איך יוצאים ממשבר כתיבה? (בלי אף מילה אחת על כתיבה)

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

אני במשבר כתיבה.

כלומר, רגע, שנייה, בואו לא נהיה דרמטיים: המשפט הזה נכון לגבי כמעט בכל יום בעשור וחצי האחרונים. כל יום אני מכין לעצמי כוס קפה, מתיישב מול המחשב, פותח את מעבד התמלילים (אני האדם היחיד שעדיין קורא לזה ככה, נכון?), מניח את האצבעות על המקלדת ברכות ופשוט מזמין את הרעיונות לצוף ממני היישר אל הדף הלבן והחלק.

ולרוע המזל, הרעיונות אף פעם לא מקבלים את ההזמנה שלי.

במקום זה אני רק בודק אם יש הודעות בוואטסאפ, הודעות בפייסבוק, הודעות באינסטגרם, אולי איזה מייל, עושה לעצמי עוד כוס קפה ואז עוד אחת, רק ליתר בטחון, מכין לעצמי טוסט, משנה מקום ישיבה, חושב מה לאכול לצהריים, בודק שוב את המייל, שוב את הוואטסאפ ושוב את האינסטגרם, גולש קצת ביוטיוב, צופה בפיד של כל היוצרים המבריקים שאני עוקב אחריהם, רואה את הרעיונות המעולים שלהם ואומר ״בונה, אני צריך לעשות גם כזה!״, לא עושה עם זה כלום, מכין עוד קפה, עוד טוסט, עוד וואטסאפ, מכריז במסיבת עיתונאים דמיונית שאני פורש מהמקצוע, מכנס שוב את העיתונאים הדמיוניים שעה אחר כך ומודיע להם שבעצם אין לי לאן ללכת אז אני נשאר במקצוע, חוזר למיטה אבל נשבע לעצמי שזה לעשרים דקות גג-חצי-שעה, רק כדי לצבור כוחות וכשאני אקום אני אכתוב כמו חיה את כל המילים היפות והמצוינות שלא כתבתי היום.

וקם אחרי שלוש שעות.

בגדול, מדובר בסוג של נס בלתי מוסבר שאני מתפרנס. באמת.

מוזר ככל שזה ישמע, יש צבעים שעדיין אפשר להשיג רק עם פילם. תמונה של הילד שלי קורע אותי בעוד משחק שאני לא מבין את החוקים בו

אבל בעוד שבימי הכתיבה האינטנסיביים האלה אני מצליח לדחוס בלחץ גם איזו רבע שעה או עשרים רגע איכותיות שבהן אני באמת עוסק במקצוע שלי, החזרה המוזרה לשגרה (יומיים עבודה, שבוע בידוד, ראש השנה, חזרה לשג… אה, עוד בידוד) לקחה לי גם את זה. 
היות ואני באמת לא יום ולא יומיים ואפילו לא שלושה במקצוע הזה, קשה להגיד שנלחצתי. אחרי הכל אני מנוסה במשברי כתיבה, ויש לי אלף שיטות: להוציא את עצמי מהבית למקום חדש, להסתובב בין בתי קפה עם הלפטופ, לשנות באופן דראסטי את שעות הכתיבה, למצוא חברים כותבים ולכתוב יחד איתם או להקשיב למוזיקאי שמעולם לא הקשבתי לו או אפילו, במקרים קיצוניים באמת, לעשות ספורט.
אבל כשכל השיטות האלה לא הזיזו את חוגת הכתיבה במילימטר, נלחצתי.
כהוגן.
היה ברור שהמשבר הזה עמוק ואפל יותר, ולא רק שאין לי שמץ של מושג איך יוצאים ממנו,  אין לי שמץ של מושג האם דלת היציאה בכלל קיימת.
והפתרון, כמו תמיד, הגיע במקום ובזמן הכי לא צפוי שאפשר. 
ובהכל אשם יוני.
יוני הוא הגיבור של הספר החדש שלי, ״כולם לחייך״, שיצא בקרוב. הוא טיפוס קצת אנאלי והרבה מקובע (אין שום קשר אלי, כמובן) שעקב רצף אירועים טראגי למדי נקלע בגיל 32 לחופשה משפחתית עם ההורים שלו, אחותו הגדולה ואחיו הקטן בקרוז שנקנה בקופונים. 
והוא צלם.
זאת אומרת, הוא היה צלם, עד שיערה נעלמה.
אבל זה לא הסיפור על יוני עכשיו. 
יוני לא היה אמור להיות צלם. לא בספר, בספר הוא כן, אבל בראש שלי הוא נולד כפרסומאי, זכר לתקופה הקצרה והמסוייטת שעבדתי כקופירייטר, ועשה הסבה מקצועית לתסריטאי כי, כאמור, אין לו שום קשר אלי.
איפשהו בדרך הוא התגלגל להיות סופר שהספר הראשון שלו הצליח מאוד ועכשיו לא מצליח לכתוב את ספרו השני (שום קשר אלי אומרים לכם! מה לא ברור?) וכדי להרחיק אותו ממני לחלוטין, וגם כי אמרתי את כל מה שיש לי על עולם הכתיבה ויותר משלכם אין כח לקרוא עליו יותר לי אין כח לכתוב עליו יותר, החלטתי שהוא יגשים לי חלום ויצלם.

