איך יוצאים ממשבר כתיבה? (בלי אף מילה אחת על כתיבה)

אני במשבר כתיבה.

כלומר, רגע, שנייה, בואו לא נהיה דרמטיים: המשפט הזה נכון לגבי כמעט בכל יום בעשור וחצי האחרונים. כל יום אני מכין לעצמי כוס קפה, מתיישב מול המחשב, פותח את מעבד התמלילים (אני האדם היחיד שעדיין קורא לזה ככה, נכון?), מניח את האצבעות על המקלדת ברכות ופשוט מזמין את הרעיונות לצוף ממני היישר אל הדף הלבן והחלק.

ולרוע המזל, הרעיונות אף פעם לא מקבלים את ההזמנה שלי.

במקום זה אני רק בודק אם יש הודעות בוואטסאפ, הודעות בפייסבוק, הודעות באינסטגרם, אולי איזה מייל, עושה לעצמי עוד כוס קפה ואז עוד אחת, רק ליתר בטחון, מכין לעצמי טוסט, משנה מקום ישיבה, חושב מה לאכול לצהריים, בודק שוב את המייל, שוב את הוואטסאפ ושוב את האינסטגרם, גולש קצת ביוטיוב, צופה בפיד של כל היוצרים המבריקים שאני עוקב אחריהם, רואה את הרעיונות המעולים שלהם ואומר ״בונה, אני צריך לעשות גם כזה!״, לא עושה עם זה כלום, מכין עוד קפה, עוד טוסט, עוד וואטסאפ, מכריז במסיבת עיתונאים דמיונית שאני פורש מהמקצוע, מכנס שוב את העיתונאים הדמיוניים שעה אחר כך ומודיע להם שבעצם אין לי לאן ללכת אז אני נשאר במקצוע, חוזר למיטה אבל נשבע לעצמי שזה לעשרים דקות גג-חצי-שעה, רק כדי לצבור כוחות וכשאני אקום אני אכתוב כמו חיה את כל המילים היפות והמצוינות שלא כתבתי היום.

וקם אחרי שלוש שעות.

בגדול, מדובר בסוג של נס בלתי מוסבר שאני מתפרנס. באמת.

מוזר ככל שזה ישמע, יש צבעים שעדיין אפשר להשיג רק עם פילם. תמונה של הילד שלי קורע אותי בעוד משחק שאני לא מבין את החוקים בו

אבל בעוד שבימי הכתיבה האינטנסיביים האלה אני מצליח לדחוס בלחץ גם איזו רבע שעה או עשרים רגע איכותיות שבהן אני באמת עוסק במקצוע שלי, החזרה המוזרה לשגרה (יומיים עבודה, שבוע בידוד, ראש השנה, חזרה לשג… אה, עוד בידוד) לקחה לי גם את זה. 
היות ואני באמת לא יום ולא יומיים ואפילו לא שלושה במקצוע הזה, קשה להגיד שנלחצתי. אחרי הכל אני מנוסה במשברי כתיבה, ויש לי אלף שיטות: להוציא את עצמי מהבית למקום חדש, להסתובב בין בתי קפה עם הלפטופ, לשנות באופן דראסטי את שעות הכתיבה, למצוא חברים כותבים ולכתוב יחד איתם או להקשיב למוזיקאי שמעולם לא הקשבתי לו או אפילו, במקרים קיצוניים באמת, לעשות ספורט.
אבל כשכל השיטות האלה לא הזיזו את חוגת הכתיבה במילימטר, נלחצתי.
כהוגן.
היה ברור שהמשבר הזה עמוק ואפל יותר, ולא רק שאין לי שמץ של מושג איך יוצאים ממנו,  אין לי שמץ של מושג האם דלת היציאה בכלל קיימת.
והפתרון, כמו תמיד, הגיע במקום ובזמן הכי לא צפוי שאפשר. 
ובהכל אשם יוני.
יוני הוא הגיבור של הספר החדש שלי, ״כולם לחייך״, שיצא בקרוב. הוא טיפוס קצת אנאלי והרבה מקובע (אין שום קשר אלי, כמובן) שעקב רצף אירועים טראגי למדי נקלע בגיל 32 לחופשה משפחתית עם ההורים שלו, אחותו הגדולה ואחיו הקטן בקרוז שנקנה בקופונים. 
והוא צלם.
זאת אומרת, הוא היה צלם, עד שיערה נעלמה.
אבל זה לא הסיפור על יוני עכשיו. 
יוני לא היה אמור להיות צלם. לא בספר, בספר הוא כן, אבל בראש שלי הוא נולד כפרסומאי, זכר לתקופה הקצרה והמסוייטת שעבדתי כקופירייטר, ועשה הסבה מקצועית לתסריטאי כי, כאמור, אין לו שום קשר אלי.
איפשהו בדרך הוא התגלגל להיות סופר שהספר הראשון שלו הצליח מאוד ועכשיו לא מצליח לכתוב את ספרו השני (שום קשר אלי אומרים לכם! מה לא ברור?) וכדי להרחיק אותו ממני לחלוטין, וגם כי אמרתי את כל מה שיש לי על עולם הכתיבה ויותר משלכם אין כח לקרוא עליו יותר לי אין כח לכתוב עליו יותר, החלטתי שהוא יגשים לי חלום ויצלם.

מה שמניע יצירתיות הוא לא קפה ולא מקום ולא שעות. זה עוזר. זה תמיד עוזר. אבל מה שמניע יצירתיות הוא חוויה

על המסע לעבר החור השחור של עולם הצילום גם כתבתי כאן (אבל אל דאגה, אני אכתוב עוד), אלא שיוני ירש ממני את החיבה לציוד חדש וטכנולוגי והשוואות אינסופיות בין דפי מפרט של מוצרים, עד שגיליתי: זה לא מתאים לו בכלל. זה לא יושב עליו. אין שום סיכוי שבחור שנשאר כל החיים באותה עיר ועם אותה בחורה מגיל 15 מחליף מצלמה כל שנה.
לא, הוא חייב להיות גם עם אותה מצלמה.
ואז זה נחת עלי: הוא לא החליף שום דבר מאז גיל 15.
הוא עם פילם.
יוני מצלם בפילם.
וכשהחתיכה האחרונה בפאזל של יוני התחברה לי, התגובה הראשונה שלי הייתה: אוי, נו, איזה זין, אלוהים.
כי, תבינו. זה דבר אחד ללמד את עצמך צילום מקצועני – לפחות מספיק בשביל שתוכל לכתוב עליו – בעידן של מצלמות דיגיטליות שרובן חכמות יותר ממך. 
אבל זה דבר אחר לגמרי להיזכר איך מכניסים פילם לתוך מצלמה אנלוגית לגמרי שני עשורים אחרי שכל העולם, למעט כמה משוגעים, כבר הפסיק עם זה לגמרי.
אבל לא הייתה ברירה. יוני הארור מצלם בפילם. 
לשמחתי מי שבא לעזרתי לפני כחודשיים – אחרי מייל משתפך שכתבתי לו – הוא צלם הלייפסטייל האמריקאי סמואל אלקינס, שביום יום הוא צלם הבראנד של חברות זניחות כמו וולוו, לנדרובר, גוגל, טוויטר, אובר וסקוורספיס, ובלילה הוא צלם פילם נלהב מאוד שעושה ניסים עם מצלמות ישנות ויחד עברנו – תודה, זום! – על סדרות תמונות שהוא צילם בפילם בלבד כדי להבין איך הקסם הזה קרה.
יחד גם בחרנו את הדגם של מצלמת הפילם הראשונה שלי (אם כי שילמתי עליה לגמרי לבד) ובדיוק כשהייתי מרוצה לאללה מהתחקיר והרגשתי שהפינה הזו נסגרה הרמטית הוא אמר לי ״אבל עומר, אתה חייב לנסות את זה בעצמך. אתה לא תבין את זה עד שתנסה את זה בעצמך״.
והתגובה הראשונה שלי הייתה, כמובן: אוי, נו, איזה זין, אלוהים.
קניתי פילם. לקח לי רבע שעה בדיוק להיזכר איך מכניסים אותם למצלמה, כי זכרון שרירים הוא דבר הרבה יותר עוצמתי ממה שחשבתי. כיוונתי את ה-ASA.   
רק כמה תמונות, אמרתי לעצמי.
רק כדי להבין איך זה מרגיש.
והלחיצה המטורפת הזאת על הכפתור, והצליל שלא דומה לשום צליל ששמעתי קודם, הפעילו אצלי את כל החושים בגוף. 
קליק.
טעינה לתמונה הבאה.
קליק.
טעינה לתמונה הבאה.
סיימתי 36 תמונות בתוך 12 דקות. 
שלוש מהן, כך הסתבר לי אחרי הפיתוח, גם באמת יצאו בפוקוס.

לא הצלחתי להפסיק לחשוב על המצלמה הזאת. לקחתי אותה איתי לכל מקום. לא היה אכפת לי כמה מגוחך נראיתי או שאת הצליל שהיא עשתה בכל תמונה אפשר היה לשמוע גם עד הוד השרון, משהו באצבעות שלי החל לזוז. 
ולהתרגש.
עשיתי משהו חדש. זאת אומרת, הוא ישן, אבל עבורי הוא חדש לגמרי, משום שגם בעידן שצילמתי בפילם לא עברתי את שלב המצלמות הקטנות והחד פעמיות. מי ידע ולמי בכלל היה אכפת ממונחים כמו חשיפה וצמצם ותריס וגודל עדשה, ועם המצלמות החדשות היה לי אכפת מהמונחים האלה אבל עם הזמן הבנתי שלרוב המחשב במצלמה יודע אותם טוב ממני.
אבל במצלמה הזאת אין מחשב. אפילו לא מחשבון. ואין כמות בלתי מוגבלת של תמונות. ואפילו לא אפשרות לראות אם התמונה יצאה בסדר שנייה אחר כך. זה רק אני, והעיניים שלי, והידיים שלי והאפשרות לתפוס וללכוד רגע שלא יחזור.
זה היה מרגש.
זה היה מסעיר.
זה עדיין מרגש.
וזה עדיין מסעיר. 
אחרי שלוש שנים שבהן קניתי ושאלתי ובדקתי אינספור מצלמות כדי לנסות להבין מה העניין והריגוש הגדול, סוף סוף הבנתי מה זה צילום.
וסליחה על הקלישאה האיומה, אבל מה זו יצירה.
ובעיקר את האפשרות להתרגש ממנה שוב.
לא יצרתי שום דבר גדול בחודש הזה. הצרה עם ללמוד דברים חדשים היא שאתה לומד אותם, מה שאומר שאתה גרוע בהם עד להודעה חדשה. לא מתחילים מלהיות מדהים ומשם מתקדמים, למרבה הצער. זה נכון גם בכתיבה, אם אתם באמת מתכוונים ללמוד ברצינות. אבל קיבלתי שוב את החשק ליצור.
ולכתוב.
רציתי לשתף את החוויה. רציתי לעצור אנשים זרים ברחוב ולהגיד להם ״תקשיבו, אתם לא מבינים, אתם חייבים לנסות את זה בעצמכם, זה מטורף!״.
אבל זה אכן מטורף, אז לא עשיתי את זה.

והנה מה שאדם מוכשר באמת יודע לעשות עם פילם. מתוך הפיד של סמואל אלקינס

הצורך הזה לשתף מישהו – ואגב, אם אין לכם חברים במקרה הזה זה רק עוזר, באמת – הוא הצורך לספר סיפור. אתם מכירים אותו גם אם אתם לא סופרים, כי גם לכם היה פעם חשק בתחתית הבטן להרים את הטלפון ולהתקשר למישהו ולהגיד לו ״אתה חייב לשמוע מה קרה לי עכשיו״. 
ופתחתי את המחשב, ונתתי לחוויה המטורפת הזו שחוויתי לזרום החוצה אל האצבעות ואל הדף וכתבתי 1,500 מילים על הפעם הראשונה שיוני גילה את הצילום.
אמרתי לכם, שום קשר אלי.
האם הן טובות? לא. הם הן יכנסו לספר? אני עדיין לא בטוח. אולי חלק. אבל הן התניעו שוב את מה שחשבתי שכבה, וגילו לי עוד דבר מדהים על יצירתיות.
כי מה שמניע יצירתיות הוא לא קפה ולא מקום ולא שעות. זה עוזר. זה תמיד עוזר. אבל מה שמניע יצירתיות הוא חוויה.
ובהיעדר חוויות – נניח, בזמן מגיפה עולמית או מתקפת טילים אחת אחרי השנייה ואז היעדר שגרה מוחלט, סתם תרחיש דמיוני אפוקליפטי שהמצאתי הרגע מהראש – אין על מה לכתוב ואין חשק לספר. 
וכשאין חשק לספר – נולד משבר כתיבה.
אז אם גם אתם במשבר כזה או אחר, אל תנסו לכתוב. תנסו לעשות משהו שירים לכם את מצב הרוח, משהו שאולי עוד לא עשיתם אף פעם ויגרום לכם לרצות לכתוב עליו. 
ככה, לפחות, אני יוצא ממשבר כתיבה. מי ידע.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

ניפגש על הספה

בחודשים האחרונים אני ישן על הספה. 

לא, לא הוגליתי לשם. זה לא סיפור כזה. רותם ואני גרים בבתים נפרדים ובלילות ששנינו ישנים באותה מיטה אנחנו, ובכן, ממש ישנים באותה מיטה.

אבל בלילות שאנחנו לא ישנים ביחד הילדים שלי ישנים אצלי. 

