התלמידים שלנו מכירים את המקום הזה קצת אחרת.
אוקיי, התלמידים שלנו מכירים את המקום הזה אחרת לגמרי.
שלושה שולחנות ארוכים, שלושה שולחנות בר, 28 כסאות, ספה אחת, שולחן עבודה ארוך, המון ספרים בכל מקום, מיליון מחברות.
אפילו לא עט אחד בנמצא אף פעם.
זה היה המקום שלי – ושלנו. עיצבנו אותו בדיוק כמו שרצינו, והשקענו הרבה מאוד כסף כדי שזה יראה בדיוק כמו בשרטוטים.
ועכשיו אנחנו עוזבים.
ואתם בוודאי אומרים לעצמכם, בוודאי אם אתם ההורים שלי: תגיד, זה לא קצת מוזר להשקיע במקום ואז לעזוב אותו?
ובכן, זה כן.
אבל זה גם לא.
כי זה השיעור הכי חשוב שהמקצוע שלי לימד אותי על השראה ועל יצירתיות, והלוואי ומישהו היה מלמד אותי אותו 15 שנה לפני.
כמו שהמטרה של כדורגלן היא להיות תמיד בכושר, המטרה שלי היא להיות תמיד יצירתי.
זה הדבר האחד שאני חייב לשמור עליו כל הזמן. ואם אני חרד או מודאג או צריך להתעסק עם נזילה בשירותים (היו ארבע, תודה ששאלתם) או הצפה של המקום או שהמקום לידנו נשרף ועכשיו המקום שלנו כולו מלא בעשן וצריך להפעיל את הביטוח, הכל דברים שהיו באמת, אז המקום הזה לא ממש משרת את מטרתו ולא ממש עובד עבורי.
וברגע שמקום לא עובד, זה הזמן לזוז הלאה.
כי הנה העניין עם רעיונות: הם לא נגמרים. רוב האנשים מסתובבים עם הרעיון האחד שפעם עלה להם חמש ושש וגם עשר שנים מתוך פחד אמיתי לשחרר אותו כי לא יהיה להם אחד אחר. אבל יהיה. רעיונות תמיד באים בסוף
האמת צריכה להיאמר: גם בלי כל התקלות וכאב הראש שבלהחזיק מקום (תחשבו על להחזיק דירה ואז תכפילו את זה ב-25), אם כי זה בהחלט לא תרם, לא הייתה כאן השראה. ואם בסוף אני מחזיק מקום ואז מוצא את עצמי הולך לעבוד בבית קפה, אז זה קצת מוזר להישאר במקום רק בגלל שהשקעת בו כסף.
וזה אותו דבר לגבי רעיונות, דרך אגב.
לא כל רעיון מתפצח מיד בהתחלה. יש רעיונות ששווה מאוד להתעקש עליהם ולהילחם עליהם ולהגיד ״אני יודע שיש שם משהו״. אבל אחד הדברים החשובים ביותר שלמדתי בקריירה שלי הוא להגיד את שלוש המילים: זה לא עובד.
ולחיות עם זה בשלום.
ואפילו קצת לשמוח מזה.
כי הנה העניין עם רעיונות: הם לא נגמרים. רוב האנשים מסתובבים עם הרעיון האחד שפעם עלה להם חמש ושש וגם עשר שנים מתוך פחד אמיתי לשחרר אותו כי לא יהיה להם אחד אחר.
אבל יהיה.
רעיונות תמיד באים בסוף.
זה אחד הדברים שאני יודע על רעיונות.
ולרוב, אגב, הם מוצלחים יותר. ועובדים יותר. ובסוף אתה חושב לעצמך ״וואו, כמה זמן בזבזתי על הרעיון ההוא כשבכלל הייתי צריך את הרעיון המעולה הזה״.
אז הנה הדבר שאני למדתי: שום דבר הוא לא לחינם. לא ״שרפנו״ כסף, גם אם זה בהחלט נראה ככה כרגע. הייתי שורף כסף רק אם הייתי ממשיך להתעקש על משהו שבלב אני כבר יודע שהוא לא עובד.
ולדעת את ההבדל בין משהו שכדאי ושווה להמשיך להשקיע בו את הנשמה לבין רעיון שנראה טוב בשרטוט ופשוט לא עובד יותר זה השיעור שכל יוצר צריך ללמוד.
אז אני (ואנחנו) ממשיכים לפרק הבא שלנו. כיתה כבר יש, והתלמידים החדשים שלנו נהנים ממנה מאוד. סטודיו כרגע אין. גם לא בטוח שיהיה. אחרי כמעט עשר שנים במשרד לבד, בא לי שינוי. לקראת הספר השלישי שלי (פשוט השני גמור. ויוצא בינואר. אבל נדבר על זה כשזה יתקרב) בא לי להדליק את היצירתיות בדרכים שטרם ניסיתי.
ולהתעקש על דברים שעובדים.
ולדעת לשחרר כשלא.
ואת החוכמה להבדיל בין השניים.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
איך נראה יום בחייו של סופר?
אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.
לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.
אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.
אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.
כן, אתם חופרים (וזה מצויין ותמשיכו ככה)
אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.
לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.
אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.
אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.
הכתיבה שלך משעממת נורא (וזה מצויין!)
אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.
לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.
אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.
אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.
מדברים כתיבה – פרק שני: כתיבה היא עניין מנטלי
עומר: אוקיי.
רותם: יאללה, מתחילים.
עומר: כעיקרון התחלנו.
רותם: התחלנו כבר.
עומר: התחלנו כבר. אנחנו כבר די באמצע האמת-
רותם: אה, אוקיי.
עומר: עד שנזכרת להצטרף וכל הזה.
רותם: כי זו אני, תמיד מגיעה ב-
עומר: ואוו, תמיד מגיעה-
רותם: קצת מאוחר מידיי.
עומר: קצת מאוחר מידיי, אין ספק, וואו.
רותם: נכון, נכון. אנחנו רוצים היום לדבר על הפן המנטאלי בכתיבה.
עומר: שהוא, אני חייב להגיד-
רותם: לא רק על הפן המנטאלי בכתיבה, אלא הפן המנטאלי במחסומי כתיבה.
עומר: כן. הפן המנטאלי בכתיבה, אני חייב להגיד, זה נורא הפתיע אותי בתור, זאת אומרת, כשהתחלנו את הסדנה שלנו. אבל בעצם, זה גם נורא הפתיע אותי ככותב ביומיום.
רותם: כן, כן, כן. אני, תראה, אני לא יודעת אם אתה יודע עליי, אבל אני בא מתחום הביבליותרפיה.
עומר: באמת?
רותם: יש לי תואר שני בביבליותרפיה. הביבליותרפיה היא מתחילה ונשענת על העובדה שהכתיבה היא תהליך תרפויטי, וקריאה היא תהליך תרפויטי. גם כשאנחנו קוראים ספר טוב, הוא משנה בתוכנו משהו ואנחנו מסיימים אותו ואנחנו כאילו לא בדיוק אותו אדם.
מדברים כתיבה – פרק ראשון: מה הלמה שלך?
עומר: טוב, אז יש לנו, יש לנו פודקאסט.
רותם: יא. עו
מר: יא.
רותם: כמה זמן אנחנו מדברים על זה. זה אשכרה קורה. עו
מר: ואוו, אני חושב ש-4 שנים בערך אנחנו מדברים על הדבר הזה
. רותם: וקבענו כבר כמה תאריכים, וכל פעם היה משהו, ואז קבענו את התאריך הז
ה. עומר: נכון, ואמרנו – לא מבטלים, לא מבטלים, לא מבטלים
. רותם: לא מבטלים, לא מבטלים
. עומר: שום דבר לא מבטל. ואז מה ק
רה? רותם: ואז מה קרה? היום יצא ספרך החדש.
עומר: נכון, ספרי השני.
רותם: בדיגיטל.
עומר: בדיגיטל, נכון. היום הוא יצא בדיגיטל
י. רותם: וואו, אז יצא שגם אנחנו מתחילי להקליט פודקאסט וגם יצא הספר השני שלך, אז אני חושבת שהכי טוב שנתחיל בפינתנו "עומר, מה אתה אומר?". (צוחקים) איך, איך חש סופר ביום בו יוצא ספרו השני?
זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי
לפני שלוש שנים, ממש ממש ביום הזה, קיבלתי את הטלפון שהרס לי את הקריירה. ולמרות שיש המאשימים אותי – אני לא יודע למה, בחיי! – בדרמטיות יתר, במקרה הספציפי הזה אני לא מגזים אפילו קצת.
למעשה אני כן מגזים, כי זה לא היה טלפון אחד.
אלה היו 72 טלפונים.
בשעתיים.
והם בישרו לי, בזה אחר זה, שחיידק מסתורי מסין החליט לחסל שני עשורים של עבודה, ולשלוח אותי לחפש משהו אחר לעשות עם החיים שלי.
אני לא רוצה לכתוב על הרגע הזה. גם בגלל שכבר כתבתי עליו, וגם בגלל שפייר? לא מגיע לו. זה רגע מבאס, ויש גבול כמה תהילה הוא יכול לקבל.
בואו נקפוץ לשלוש שנים אחר כך. שזה ממש היום.
והיום אני כותב אליכם מנתב״ג, אחרי ששילמתי על אמריקנו 24 שקלים (לא, באמת, אילנ׳ז, מה נסגר?!) וממתין לטיסה שלי לשיקגו, ואם יש תמונת נצחון על הקורונה, אני חושב שאתם מסתכלים עליה.