מה שמניע יצירתיות הוא לא קפה ולא מקום ולא שעות. זה עוזר. זה תמיד עוזר. אבל מה שמניע יצירתיות הוא חוויה

על המסע לעבר החור השחור של עולם הצילום גם כתבתי כאן (אבל אל דאגה, אני אכתוב עוד), אלא שיוני ירש ממני את החיבה לציוד חדש וטכנולוגי והשוואות אינסופיות בין דפי מפרט של מוצרים, עד שגיליתי: זה לא מתאים לו בכלל. זה לא יושב עליו. אין שום סיכוי שבחור שנשאר כל החיים באותה עיר ועם אותה בחורה מגיל 15 מחליף מצלמה כל שנה.
לא, הוא חייב להיות גם עם אותה מצלמה.
ואז זה נחת עלי: הוא לא החליף שום דבר מאז גיל 15.
הוא עם פילם.
יוני מצלם בפילם.
וכשהחתיכה האחרונה בפאזל של יוני התחברה לי, התגובה הראשונה שלי הייתה: אוי, נו, איזה זין, אלוהים.
כי, תבינו. זה דבר אחד ללמד את עצמך צילום מקצועני – לפחות מספיק בשביל שתוכל לכתוב עליו – בעידן של מצלמות דיגיטליות שרובן חכמות יותר ממך. 
אבל זה דבר אחר לגמרי להיזכר איך מכניסים פילם לתוך מצלמה אנלוגית לגמרי שני עשורים אחרי שכל העולם, למעט כמה משוגעים, כבר הפסיק עם זה לגמרי.
אבל לא הייתה ברירה. יוני הארור מצלם בפילם. 
לשמחתי מי שבא לעזרתי לפני כחודשיים – אחרי מייל משתפך שכתבתי לו – הוא צלם הלייפסטייל האמריקאי סמואל אלקינס, שביום יום הוא צלם הבראנד של חברות זניחות כמו וולוו, לנדרובר, גוגל, טוויטר, אובר וסקוורספיס, ובלילה הוא צלם פילם נלהב מאוד שעושה ניסים עם מצלמות ישנות ויחד עברנו – תודה, זום! – על סדרות תמונות שהוא צילם בפילם בלבד כדי להבין איך הקסם הזה קרה.
יחד גם בחרנו את הדגם של מצלמת הפילם הראשונה שלי (אם כי שילמתי עליה לגמרי לבד) ובדיוק כשהייתי מרוצה לאללה מהתחקיר והרגשתי שהפינה הזו נסגרה הרמטית הוא אמר לי ״אבל עומר, אתה חייב לנסות את זה בעצמך. אתה לא תבין את זה עד שתנסה את זה בעצמך״.
והתגובה הראשונה שלי הייתה, כמובן: אוי, נו, איזה זין, אלוהים.
קניתי פילם. לקח לי רבע שעה בדיוק להיזכר איך מכניסים אותם למצלמה, כי זכרון שרירים הוא דבר הרבה יותר עוצמתי ממה שחשבתי. כיוונתי את ה-ASA.   
רק כמה תמונות, אמרתי לעצמי.
רק כדי להבין איך זה מרגיש.
והלחיצה המטורפת הזאת על הכפתור, והצליל שלא דומה לשום צליל ששמעתי קודם, הפעילו אצלי את כל החושים בגוף. 
קליק.
טעינה לתמונה הבאה.
קליק.
טעינה לתמונה הבאה.
סיימתי 36 תמונות בתוך 12 דקות. 
שלוש מהן, כך הסתבר לי אחרי הפיתוח, גם באמת יצאו בפוקוס.