ובלילות האלה, מאז אוקטובר, אני ישן כבר באופן קבוע על הספה. 

היא לא נוחה במיוחד, הספה. היא לא רעה בשום דרך, אבל היא לא משתווה למיטה שלי בשום דרך. היא צרה יחסית, מתחיל להיווצר לה שקע מרגיז כזה באמצע והכריות שלה בהחלט צריכות רענון אחרי כמה שנים.

ובכל זאת, מאז השבת ההיא באוקטובר, אני לא מצליח להביא את עצמי להיכנס למיטה. 

קרא עוד »

האנטישמים החדשים

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קרא עוד »

יגון

מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.

אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.

ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.

היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.

כנראה שגם אז לא.

קרא עוד »

השיעור הכי חשוב שלמדתי השנה

״אני מצטער, חמוד״, אמרתי לו והבטתי היישר אל תוך עיניו המבואסות. ״אני לא יכול לעזור לך עם זה״.

הנה הוא הגיע, הרגע הזה שכל כך חששתי ממנו.

הרגע שבו הילד שלי יבין שאני אדיוט מושלם.

אוקיי, רגע, זה יצא קצת דרמטי ואכן ככה זה נשמע כשצעקתי את זה על עצמי בתוך הראש שלי, אבל זה גם לא מאוד רחוק משם, כי המסכן עוד לא בן עשר, ובאמת שחשבתי שיהיו לי קצת יותר שנות חסד לפני שהוא יגלה שאבא שלו הוא, נו, בן אדם.

כבר כשהגיע המייל מבית הספר על המבחן השנתי בחשבון הרגשתי את הסוף מגיע. את המבחן של השנה שעברה צלחתי רק בקושי, אבל כשעברתי על רשימת הנושאים של השנה וגיליתי שם שברים פשוטים ומספרים מעורבים כבר ידעתי ששום דבר לא יהיה פשוט יותר.

קרא עוד »

איך להיות מאושר

אני רוצה לספר לכם משהו שאף אחד לא יודע על רענן שקד. לדעתי אפילו הוא לא זוכר את זה – אם כי במקרה שלו זה לא מאוד מפתיע, האיש לא זוכר שהסתמסנו לפני חמש דקות – אבל זה סיפור שאני נזכר בו לפחות אחת בשבוע.

ובשביל לספר לכם את הסיפור הזה כמו שצריך, אנחנו נצטרך לצלול אל אחד הרגעים האפלים ביותר בחיים שלי.

רגע לפני שנצלול, אתם צריכים להבין משהו על רענן ועלי: כל החיים המקצועיים והאישיים שלי היו נראים לגמרי אחרת אם לא הייתי פוגש אותו בגיל 22. הייתי שנייה אחרי הצבא, ״7 ימים״ היה הר האוורסט של העיתונות והאיש, שהיה גם כוכב בהתהוות וגם סגן עורך ״7 ימים״, הסכים לקבוע איתי פגישה.

ואז, כמובן, שכח לגמרי שקבע איתי.

18 שנה אחר כך, אנחנו נקרא לזה עוד יום רביעי במשרד.

קרא עוד »

היי שלום, קורונה, ותודה על השיעור

15.3.

התאריך הזה עושה לי צמרמורת זו השנה הרביעית ברציפות.

כן, אני יודע, עברו ארבע שנים מאז הקורונה.

כן, אני יודע, הטראומה הלאומית הנוכחית גורמת לה להיראות כמו משחק ילדים וחלום רחוק ומתוק.

ובכל זאת, ולמרות שלפי התקנון מותר לי להתקרבן עד שבע שנות עסקים מיום המקרה, אני רוצה לעשות לטראומה מהקורונה את הדבר האחרון שחשבתי שאני אעשה לה: אני רוצה להיפרד ממנה.

לא תכננתי לעשות את זה. למעשה, ביורצייט החגיגי הזה אני מודה שקצת תכננתי לנבור לתוך הפצע ולהחיות את הטראומה. כדי לעשות את זה חזרתי אחורה אל היומנים ואל הטקסטים מהתקופה ההיא רק כדי לגלות שכל מה שסיפרתי לעצמי היה – ואני אתנסח כאן מאוד בעדינות – ממש לא נכון.

ולמעשה הוא די היה ההפך המוחלט.

זה הפתיע אותי לא פחות משזה הפתיע אתכם.

קרא עוד »
Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

ניפגש על הספה

האנטישמים החדשים

יגון

השיעור הכי חשוב שלמדתי השנה

איך להיות מאושר

היי שלום, קורונה, ותודה על השיעור

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך