אני במשבר כתיבה.
כלומר, רגע, שנייה, בואו לא נהיה דרמטיים: המשפט הזה נכון לגבי כמעט בכל יום בעשור וחצי האחרונים. כל יום אני מכין לעצמי כוס קפה, מתיישב מול המחשב, פותח את מעבד התמלילים (אני האדם היחיד שעדיין קורא לזה ככה, נכון?), מניח את האצבעות על המקלדת ברכות ופשוט מזמין את הרעיונות לצוף ממני היישר אל הדף הלבן והחלק.
ולרוע המזל, הרעיונות אף פעם לא מקבלים את ההזמנה שלי.
במקום זה אני רק בודק אם יש הודעות בוואטסאפ, הודעות בפייסבוק, הודעות באינסטגרם, אולי איזה מייל, עושה לעצמי עוד כוס קפה ואז עוד אחת, רק ליתר בטחון, מכין לעצמי טוסט, משנה מקום ישיבה, חושב מה לאכול לצהריים, בודק שוב את המייל, שוב את הוואטסאפ ושוב את האינסטגרם, גולש קצת ביוטיוב, צופה בפיד של כל היוצרים המבריקים שאני עוקב אחריהם, רואה את הרעיונות המעולים שלהם ואומר ״בונה, אני צריך לעשות גם כזה!״, לא עושה עם זה כלום, מכין עוד קפה, עוד טוסט, עוד וואטסאפ, מכריז במסיבת עיתונאים דמיונית שאני פורש מהמקצוע, מכנס שוב את העיתונאים הדמיוניים שעה אחר כך ומודיע להם שבעצם אין לי לאן ללכת אז אני נשאר במקצוע, חוזר למיטה אבל נשבע לעצמי שזה לעשרים דקות גג-חצי-שעה, רק כדי לצבור כוחות וכשאני אקום אני אכתוב כמו חיה את כל המילים היפות והמצוינות שלא כתבתי היום.
וקם אחרי שלוש שעות.
בגדול, מדובר בסוג של נס בלתי מוסבר שאני מתפרנס. באמת.
מוזר ככל שזה ישמע, יש צבעים שעדיין אפשר להשיג רק עם פילם. תמונה של הילד שלי קורע אותי בעוד משחק שאני לא מבין את החוקים בו
אבל בעוד שבימי הכתיבה האינטנסיביים האלה אני מצליח לדחוס בלחץ גם איזו רבע שעה או עשרים רגע איכותיות שבהן אני באמת עוסק במקצוע שלי, החזרה המוזרה לשגרה (יומיים עבודה, שבוע בידוד, ראש השנה, חזרה לשג… אה, עוד בידוד) לקחה לי גם את זה.
היות ואני באמת לא יום ולא יומיים ואפילו לא שלושה במקצוע הזה, קשה להגיד שנלחצתי. אחרי הכל אני מנוסה במשברי כתיבה, ויש לי אלף שיטות: להוציא את עצמי מהבית למקום חדש, להסתובב בין בתי קפה עם הלפטופ, לשנות באופן דראסטי את שעות הכתיבה, למצוא חברים כותבים ולכתוב יחד איתם או להקשיב למוזיקאי שמעולם לא הקשבתי לו או אפילו, במקרים קיצוניים באמת, לעשות ספורט.
אבל כשכל השיטות האלה לא הזיזו את חוגת הכתיבה במילימטר, נלחצתי.
כהוגן.
היה ברור שהמשבר הזה עמוק ואפל יותר, ולא רק שאין לי שמץ של מושג איך יוצאים ממנו, אין לי שמץ של מושג האם דלת היציאה בכלל קיימת.
והפתרון, כמו תמיד, הגיע במקום ובזמן הכי לא צפוי שאפשר.
ובהכל אשם יוני.
יוני הוא הגיבור של הספר החדש שלי, ״כולם לחייך״, שיצא בקרוב. הוא טיפוס קצת אנאלי והרבה מקובע (אין שום קשר אלי, כמובן) שעקב רצף אירועים טראגי למדי נקלע בגיל 32 לחופשה משפחתית עם ההורים שלו, אחותו הגדולה ואחיו הקטן בקרוז שנקנה בקופונים.
והוא צלם.
זאת אומרת, הוא היה צלם, עד שיערה נעלמה.
אבל זה לא הסיפור על יוני עכשיו.
יוני לא היה אמור להיות צלם. לא בספר, בספר הוא כן, אבל בראש שלי הוא נולד כפרסומאי, זכר לתקופה הקצרה והמסוייטת שעבדתי כקופירייטר, ועשה הסבה מקצועית לתסריטאי כי, כאמור, אין לו שום קשר אלי.
איפשהו בדרך הוא התגלגל להיות סופר שהספר הראשון שלו הצליח מאוד ועכשיו לא מצליח לכתוב את ספרו השני (שום קשר אלי אומרים לכם! מה לא ברור?) וכדי להרחיק אותו ממני לחלוטין, וגם כי אמרתי את כל מה שיש לי על עולם הכתיבה ויותר משלכם אין כח לקרוא עליו יותר לי אין כח לכתוב עליו יותר, החלטתי שהוא יגשים לי חלום ויצלם.
מה שמניע יצירתיות הוא לא קפה ולא מקום ולא שעות. זה עוזר. זה תמיד עוזר. אבל מה שמניע יצירתיות הוא חוויה
על המסע לעבר החור השחור של עולם הצילום גם כתבתי כאן (אבל אל דאגה, אני אכתוב עוד), אלא שיוני ירש ממני את החיבה לציוד חדש וטכנולוגי והשוואות אינסופיות בין דפי מפרט של מוצרים, עד שגיליתי: זה לא מתאים לו בכלל. זה לא יושב עליו. אין שום סיכוי שבחור שנשאר כל החיים באותה עיר ועם אותה בחורה מגיל 15 מחליף מצלמה כל שנה.
לא, הוא חייב להיות גם עם אותה מצלמה.
ואז זה נחת עלי: הוא לא החליף שום דבר מאז גיל 15.
הוא עם פילם.
יוני מצלם בפילם.
וכשהחתיכה האחרונה בפאזל של יוני התחברה לי, התגובה הראשונה שלי הייתה: אוי, נו, איזה זין, אלוהים.
כי, תבינו. זה דבר אחד ללמד את עצמך צילום מקצועני – לפחות מספיק בשביל שתוכל לכתוב עליו – בעידן של מצלמות דיגיטליות שרובן חכמות יותר ממך.
אבל זה דבר אחר לגמרי להיזכר איך מכניסים פילם לתוך מצלמה אנלוגית לגמרי שני עשורים אחרי שכל העולם, למעט כמה משוגעים, כבר הפסיק עם זה לגמרי.
אבל לא הייתה ברירה. יוני הארור מצלם בפילם.
לשמחתי מי שבא לעזרתי לפני כחודשיים – אחרי מייל משתפך שכתבתי לו – הוא צלם הלייפסטייל האמריקאי סמואל אלקינס, שביום יום הוא צלם הבראנד של חברות זניחות כמו וולוו, לנדרובר, גוגל, טוויטר, אובר וסקוורספיס, ובלילה הוא צלם פילם נלהב מאוד שעושה ניסים עם מצלמות ישנות ויחד עברנו – תודה, זום! – על סדרות תמונות שהוא צילם בפילם בלבד כדי להבין איך הקסם הזה קרה.
יחד גם בחרנו את הדגם של מצלמת הפילם הראשונה שלי (אם כי שילמתי עליה לגמרי לבד) ובדיוק כשהייתי מרוצה לאללה מהתחקיר והרגשתי שהפינה הזו נסגרה הרמטית הוא אמר לי ״אבל עומר, אתה חייב לנסות את זה בעצמך. אתה לא תבין את זה עד שתנסה את זה בעצמך״.
והתגובה הראשונה שלי הייתה, כמובן: אוי, נו, איזה זין, אלוהים.
קניתי פילם. לקח לי רבע שעה בדיוק להיזכר איך מכניסים אותם למצלמה, כי זכרון שרירים הוא דבר הרבה יותר עוצמתי ממה שחשבתי. כיוונתי את ה-ASA.
רק כמה תמונות, אמרתי לעצמי.
רק כדי להבין איך זה מרגיש.
והלחיצה המטורפת הזאת על הכפתור, והצליל שלא דומה לשום צליל ששמעתי קודם, הפעילו אצלי את כל החושים בגוף.
קליק.
טעינה לתמונה הבאה.
קליק.
טעינה לתמונה הבאה.
סיימתי 36 תמונות בתוך 12 דקות.
שלוש מהן, כך הסתבר לי אחרי הפיתוח, גם באמת יצאו בפוקוס.
לא הצלחתי להפסיק לחשוב על המצלמה הזאת. לקחתי אותה איתי לכל מקום. לא היה אכפת לי כמה מגוחך נראיתי או שאת הצליל שהיא עשתה בכל תמונה אפשר היה לשמוע גם עד הוד השרון, משהו באצבעות שלי החל לזוז.
ולהתרגש.
עשיתי משהו חדש. זאת אומרת, הוא ישן, אבל עבורי הוא חדש לגמרי, משום שגם בעידן שצילמתי בפילם לא עברתי את שלב המצלמות הקטנות והחד פעמיות. מי ידע ולמי בכלל היה אכפת ממונחים כמו חשיפה וצמצם ותריס וגודל עדשה, ועם המצלמות החדשות היה לי אכפת מהמונחים האלה אבל עם הזמן הבנתי שלרוב המחשב במצלמה יודע אותם טוב ממני.
אבל במצלמה הזאת אין מחשב. אפילו לא מחשבון. ואין כמות בלתי מוגבלת של תמונות. ואפילו לא אפשרות לראות אם התמונה יצאה בסדר שנייה אחר כך. זה רק אני, והעיניים שלי, והידיים שלי והאפשרות לתפוס וללכוד רגע שלא יחזור.
זה היה מרגש.
זה היה מסעיר.
זה עדיין מרגש.
וזה עדיין מסעיר.
אחרי שלוש שנים שבהן קניתי ושאלתי ובדקתי אינספור מצלמות כדי לנסות להבין מה העניין והריגוש הגדול, סוף סוף הבנתי מה זה צילום.
וסליחה על הקלישאה האיומה, אבל מה זו יצירה.
ובעיקר את האפשרות להתרגש ממנה שוב.
לא יצרתי שום דבר גדול בחודש הזה. הצרה עם ללמוד דברים חדשים היא שאתה לומד אותם, מה שאומר שאתה גרוע בהם עד להודעה חדשה. לא מתחילים מלהיות מדהים ומשם מתקדמים, למרבה הצער. זה נכון גם בכתיבה, אם אתם באמת מתכוונים ללמוד ברצינות. אבל קיבלתי שוב את החשק ליצור.
ולכתוב.
רציתי לשתף את החוויה. רציתי לעצור אנשים זרים ברחוב ולהגיד להם ״תקשיבו, אתם לא מבינים, אתם חייבים לנסות את זה בעצמכם, זה מטורף!״.
אבל זה אכן מטורף, אז לא עשיתי את זה.
והנה מה שאדם מוכשר באמת יודע לעשות עם פילם. מתוך הפיד של סמואל אלקינס
הצורך הזה לשתף מישהו – ואגב, אם אין לכם חברים במקרה הזה זה רק עוזר, באמת – הוא הצורך לספר סיפור. אתם מכירים אותו גם אם אתם לא סופרים, כי גם לכם היה פעם חשק בתחתית הבטן להרים את הטלפון ולהתקשר למישהו ולהגיד לו ״אתה חייב לשמוע מה קרה לי עכשיו״.
ופתחתי את המחשב, ונתתי לחוויה המטורפת הזו שחוויתי לזרום החוצה אל האצבעות ואל הדף וכתבתי 1,500 מילים על הפעם הראשונה שיוני גילה את הצילום.
אמרתי לכם, שום קשר אלי.
האם הן טובות? לא. הם הן יכנסו לספר? אני עדיין לא בטוח. אולי חלק. אבל הן התניעו שוב את מה שחשבתי שכבה, וגילו לי עוד דבר מדהים על יצירתיות.
כי מה שמניע יצירתיות הוא לא קפה ולא מקום ולא שעות. זה עוזר. זה תמיד עוזר. אבל מה שמניע יצירתיות הוא חוויה.
ובהיעדר חוויות – נניח, בזמן מגיפה עולמית או מתקפת טילים אחת אחרי השנייה ואז היעדר שגרה מוחלט, סתם תרחיש דמיוני אפוקליפטי שהמצאתי הרגע מהראש – אין על מה לכתוב ואין חשק לספר.
וכשאין חשק לספר – נולד משבר כתיבה.
אז אם גם אתם במשבר כזה או אחר, אל תנסו לכתוב. תנסו לעשות משהו שירים לכם את מצב הרוח, משהו שאולי עוד לא עשיתם אף פעם ויגרום לכם לרצות לכתוב עליו.
ככה, לפחות, אני יוצא ממשבר כתיבה. מי ידע.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
איך נראה יום בחייו של סופר?
אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.
לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.
אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.
אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.
כן, אתם חופרים (וזה מצויין ותמשיכו ככה)
אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.
לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.
אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.
אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.
הכתיבה שלך משעממת נורא (וזה מצויין!)
אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.
לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.
אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.
אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.
מדברים כתיבה – פרק שני: כתיבה היא עניין מנטלי
עומר: אוקיי.
רותם: יאללה, מתחילים.
עומר: כעיקרון התחלנו.
רותם: התחלנו כבר.
עומר: התחלנו כבר. אנחנו כבר די באמצע האמת-
רותם: אה, אוקיי.
עומר: עד שנזכרת להצטרף וכל הזה.
רותם: כי זו אני, תמיד מגיעה ב-
עומר: ואוו, תמיד מגיעה-
רותם: קצת מאוחר מידיי.
עומר: קצת מאוחר מידיי, אין ספק, וואו.
רותם: נכון, נכון. אנחנו רוצים היום לדבר על הפן המנטאלי בכתיבה.
עומר: שהוא, אני חייב להגיד-
רותם: לא רק על הפן המנטאלי בכתיבה, אלא הפן המנטאלי במחסומי כתיבה.
עומר: כן. הפן המנטאלי בכתיבה, אני חייב להגיד, זה נורא הפתיע אותי בתור, זאת אומרת, כשהתחלנו את הסדנה שלנו. אבל בעצם, זה גם נורא הפתיע אותי ככותב ביומיום.
רותם: כן, כן, כן. אני, תראה, אני לא יודעת אם אתה יודע עליי, אבל אני בא מתחום הביבליותרפיה.
עומר: באמת?
רותם: יש לי תואר שני בביבליותרפיה. הביבליותרפיה היא מתחילה ונשענת על העובדה שהכתיבה היא תהליך תרפויטי, וקריאה היא תהליך תרפויטי. גם כשאנחנו קוראים ספר טוב, הוא משנה בתוכנו משהו ואנחנו מסיימים אותו ואנחנו כאילו לא בדיוק אותו אדם.
מדברים כתיבה – פרק ראשון: מה הלמה שלך?
עומר: טוב, אז יש לנו, יש לנו פודקאסט.
רותם: יא. עו
מר: יא.
רותם: כמה זמן אנחנו מדברים על זה. זה אשכרה קורה. עו
מר: ואוו, אני חושב ש-4 שנים בערך אנחנו מדברים על הדבר הזה
. רותם: וקבענו כבר כמה תאריכים, וכל פעם היה משהו, ואז קבענו את התאריך הז
ה. עומר: נכון, ואמרנו – לא מבטלים, לא מבטלים, לא מבטלים
. רותם: לא מבטלים, לא מבטלים
. עומר: שום דבר לא מבטל. ואז מה ק
רה? רותם: ואז מה קרה? היום יצא ספרך החדש.
עומר: נכון, ספרי השני.
רותם: בדיגיטל.
עומר: בדיגיטל, נכון. היום הוא יצא בדיגיטל
י. רותם: וואו, אז יצא שגם אנחנו מתחילי להקליט פודקאסט וגם יצא הספר השני שלך, אז אני חושבת שהכי טוב שנתחיל בפינתנו "עומר, מה אתה אומר?". (צוחקים) איך, איך חש סופר ביום בו יוצא ספרו השני?
זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי
לפני שלוש שנים, ממש ממש ביום הזה, קיבלתי את הטלפון שהרס לי את הקריירה. ולמרות שיש המאשימים אותי – אני לא יודע למה, בחיי! – בדרמטיות יתר, במקרה הספציפי הזה אני לא מגזים אפילו קצת.
למעשה אני כן מגזים, כי זה לא היה טלפון אחד.
אלה היו 72 טלפונים.
בשעתיים.
והם בישרו לי, בזה אחר זה, שחיידק מסתורי מסין החליט לחסל שני עשורים של עבודה, ולשלוח אותי לחפש משהו אחר לעשות עם החיים שלי.
אני לא רוצה לכתוב על הרגע הזה. גם בגלל שכבר כתבתי עליו, וגם בגלל שפייר? לא מגיע לו. זה רגע מבאס, ויש גבול כמה תהילה הוא יכול לקבל.
בואו נקפוץ לשלוש שנים אחר כך. שזה ממש היום.
והיום אני כותב אליכם מנתב״ג, אחרי ששילמתי על אמריקנו 24 שקלים (לא, באמת, אילנ׳ז, מה נסגר?!) וממתין לטיסה שלי לשיקגו, ואם יש תמונת נצחון על הקורונה, אני חושב שאתם מסתכלים עליה.