לא הצלחתי להפסיק לחשוב על המצלמה הזאת. לקחתי אותה איתי לכל מקום. לא היה אכפת לי כמה מגוחך נראיתי או שאת הצליל שהיא עשתה בכל תמונה אפשר היה לשמוע גם עד הוד השרון, משהו באצבעות שלי החל לזוז. 
ולהתרגש.
עשיתי משהו חדש. זאת אומרת, הוא ישן, אבל עבורי הוא חדש לגמרי, משום שגם בעידן שצילמתי בפילם לא עברתי את שלב המצלמות הקטנות והחד פעמיות. מי ידע ולמי בכלל היה אכפת ממונחים כמו חשיפה וצמצם ותריס וגודל עדשה, ועם המצלמות החדשות היה לי אכפת מהמונחים האלה אבל עם הזמן הבנתי שלרוב המחשב במצלמה יודע אותם טוב ממני.
אבל במצלמה הזאת אין מחשב. אפילו לא מחשבון. ואין כמות בלתי מוגבלת של תמונות. ואפילו לא אפשרות לראות אם התמונה יצאה בסדר שנייה אחר כך. זה רק אני, והעיניים שלי, והידיים שלי והאפשרות לתפוס וללכוד רגע שלא יחזור.
זה היה מרגש.
זה היה מסעיר.
זה עדיין מרגש.
וזה עדיין מסעיר. 
אחרי שלוש שנים שבהן קניתי ושאלתי ובדקתי אינספור מצלמות כדי לנסות להבין מה העניין והריגוש הגדול, סוף סוף הבנתי מה זה צילום.
וסליחה על הקלישאה האיומה, אבל מה זו יצירה.
ובעיקר את האפשרות להתרגש ממנה שוב.
לא יצרתי שום דבר גדול בחודש הזה. הצרה עם ללמוד דברים חדשים היא שאתה לומד אותם, מה שאומר שאתה גרוע בהם עד להודעה חדשה. לא מתחילים מלהיות מדהים ומשם מתקדמים, למרבה הצער. זה נכון גם בכתיבה, אם אתם באמת מתכוונים ללמוד ברצינות. אבל קיבלתי שוב את החשק ליצור.
ולכתוב.
רציתי לשתף את החוויה. רציתי לעצור אנשים זרים ברחוב ולהגיד להם ״תקשיבו, אתם לא מבינים, אתם חייבים לנסות את זה בעצמכם, זה מטורף!״.
אבל זה אכן מטורף, אז לא עשיתי את זה.

והנה מה שאדם מוכשר באמת יודע לעשות עם פילם. מתוך הפיד של סמואל אלקינס

הצורך הזה לשתף מישהו – ואגב, אם אין לכם חברים במקרה הזה זה רק עוזר, באמת – הוא הצורך לספר סיפור. אתם מכירים אותו גם אם אתם לא סופרים, כי גם לכם היה פעם חשק בתחתית הבטן להרים את הטלפון ולהתקשר למישהו ולהגיד לו ״אתה חייב לשמוע מה קרה לי עכשיו״. 
ופתחתי את המחשב, ונתתי לחוויה המטורפת הזו שחוויתי לזרום החוצה אל האצבעות ואל הדף וכתבתי 1,500 מילים על הפעם הראשונה שיוני גילה את הצילום.
אמרתי לכם, שום קשר אלי.
האם הן טובות? לא. הם הן יכנסו לספר? אני עדיין לא בטוח. אולי חלק. אבל הן התניעו שוב את מה שחשבתי שכבה, וגילו לי עוד דבר מדהים על יצירתיות.
כי מה שמניע יצירתיות הוא לא קפה ולא מקום ולא שעות. זה עוזר. זה תמיד עוזר. אבל מה שמניע יצירתיות הוא חוויה.
ובהיעדר חוויות – נניח, בזמן מגיפה עולמית או מתקפת טילים אחת אחרי השנייה ואז היעדר שגרה מוחלט, סתם תרחיש דמיוני אפוקליפטי שהמצאתי הרגע מהראש – אין על מה לכתוב ואין חשק לספר. 
וכשאין חשק לספר – נולד משבר כתיבה.
אז אם גם אתם במשבר כזה או אחר, אל תנסו לכתוב. תנסו לעשות משהו שירים לכם את מצב הרוח, משהו שאולי עוד לא עשיתם אף פעם ויגרום לכם לרצות לכתוב עליו. 
ככה, לפחות, אני יוצא ממשבר כתיבה. מי ידע.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

למה שלא תקראו עוד משהו?

כשזה יקרה, תדעו שהפכתם לכותבים אמיתיים

״רק אל תבנה על הצלחה, בסדר?״, הוא לקח עוד שלוק מהקפה שלו והשפיל את העיניים לרצפה.הוא ואני מכירים מילדות, והוא אחד האנשים הכי קרובים אלי גם היום. הוא שאל איך הולך עם ״כולם לחייך״, ואמרתי לו בהתרגשות שהוא יוצא עוד שלושה שבועות.ואז הוא אמר לי את המשפט שלמעלה.ולצערי הרב, כאילו לא למדתי כלום בקריריה שלי, שאלתי אותו למה הוא חושב ככה.הוא מיד הסביר שהוא לטובתי. שהוא רק לא רוצה שיישבר לי הלב. שאף אחד כבר לא קורא. לא הוא ולא כל מי שהוא מכיר. כולם בנטפליקס. ספר זה משהו פרה היסטורי.וגם בוא, כן? זה לא שאתה עמוס עוז. אפילו לא קרוב.ידעתי שהקול הזה יגיע.

קרא עוד »

זהו, אני פורש!

גבירותי ורבותי, עיתונאים, עיתונאיות, אנשי טלוויזיה ומדיה חדשה,

אני פורש מכתיבה.

ההודעה החלה לחלחל בי היום בשמונה בבוקר, עת הלכתי לבית הקפה השכונתי שלי ואמרתי לעצמי ״זהו, היום אני מתקדם בפרק הארור שאני תקוע בו כבר שלושה שבועות. היום זה נגמר!״.

קראתי אותו.

וקראתי אותו שוב.

וישבתי המון זמן – לפחות ארבעים דקות! – מול הטקסט הזה. ניסיתי למחוק, לנסח מחדש, לכתוב שוב, להחליף ספר. כלום. ביקשתי מהמלצר עוד קפה, הפעם חזק יותר, בהיתי במסך והבנתי: איבדתי את זה.

ואולי מעולם לא היה לי את זה.

קרא עוד »

מתי צרחת במדבר בפעם האחרונה?

בסוף השבוע האחרון הייתי במדבר וניסיתי לצרוח.

ולא, לא מהסיבות שאתם חושבים.

קודם כל, לשאלה שמטרידה אתכם ודאי יותר מכל: ״עומר, מה נפש עדינה כמוך שלא סובלת חום וחול עשתה במדבר?״.

ובכן, נסעתי לצום מיצים.

״תמצמץ פעמיים אם חטפו אותך. טלפון אחד לרווחה ויבואו לחלץ אותך״.

אז לא, אין צורך. למעשה – וזה בוודאי יפתיע לא מעט מכם – אני ממש יזמתי את הנסיעה הזו. כבר כמה חודשים טובים שאני חם על שינוי תזונה מאסיבי לגופי המתבגר, וכשהגיעה ההזדמנות זינקתי לאוטו ושרתי ״היי, דרומה״ ואפילו לא סובבתי את ההגה כשהגישו מיץ עשב חיטה והציגו אותו כארוחת צהריים.

ואז ביקשו ממני לצעוק.

קרא עוד »

אתם חייבים לתת לזה ליפול

הפעם הראשונה שבה עליתי על מטוס הייתה בשנת 1996, והייתה לי מטרה אחת בלבד בראש: חנות הספרים בארנס אנד נובל.

מי שהייתה אחראית לטירוף הספרותי שהתחולל אצלי בראש הייתה שירה, בת הדודה מדרגה אין לי מושג איזו שלי, שגרה בארצות הברית ועד לפני שנה בכלל לא הכרנו, אבל ביקור בזק שלה בישראל וביקור נימוסין קצר מצד המשפחה שלי הוביל לידיעה שיש לה אימייל, ולשנינו זה הספיק כדי שיתהפך לנו העולם.

קרא עוד »

האיש בן ה-84 שהפך אותי לסופר (ועכשיו, כנראה, יהפוך גם אתכם)

"כל החיים חלמתי לכתוב״, הוא אמר בביישנות ושיחק עם הכפתורים בחולצתו המשובצת. ״אבל איכשהו לא הגעתי לזה עד עכשיו״

הוא היה התלמיד המבוגר הראשון שלי. הייתי בן 26, אולי אפילו פחות, ועשיתי סדנאות כתיבה במרתף של ההורים שלי. הוא היה רחוק מאוד מקבוצת הגיל המקובלת בסדנאות האלה, ובכל זאת הוא סידר את שערו הלבן והתיישב וכשהתבקש להציג את עצמו הוא פתח את הפה, דמע קצת ובקול מאוד סדוק אמר: ״קוראים לי מוטי ואני חולם לכתוב ספר כבר יותר מחמישים שנה. וכל הזמן אמרתי לעצמי שעכשיו זה לא הזמן ועוד מעט ובוקר אחד לא שמתי לב ונהייתי בן 84״.

קרא עוד »

זה הדבר הכי קשה שעשיתי בקריירה שלי (הפרק שמעולם לא קראתם ב"לחוץ חתונה")

״אתה יודע״, היא לקחה עוד שלוק מהקפה שלה והסתכלה שוב על צרור הדפים שמולה. ״אם אני מדלגת מפרק 9 ישר ל-11, אני לא מרגישה שחסר לי משהו״.

הייתי אומר שבאותו רגע השמיים נפלו עלי, אבל ישבנו בקומה השנייה של הארקפה בשוסטר והתקרה שם גם ככה נמוכה, אז התיאור הדרמטי הזה פחות מתאים כאן.

אבל שתדעו לכם שאם שרי שביט, העורכת של ״לחוץ חתונה״ ואני היינו יושבים תחת כיפת השמיים, הם היו נופלים עלי באותו רגע ממש.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים