איך יוצאים ממשבר כתיבה? (בלי אף מילה אחת על כתיבה)

אני במשבר כתיבה.

כלומר, רגע, שנייה, בואו לא נהיה דרמטיים: המשפט הזה נכון לגבי כמעט בכל יום בעשור וחצי האחרונים. כל יום אני מכין לעצמי כוס קפה, מתיישב מול המחשב, פותח את מעבד התמלילים (אני האדם היחיד שעדיין קורא לזה ככה, נכון?), מניח את האצבעות על המקלדת ברכות ופשוט מזמין את הרעיונות לצוף ממני היישר אל הדף הלבן והחלק.

ולרוע המזל, הרעיונות אף פעם לא מקבלים את ההזמנה שלי.

במקום זה אני רק בודק אם יש הודעות בוואטסאפ, הודעות בפייסבוק, הודעות באינסטגרם, אולי איזה מייל, עושה לעצמי עוד כוס קפה ואז עוד אחת, רק ליתר בטחון, מכין לעצמי טוסט, משנה מקום ישיבה, חושב מה לאכול לצהריים, בודק שוב את המייל, שוב את הוואטסאפ ושוב את האינסטגרם, גולש קצת ביוטיוב, צופה בפיד של כל היוצרים המבריקים שאני עוקב אחריהם, רואה את הרעיונות המעולים שלהם ואומר ״בונה, אני צריך לעשות גם כזה!״, לא עושה עם זה כלום, מכין עוד קפה, עוד טוסט, עוד וואטסאפ, מכריז במסיבת עיתונאים דמיונית שאני פורש מהמקצוע, מכנס שוב את העיתונאים הדמיוניים שעה אחר כך ומודיע להם שבעצם אין לי לאן ללכת אז אני נשאר במקצוע, חוזר למיטה אבל נשבע לעצמי שזה לעשרים דקות גג-חצי-שעה, רק כדי לצבור כוחות וכשאני אקום אני אכתוב כמו חיה את כל המילים היפות והמצוינות שלא כתבתי היום.

וקם אחרי שלוש שעות.

בגדול, מדובר בסוג של נס בלתי מוסבר שאני מתפרנס. באמת.

מוזר ככל שזה ישמע, יש צבעים שעדיין אפשר להשיג רק עם פילם. תמונה של הילד שלי קורע אותי בעוד משחק שאני לא מבין את החוקים בו

אבל בעוד שבימי הכתיבה האינטנסיביים האלה אני מצליח לדחוס בלחץ גם איזו רבע שעה או עשרים רגע איכותיות שבהן אני באמת עוסק במקצוע שלי, החזרה המוזרה לשגרה (יומיים עבודה, שבוע בידוד, ראש השנה, חזרה לשג… אה, עוד בידוד) לקחה לי גם את זה. 
היות ואני באמת לא יום ולא יומיים ואפילו לא שלושה במקצוע הזה, קשה להגיד שנלחצתי. אחרי הכל אני מנוסה במשברי כתיבה, ויש לי אלף שיטות: להוציא את עצמי מהבית למקום חדש, להסתובב בין בתי קפה עם הלפטופ, לשנות באופן דראסטי את שעות הכתיבה, למצוא חברים כותבים ולכתוב יחד איתם או להקשיב למוזיקאי שמעולם לא הקשבתי לו או אפילו, במקרים קיצוניים באמת, לעשות ספורט.
אבל כשכל השיטות האלה לא הזיזו את חוגת הכתיבה במילימטר, נלחצתי.
כהוגן.
היה ברור שהמשבר הזה עמוק ואפל יותר, ולא רק שאין לי שמץ של מושג איך יוצאים ממנו,  אין לי שמץ של מושג האם דלת היציאה בכלל קיימת.
והפתרון, כמו תמיד, הגיע במקום ובזמן הכי לא צפוי שאפשר. 
ובהכל אשם יוני.
יוני הוא הגיבור של הספר החדש שלי, ״כולם לחייך״, שיצא בקרוב. הוא טיפוס קצת אנאלי והרבה מקובע (אין שום קשר אלי, כמובן) שעקב רצף אירועים טראגי למדי נקלע בגיל 32 לחופשה משפחתית עם ההורים שלו, אחותו הגדולה ואחיו הקטן בקרוז שנקנה בקופונים. 
והוא צלם.
זאת אומרת, הוא היה צלם, עד שיערה נעלמה.
אבל זה לא הסיפור על יוני עכשיו. 
יוני לא היה אמור להיות צלם. לא בספר, בספר הוא כן, אבל בראש שלי הוא נולד כפרסומאי, זכר לתקופה הקצרה והמסוייטת שעבדתי כקופירייטר, ועשה הסבה מקצועית לתסריטאי כי, כאמור, אין לו שום קשר אלי.
איפשהו בדרך הוא התגלגל להיות סופר שהספר הראשון שלו הצליח מאוד ועכשיו לא מצליח לכתוב את ספרו השני (שום קשר אלי אומרים לכם! מה לא ברור?) וכדי להרחיק אותו ממני לחלוטין, וגם כי אמרתי את כל מה שיש לי על עולם הכתיבה ויותר משלכם אין כח לקרוא עליו יותר לי אין כח לכתוב עליו יותר, החלטתי שהוא יגשים לי חלום ויצלם.

