – שבואו, זה מאוד נוח להפיל את זה עליהם, אבל אני גרוע יותר מהם – עד כמה אנחנו המחסום האמיתי והיחיד של עצמנו. זה נשמע ניו אייג׳י וזה כנראה באמת ניו אייג׳י, אבל גם אני, שלושה ימים לפני צאתו של ״לחוץ חתונה״, התקשרתי בדמעות לרוני מודן ואמרתי לה שזה לא ספר מספיק טוב ושלא תוציא אותו לאור לעולם.
הספר הזה נמצא היום בכל ספריה בארץ, וממש לאחרונה הגיע למסכי הטלוויזיה שלכם דרך הסינמה TV אחרי שבילה כמה חודשים טובים על מסכי הקולנוע. שום דבר מזה לא היה קורה אם הייתי ממשיך להיות מנוהל על ידי החרדות שלי.
גם את הפוסט הזה לקח לי הרבה יותר מדי זמן לכתוב. למעשה, במגירת הקבצים שלי יש עוד שבעה פוסטים שמעולם לא פרסמתי כי החלטתי על דעת עצמי שהם לא מספיק טובים. שאין בהם מספיק ערך. שהם לא כתובים מספיק טוב. שהם לא מבריקים ומחדשים מספיק.
גם הפוסט הזה לא. למעשה, יכול להיות שאפילו תעשו לו דיסלייק, אם הייתה אופציה כזו בבלוג שלי (היי, הבלוג שלי – חוקים שלי). אבל דבר אחד בטוח: אם לא תקראו אותו, זה לא בגלל שלא פרסמתי אותו. ולפרסם את העבודה שלך זה השלב הכי מפחיד, הכי משתק, הכי מבעית, הכי מצמית, אבל גם הכי מתגמל בכל העסק הזה של הכתיבה.
אז תגניבו את הטקסטים שלכם. תגניבו אותם לספריית הפייסבוק, לספרית בית אריאלה, לספריית האינסטגרם או לספריות של בתי ההוצאה הגדולים בישראל. סביר מאוד להניח שאף אחד באמת לא יקרא אותם, אבל יכול להיות שכן. כחלק מהאג׳נדה המקצועית שלהם, כותבים צריכים להאמין בניסים. אפילו שהם כבר לא בני שמונה.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
איך נראה יום בחייו של סופר?
אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.
לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.
אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.
אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.
כן, אתם חופרים (וזה מצויין ותמשיכו ככה)
אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.
לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.
אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.
אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.
הכתיבה שלך משעממת נורא (וזה מצויין!)
אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.
לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.
אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.
אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.
מדברים כתיבה – פרק שני: כתיבה היא עניין מנטלי
עומר: אוקיי.
רותם: יאללה, מתחילים.
עומר: כעיקרון התחלנו.
רותם: התחלנו כבר.
עומר: התחלנו כבר. אנחנו כבר די באמצע האמת-
רותם: אה, אוקיי.
עומר: עד שנזכרת להצטרף וכל הזה.
רותם: כי זו אני, תמיד מגיעה ב-
עומר: ואוו, תמיד מגיעה-
רותם: קצת מאוחר מידיי.
עומר: קצת מאוחר מידיי, אין ספק, וואו.
רותם: נכון, נכון. אנחנו רוצים היום לדבר על הפן המנטאלי בכתיבה.
עומר: שהוא, אני חייב להגיד-
רותם: לא רק על הפן המנטאלי בכתיבה, אלא הפן המנטאלי במחסומי כתיבה.
עומר: כן. הפן המנטאלי בכתיבה, אני חייב להגיד, זה נורא הפתיע אותי בתור, זאת אומרת, כשהתחלנו את הסדנה שלנו. אבל בעצם, זה גם נורא הפתיע אותי ככותב ביומיום.
רותם: כן, כן, כן. אני, תראה, אני לא יודעת אם אתה יודע עליי, אבל אני בא מתחום הביבליותרפיה.
עומר: באמת?
רותם: יש לי תואר שני בביבליותרפיה. הביבליותרפיה היא מתחילה ונשענת על העובדה שהכתיבה היא תהליך תרפויטי, וקריאה היא תהליך תרפויטי. גם כשאנחנו קוראים ספר טוב, הוא משנה בתוכנו משהו ואנחנו מסיימים אותו ואנחנו כאילו לא בדיוק אותו אדם.
מדברים כתיבה – פרק ראשון: מה הלמה שלך?
עומר: טוב, אז יש לנו, יש לנו פודקאסט.
רותם: יא. עו
מר: יא.
רותם: כמה זמן אנחנו מדברים על זה. זה אשכרה קורה. עו
מר: ואוו, אני חושב ש-4 שנים בערך אנחנו מדברים על הדבר הזה
. רותם: וקבענו כבר כמה תאריכים, וכל פעם היה משהו, ואז קבענו את התאריך הז
ה. עומר: נכון, ואמרנו – לא מבטלים, לא מבטלים, לא מבטלים
. רותם: לא מבטלים, לא מבטלים
. עומר: שום דבר לא מבטל. ואז מה ק
רה? רותם: ואז מה קרה? היום יצא ספרך החדש.
עומר: נכון, ספרי השני.
רותם: בדיגיטל.
עומר: בדיגיטל, נכון. היום הוא יצא בדיגיטל
י. רותם: וואו, אז יצא שגם אנחנו מתחילי להקליט פודקאסט וגם יצא הספר השני שלך, אז אני חושבת שהכי טוב שנתחיל בפינתנו "עומר, מה אתה אומר?". (צוחקים) איך, איך חש סופר ביום בו יוצא ספרו השני?
זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי
לפני שלוש שנים, ממש ממש ביום הזה, קיבלתי את הטלפון שהרס לי את הקריירה. ולמרות שיש המאשימים אותי – אני לא יודע למה, בחיי! – בדרמטיות יתר, במקרה הספציפי הזה אני לא מגזים אפילו קצת.
למעשה אני כן מגזים, כי זה לא היה טלפון אחד.
אלה היו 72 טלפונים.
בשעתיים.
והם בישרו לי, בזה אחר זה, שחיידק מסתורי מסין החליט לחסל שני עשורים של עבודה, ולשלוח אותי לחפש משהו אחר לעשות עם החיים שלי.
אני לא רוצה לכתוב על הרגע הזה. גם בגלל שכבר כתבתי עליו, וגם בגלל שפייר? לא מגיע לו. זה רגע מבאס, ויש גבול כמה תהילה הוא יכול לקבל.
בואו נקפוץ לשלוש שנים אחר כך. שזה ממש היום.
והיום אני כותב אליכם מנתב״ג, אחרי ששילמתי על אמריקנו 24 שקלים (לא, באמת, אילנ׳ז, מה נסגר?!) וממתין לטיסה שלי לשיקגו, ואם יש תמונת נצחון על הקורונה, אני חושב שאתם מסתכלים עליה.
