התלמידים שלנו מכירים את המקום הזה קצת אחרת.
אוקיי, התלמידים שלנו מכירים את המקום הזה אחרת לגמרי.
שלושה שולחנות ארוכים, שלושה שולחנות בר, 28 כסאות, ספה אחת, שולחן עבודה ארוך, המון ספרים בכל מקום, מיליון מחברות.
אפילו לא עט אחד בנמצא אף פעם.
זה היה המקום שלי – ושלנו. עיצבנו אותו בדיוק כמו שרצינו, והשקענו הרבה מאוד כסף כדי שזה יראה בדיוק כמו בשרטוטים.
ועכשיו אנחנו עוזבים.
ואתם בוודאי אומרים לעצמכם, בוודאי אם אתם ההורים שלי: תגיד, זה לא קצת מוזר להשקיע במקום ואז לעזוב אותו?
ובכן, זה כן.
אבל זה גם לא.
כי זה השיעור הכי חשוב שהמקצוע שלי לימד אותי על השראה ועל יצירתיות, והלוואי ומישהו היה מלמד אותי אותו 15 שנה לפני.
כמו שהמטרה של כדורגלן היא להיות תמיד בכושר, המטרה שלי היא להיות תמיד יצירתי.
זה הדבר האחד שאני חייב לשמור עליו כל הזמן. ואם אני חרד או מודאג או צריך להתעסק עם נזילה בשירותים (היו ארבע, תודה ששאלתם) או הצפה של המקום או שהמקום לידנו נשרף ועכשיו המקום שלנו כולו מלא בעשן וצריך להפעיל את הביטוח, הכל דברים שהיו באמת, אז המקום הזה לא ממש משרת את מטרתו ולא ממש עובד עבורי.
וברגע שמקום לא עובד, זה הזמן לזוז הלאה.
כי הנה העניין עם רעיונות: הם לא נגמרים. רוב האנשים מסתובבים עם הרעיון האחד שפעם עלה להם חמש ושש וגם עשר שנים מתוך פחד אמיתי לשחרר אותו כי לא יהיה להם אחד אחר. אבל יהיה. רעיונות תמיד באים בסוף
האמת צריכה להיאמר: גם בלי כל התקלות וכאב הראש שבלהחזיק מקום (תחשבו על להחזיק דירה ואז תכפילו את זה ב-25), אם כי זה בהחלט לא תרם, לא הייתה כאן השראה. ואם בסוף אני מחזיק מקום ואז מוצא את עצמי הולך לעבוד בבית קפה, אז זה קצת מוזר להישאר במקום רק בגלל שהשקעת בו כסף.
וזה אותו דבר לגבי רעיונות, דרך אגב.
לא כל רעיון מתפצח מיד בהתחלה. יש רעיונות ששווה מאוד להתעקש עליהם ולהילחם עליהם ולהגיד ״אני יודע שיש שם משהו״. אבל אחד הדברים החשובים ביותר שלמדתי בקריירה שלי הוא להגיד את שלוש המילים: זה לא עובד.
ולחיות עם זה בשלום.
ואפילו קצת לשמוח מזה.
כי הנה העניין עם רעיונות: הם לא נגמרים. רוב האנשים מסתובבים עם הרעיון האחד שפעם עלה להם חמש ושש וגם עשר שנים מתוך פחד אמיתי לשחרר אותו כי לא יהיה להם אחד אחר.
אבל יהיה.
רעיונות תמיד באים בסוף.
זה אחד הדברים שאני יודע על רעיונות.
ולרוב, אגב, הם מוצלחים יותר. ועובדים יותר. ובסוף אתה חושב לעצמך ״וואו, כמה זמן בזבזתי על הרעיון ההוא כשבכלל הייתי צריך את הרעיון המעולה הזה״.
אז הנה הדבר שאני למדתי: שום דבר הוא לא לחינם. לא ״שרפנו״ כסף, גם אם זה בהחלט נראה ככה כרגע. הייתי שורף כסף רק אם הייתי ממשיך להתעקש על משהו שבלב אני כבר יודע שהוא לא עובד.
ולדעת את ההבדל בין משהו שכדאי ושווה להמשיך להשקיע בו את הנשמה לבין רעיון שנראה טוב בשרטוט ופשוט לא עובד יותר זה השיעור שכל יוצר צריך ללמוד.
אז אני (ואנחנו) ממשיכים לפרק הבא שלנו. כיתה כבר יש, והתלמידים החדשים שלנו נהנים ממנה מאוד. סטודיו כרגע אין. גם לא בטוח שיהיה. אחרי כמעט עשר שנים במשרד לבד, בא לי שינוי. לקראת הספר השלישי שלי (פשוט השני גמור. ויוצא בינואר. אבל נדבר על זה כשזה יתקרב) בא לי להדליק את היצירתיות בדרכים שטרם ניסיתי.
ולהתעקש על דברים שעובדים.
ולדעת לשחרר כשלא.
ואת החוכמה להבדיל בין השניים.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
הכרזת העצמאות שלי
את רוב שנות העשרים שלי ביליתי ליד הטלפון, מחכה לשיחה.
אני לא אומר את זה כמטאפורה או הגזמה. באמת שלא. אם הייתי עושה סטטיסטיקה מדויקת אני חושב, שהיינו מגלים ביחד שלמעלה מ-40% מהעשור הזה ביליתי בהבטה במסך הטלפון ובניסיון לשדר לו שיצלצל.
הייתי בחור צעיר עם חלומות זקנים, ואחרי שמאז שזכרתי את עצמי חלמתי להיות תסריטאי ותמיד אמרו לי שאני קטן מדי לכתוב לטלוויזיה, החלטתי להסתער על החלום הזה בכל הכוח. בעזרת קשרים משונים במיוחד מצאתי סוכנת משונה במיוחד שישבה ברמת השרון והיא השיגה לי מה שהיה מכונה אז ואין לי מושג אם בכלל מתקים היום, ״טסטים״.
טסטים, כשמם הם, הם מבחנים כדי להתקבל לסדרות. התהליך היה פשוט: נוסעים לרמת השרון כדי לקבל את הניירות, כי אז עוד אפשר היה להיות סוכנת ולהגיד ״אין לי מייל, אני נגד זה״, מקבלים איזו דרישה סטנדרטית לסצינה, כותבים את הדבר הכי טוב שיש לך, מדפיסים, מהדקים, נוסעים שוב לרמת השרון – ואז יושבים ליד הטלפון, ומחכים לתשובה.
לפעמים היא מגיעה למחרת. לפעמים אחרי שבוע.
לפעמים אף פעם.
התקף החרדה הראשון שלי (פרק מתוך ״חף משפע״)
אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.
אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.
זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.
אללללף.
סטופ.
נ׳.
ארץ-עיר, שנה למלחמה
אאאלף. ״אבא שלי ממש טוב בארץ עיר״, הוא אלוף הארץ עיר״, עידו מצהיר בפני בן הדוד שלו כשאנחנו מתיישבים לשחק, ואני חייב להודות במלוא הצניעות שהוא לא מאוד טועה. אבא שלו נושא ידע כללי עצום שלא עזר לו בכלום בחיים, מלבד בטריוויה ובארץ עיר.
אלא שכבר כמה שבועות המוח של אבא של עידו ריק.
זאת אומרת, לא בדיוק ריק. למעשה, המוח של אבא של עידו מרגיש קצת כמו מכשירי הווקי טוקי הישנים של פעם: רעש סטטי, מדי פעם עוברת איזו הברה לא ברורה, מעין חצי מחשבה, שאחריה מגיע ״מה?״ וניסיון להבין מה זה היה, ואז שוב רעש סטטי. מה שעובד, עובד על אוטומט. מה שלא עובד, ובכן, לא עובד. כבר כמה שבועות שאני מרגיש שאני שוכח מילים, שוכח מקומות, נתקע באמצע משפט. רותם אומרת שקוראים לזה טפשת מלחמה כמו טפשת הריון, שהמוח כל כך עסוק עד שהוא לא מצליח לתפקד, אבל זה בסדר, בארץ עיר אני אלוף. ארץ עיר זה על אוטומט. את זה אני עדיין יכול לעשות לעשות.
אללללף.
סטופ.
נ׳.
אבא פה
״אבא״, הוא נצמד אלי לחיבוק חזק מאוד, ״אני מפחד״.
מחוץ לממ״ד שרקו הטילים האיראניים. או העיראקיים. או הטיל התימני הבודד והיצוגי שהם תמיד שולחים. או המטח מעזה. או הטילים מלבנון. מי זוכר. מי מבדיל.
מי סופר כבר מה שולח אותנו לממ״ד בשבועות האחרונים.
ובכל זאת, הפיצוצים אכן היו חזקים מהרגיל, והאמת היא שגם אני הייתי משוכנע שכשנצא מהממ״ד – אם נצא, זאת אומרת – נגלה שמהשכונה שלנו נשארו חורבות ואש ותמרות עשן. ככה זה נשמע מהממ״ד הפעם.. אז אילה כבר יושבת עלי באופן קבוע בכל אזעקה, אבל הוא בדרך כלל שומר על מרחק ועל פאסון ובעיקר על האייפד, אבל פתאום הוא בא, שם את הראש ולחש ״אבא, אני מפחד״.
ואני עניתי לו במשפט מאוד מוזר שכאילו יצא ממני באיזה אינסטינקט אבהי שלא ידעתי שיש לי: ״אין לך מה לפחד, חמודי, אבא פה״.
וזה משפט מאוד משונה, כי לדעתי חוץ מ״חמודי״ אין בו מילה אחת שהיא אמת.
יש לו מה לפחד. יש לו מלא מה לפחד.
ואבא לא פה.
חלום כלל עולמי
השבוע, קצת אחרי האזעקה, הוא הודיע לי סופית שהוא סוגר במנצ׳סטר סיטי.
בעוד שבועיים הוא יהיה בן עשר, הילד שלי. וכבר שנתיים אנחנו מתלבטים ביחד – כלומר, הוא מתלבט ואני אומר לו ״ממ-ממ״ – באיזו קבוצה כדאי לו לחתום. זה התחיל מפאריז סן ז׳רמן, שעל זה הטלתי איסור מוחלט כי כסף קטארי וגם יש להם ד.נ.א של לוזרים, עשה סיבוב קצר בנאפולי, חתם לרגע באשדוד (אל תשאלו), עשה גיחה למילאן, ישב על הספסל של ריאל מדריד והשבוע הוא החליט: סיטי.
אבא, החלטתי. אני אהיה שחקן במנצ׳סטר סיטי.
ואני ידעתי שהגיע הרגע שממנו חששתי מהיום שהוא נולד: הרגע הזה שבו יישבר לו הלב.
הוא לא רע בכדורגל, הילד שלי. הוא אמנם חושב שהוא מינימום רונאלדו, אבל יש לו מיקום טוב ובעיטה טובה והוא מתאמן הרבה. לצערו הענק הוא קיבל את הגנטיקה של אבא שלו, מה שהופך אותו למגושם בהרבה מהממוצע, אבל הוא מספיק טוב בשביל שיתקשרו אליו אחרי הצהריים ויזמינו אותו לשחק עם החבר׳ה. וזהו. שם זה עוצר. התחנה הבאה של להיות שחקן החודש של חוג ״גיל גול״ אינה, למרבה הצער, מנצ׳סטר סיטי.
אפילו לא מנצ׳סטר יונייטד, מה שקצת מצער אותי בתור אוהד הקבוצה הזו, כי במצבם אני חושב שאפילו הוא היה יכול לעזור להם.
זה לא משנה אם יש או אין לו את הנתונים. זה לא משנה אם יש או אין לו כשרון ברגליים. אבל השבוע הוא שאל אותי – בתור פרשן ספורט לשעבר, חלילה בתור אבא שלו – בכמה אני מעריך את הסיכויים שלו לחתום שם.
וזה היה הרגע הראשון בחיי שבו לא ידעתי מה לענות לילד שלי.
הוא לא אשם שהוא רוצה למנצ׳סטר סיטי. הוא הגיע לשם תוך שלוש עונות בפיפ״א, שזה, אם לא ידעתם, חתיכת הישג מרשים. הוא היה כשרון עולה בליגה השלישית הוירטואלית באנגליה ותוך שלוש עונות כבר נכנס לרוטציה של פפ גווארדיולה. זה הישג מרשים. הוא גאה בו מאוד. ובלי שום קשר לפיפ״א, יש לו אבא שאומר לו מגיל אפס שחלומות צריך להגשים. שאין שום דבר שיכול לעצור אותו. שמה שהוא רוצה, זה מה שהוא יהיה.
חוץ משחקן במנצ׳סטר סיטי.
את החלום הזה לא ראיתי מגיע.
איך (לא) לשוט בקאנו
לפני שלושה שבועות החלטנו לשוט בקאנו.
זה נשמע כמו רעיון טוב באותו רגע. באמת.
הלוואי והייתי יכול להגיד שהילדים גררו אותנו לזה, או שאנחנו או שאנחנו בכלל יודעים איך נראה קאנו לפני ששכרנו אחד, אבל אף אחד מאלה לא נכון. ראינו פרסום באינטרנט וביחד אמרנו: ״איזה מגניב, קאנו!״.
טוב, בסדר, אחד מאיתנו אמר ״איזה מגניב, קאנו!״ ואחת מאיתנו אמרה ״וואו, מה זה לא״, אבל אני לא אגלה לכם מי זה מי.
בקיצור, אני חש שעשינו החלטה משותפת.
בדמיוני זה דווקא נראה מאוד ברור. אחרי הכל, כבר השטתי קיאק או שניים במורד נהר הירדן, מה שנתן לי את הרושם המאוד מאוד מוטעה שאני כנראה טוב בחתירה, וזו אף פעם לא הזדמנות רעה להפגין בפני ילדי, זוגתי ובנותיה את הצד המסוקס שלי והגבריות המתפרצת שלי בעודי לוקח אותם לסיור קסום במימי הכנרת.
כמובן שאם היה לי שמץ של גבריות מתפרצת זה לא היה מזיק, בתור התחלה.