מה שמניע יצירתיות הוא לא קפה ולא מקום ולא שעות. זה עוזר. זה תמיד עוזר. אבל מה שמניע יצירתיות הוא חוויה

על המסע לעבר החור השחור של עולם הצילום גם כתבתי כאן (אבל אל דאגה, אני אכתוב עוד), אלא שיוני ירש ממני את החיבה לציוד חדש וטכנולוגי והשוואות אינסופיות בין דפי מפרט של מוצרים, עד שגיליתי: זה לא מתאים לו בכלל. זה לא יושב עליו. אין שום סיכוי שבחור שנשאר כל החיים באותה עיר ועם אותה בחורה מגיל 15 מחליף מצלמה כל שנה.
לא, הוא חייב להיות גם עם אותה מצלמה.
ואז זה נחת עלי: הוא לא החליף שום דבר מאז גיל 15.
הוא עם פילם.
יוני מצלם בפילם.
וכשהחתיכה האחרונה בפאזל של יוני התחברה לי, התגובה הראשונה שלי הייתה: אוי, נו, איזה זין, אלוהים.
כי, תבינו. זה דבר אחד ללמד את עצמך צילום מקצועני – לפחות מספיק בשביל שתוכל לכתוב עליו – בעידן של מצלמות דיגיטליות שרובן חכמות יותר ממך. 
אבל זה דבר אחר לגמרי להיזכר איך מכניסים פילם לתוך מצלמה אנלוגית לגמרי שני עשורים אחרי שכל העולם, למעט כמה משוגעים, כבר הפסיק עם זה לגמרי.
אבל לא הייתה ברירה. יוני הארור מצלם בפילם. 
לשמחתי מי שבא לעזרתי לפני כחודשיים – אחרי מייל משתפך שכתבתי לו – הוא צלם הלייפסטייל האמריקאי סמואל אלקינס, שביום יום הוא צלם הבראנד של חברות זניחות כמו וולוו, לנדרובר, גוגל, טוויטר, אובר וסקוורספיס, ובלילה הוא צלם פילם נלהב מאוד שעושה ניסים עם מצלמות ישנות ויחד עברנו – תודה, זום! – על סדרות תמונות שהוא צילם בפילם בלבד כדי להבין איך הקסם הזה קרה.
יחד גם בחרנו את הדגם של מצלמת הפילם הראשונה שלי (אם כי שילמתי עליה לגמרי לבד) ובדיוק כשהייתי מרוצה לאללה מהתחקיר והרגשתי שהפינה הזו נסגרה הרמטית הוא אמר לי ״אבל עומר, אתה חייב לנסות את זה בעצמך. אתה לא תבין את זה עד שתנסה את זה בעצמך״.
והתגובה הראשונה שלי הייתה, כמובן: אוי, נו, איזה זין, אלוהים.
קניתי פילם. לקח לי רבע שעה בדיוק להיזכר איך מכניסים אותם למצלמה, כי זכרון שרירים הוא דבר הרבה יותר עוצמתי ממה שחשבתי. כיוונתי את ה-ASA.   
רק כמה תמונות, אמרתי לעצמי.
רק כדי להבין איך זה מרגיש.
והלחיצה המטורפת הזאת על הכפתור, והצליל שלא דומה לשום צליל ששמעתי קודם, הפעילו אצלי את כל החושים בגוף. 
קליק.
טעינה לתמונה הבאה.
קליק.
טעינה לתמונה הבאה.
סיימתי 36 תמונות בתוך 12 דקות. 
שלוש מהן, כך הסתבר לי אחרי הפיתוח, גם באמת יצאו בפוקוס.

לא הצלחתי להפסיק לחשוב על המצלמה הזאת. לקחתי אותה איתי לכל מקום. לא היה אכפת לי כמה מגוחך נראיתי או שאת הצליל שהיא עשתה בכל תמונה אפשר היה לשמוע גם עד הוד השרון, משהו באצבעות שלי החל לזוז. 
ולהתרגש.
עשיתי משהו חדש. זאת אומרת, הוא ישן, אבל עבורי הוא חדש לגמרי, משום שגם בעידן שצילמתי בפילם לא עברתי את שלב המצלמות הקטנות והחד פעמיות. מי ידע ולמי בכלל היה אכפת ממונחים כמו חשיפה וצמצם ותריס וגודל עדשה, ועם המצלמות החדשות היה לי אכפת מהמונחים האלה אבל עם הזמן הבנתי שלרוב המחשב במצלמה יודע אותם טוב ממני.
אבל במצלמה הזאת אין מחשב. אפילו לא מחשבון. ואין כמות בלתי מוגבלת של תמונות. ואפילו לא אפשרות לראות אם התמונה יצאה בסדר שנייה אחר כך. זה רק אני, והעיניים שלי, והידיים שלי והאפשרות לתפוס וללכוד רגע שלא יחזור.
זה היה מרגש.
זה היה מסעיר.
זה עדיין מרגש.
וזה עדיין מסעיר. 
אחרי שלוש שנים שבהן קניתי ושאלתי ובדקתי אינספור מצלמות כדי לנסות להבין מה העניין והריגוש הגדול, סוף סוף הבנתי מה זה צילום.
וסליחה על הקלישאה האיומה, אבל מה זו יצירה.
ובעיקר את האפשרות להתרגש ממנה שוב.
לא יצרתי שום דבר גדול בחודש הזה. הצרה עם ללמוד דברים חדשים היא שאתה לומד אותם, מה שאומר שאתה גרוע בהם עד להודעה חדשה. לא מתחילים מלהיות מדהים ומשם מתקדמים, למרבה הצער. זה נכון גם בכתיבה, אם אתם באמת מתכוונים ללמוד ברצינות. אבל קיבלתי שוב את החשק ליצור.
ולכתוב.
רציתי לשתף את החוויה. רציתי לעצור אנשים זרים ברחוב ולהגיד להם ״תקשיבו, אתם לא מבינים, אתם חייבים לנסות את זה בעצמכם, זה מטורף!״.
אבל זה אכן מטורף, אז לא עשיתי את זה.

והנה מה שאדם מוכשר באמת יודע לעשות עם פילם. מתוך הפיד של סמואל אלקינס

הצורך הזה לשתף מישהו – ואגב, אם אין לכם חברים במקרה הזה זה רק עוזר, באמת – הוא הצורך לספר סיפור. אתם מכירים אותו גם אם אתם לא סופרים, כי גם לכם היה פעם חשק בתחתית הבטן להרים את הטלפון ולהתקשר למישהו ולהגיד לו ״אתה חייב לשמוע מה קרה לי עכשיו״. 
ופתחתי את המחשב, ונתתי לחוויה המטורפת הזו שחוויתי לזרום החוצה אל האצבעות ואל הדף וכתבתי 1,500 מילים על הפעם הראשונה שיוני גילה את הצילום.
אמרתי לכם, שום קשר אלי.
האם הן טובות? לא. הם הן יכנסו לספר? אני עדיין לא בטוח. אולי חלק. אבל הן התניעו שוב את מה שחשבתי שכבה, וגילו לי עוד דבר מדהים על יצירתיות.
כי מה שמניע יצירתיות הוא לא קפה ולא מקום ולא שעות. זה עוזר. זה תמיד עוזר. אבל מה שמניע יצירתיות הוא חוויה.
ובהיעדר חוויות – נניח, בזמן מגיפה עולמית או מתקפת טילים אחת אחרי השנייה ואז היעדר שגרה מוחלט, סתם תרחיש דמיוני אפוקליפטי שהמצאתי הרגע מהראש – אין על מה לכתוב ואין חשק לספר. 
וכשאין חשק לספר – נולד משבר כתיבה.
אז אם גם אתם במשבר כזה או אחר, אל תנסו לכתוב. תנסו לעשות משהו שירים לכם את מצב הרוח, משהו שאולי עוד לא עשיתם אף פעם ויגרום לכם לרצות לכתוב עליו. 
ככה, לפחות, אני יוצא ממשבר כתיבה. מי ידע.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

התעייפתי

החודש יהיה החודש הקלנדרי האחרון שבו אני אהיה בחור צעיר בשנות השלושים לחיי.

בחודש הבא, אם ירצה השם, אני מחליף קידומת, ואני אהיה קשיש בשנות הארבעים לחיי.

לכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שבגילי המופלג סוף סוף מותר לי להשתמש בו – שדווקא החודש הייתה לי התגלות של ממש.

ולכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שאני יכול להשתמש בו שוב בגלל שבגילי המופלג אני לא זוכר מה הביטוי שהשמשתי בו לפני חצי דקה – ואף סימבולי שזה קרה לי דווקא בהתעסקות עם קרן הפנסיה שלי.

קרא עוד »

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

כל כך הרבה פעמים שואלים אותי איך הכרתי את רותם ואיך נהיינו זוג, והאמת היא שהתשובה מאוד פשוטה ומורכבת משתי מילים בלבד: כתבתי אותה.

ואני יודע שזה נשמע מוזר וקצת מקריפ, אבל זו האמת. את רותם כתבתי.

ולכבוד יום הולדתה ה-45 שיחול מחר הנה הסיפור המלא שכולל משאלה, מכשפה, ספר ישן, מסר מהיקום וד״ש מהמאה השלישית. ומעשה שהיה כך היה.

קרא עוד »

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

לא לכל אדם יש הזדמנות ללמוד צניעות.

ולא לכל אדם יש הזדמנות שהמורה שלו יהיה רונאלדיניו.

וכן, אם אתם תוהים, זה לגמרי היה שיעור פרטי.

ומעשה שהיה כך היה.

השנה היא 2006. שנה קודם לכן הפכתי, במהלך שאני מתקשה להסביר איך הוא קרה והיה מורכב מכל כך הרבה תתי מהלכים ממוזלים שקרו בבת אחת, לאחד מפרשני הספורט הבכירים של ידיעות אחרונות. הייתי משוחרר טרי מהצבא וכתבתי את אחד משני טורי הפרשנות של המשחק המרכזי של ליגת העל, ובואו נתנסח בעדינות שזה לא גרם לי להיות מאוד צנוע.

אפשר גם להתנסח לא בעדינות, כמובן, ולהגיד שבאותה תקופה הייתי חתיכת אסהול שהשתן עלה לו לראש.

קרא עוד »
רלף קליין, צילום: לע״מ

פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

אני זקן מדי לחרא הזה

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

מי האנשים האלה?

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

התעייפתי

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט

אני זקן מדי לחרא הזה

מי האנשים האלה?

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך