מה גורי אלפי לימד אותי על כתיבה (ועל החיים, ועל צניעות ועל קולנוע)

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

יש ארבע דרכים להבטיח שגורי אלפי יסתלבט עליך:

  1. לכתוב משהו רגשני
  2. לכתוב משהו רגשני וארוך
  3. לכתוב משהו רגשני בבלוג של עצמך
  4. ללחוץ על ״פרסם״.

ובכל זאת, זה הולך להיות פוסט רגשני בבלוג שלי על גורי אלפי, כי באורח פלא הוא האדם היחיד שלא אמרו לו תודה בפרמיירה (ככה זה כשאתה כל הזמן על המיקרופון. שחרר קצת, בן אדם), ואיכשהו זה רודף אותי ומפתיע אותי.
מה שעוד יותר מפתיע אותי, באמא שלי, זה שהתודה הזו באה ממני.

באחת הפעמים שישבנו לקפה, הוא אמר לי: בוא נהיה אמיתיים הפעם. בוא נספר על תהליך היצירה באמת. אז הנה האמת: גורי אלפי מירר לי את החיים במשך קרוב לשנתיים. 
וזה אפילו לא אני אמרתי, אני רק מעתיק את מה שהוא אמר בפרמיירה. 
וזה, כנראה, הדבר הכי נחמד שמישהו היה יכול לעשות בשבילי.

אין לי איזה עניין גדול עם יחסי סאדו – מאזו, באמת שלא, ובחיי שלא חשבתי שאני אפילו בדרך לאיזשהו מרתף כזה כששלחתי לגורי הודעה בטוויטר. ידעתי שהוא עוקב אחרי. אני, כמובן, עקבתי אחריו. מעולם לא החלפנו מילה. הוא עשה לי לייק שלוש פעמים במשך שנתיים. ובכל זאת הייתה לי את החוצפה לשלוח לו הודעה קצרה ולהגיד לו שאני קצת (אוקיי, הרבה) מעריץ שלו, שאני עומד להוציא ספר, והוא קצת מדבר על סוג הגבריות שהוא מתעסק בה מדי פעם, ואולי יהיה לו איזשהו עניין לקרוא אותו ולתת המלצה.
זה כל מה שרציתי מהאיש הזה. המלצה.
ארבע דקות אחר כך הוא ענה שנעים להכיר ושאני אשלח לו למייל והוא ישתדל לקרוא.
שבועיים אחר כך הוא התקשר אלי כשהייתי בטיב טעם רעננה, הידוע גם בתור המקום עם האקוסטיקה הגרועה בעולם, ושאל אותי של מי הזכויות.
תוך כדי שניסיתי לדחוף את הראש לערימת בצל כדי להתגבר על הרעש וההמולה הסברתי לו בעדינות שהספר כבר בדרך להיות מודפס, אז הזכויות כבר של מודן.
״לא, מטומטם״, הוא ענה לי, ״לסרט. של מי הזכויות לסרט״.
הן לא היו של אף אחד, כי אפילו לא חשבתי על התרחיש הזה.
תוך חמש עשרה שניות הן היו שלו.
נפגשנו לקפה. במהלך קלאסי, הצלחתי לשפוך על עצמי גרנולה. גורי התגלה כאדם חם ולבבי ומקסים ואוהב קומדיות רומנטיות וגבינה צהובה. סיכמנו שיוצאים לדרך, ונראה מה יהיה. מהמרים.
אף אחד לא חיכה לסרט הזה בצד השני. שום סכום כסף לא הובטח או שולם. וולקאם טו דה שואו ביזנס. 
מי שלקח על עצמו את המימון של ההרפתקאה הזו הוא מפיק בשם אסף נאווי. נהוג לומר על מפיקים שהם אכזריים, קרי לב, חושבים רק על כסף ודבר זולתם לא מעניין אותם, וזה נכון, ובגלל זה בדיוק אני עד היום שובר את הראש איך נאווי הפך להיות מפיק. 
מדובר באדם היחיד בתעשייה שמשלם לפני הזמן (לפני שחתמת על חוזה אפילו!), איש שדלתו והוואטסאפ שלו תמיד פתוחים, תמיד יודע לתת מילה חמה – אפילו כשלא מגיע – ובעיקר, איו לי מושג איך הוא עושה את זה ולכם אין מושג איזו עבודה קשה זו, הוא החצי הרגוע, האחראי, הרגיש והשקול של גורי.
אבל הוא לא ישב איתנו בישיבות התסריט. 
והוא ידע למה.

אף פעם לא עבדתי עם איש שלוקח ברצינות כזו גדולה את ההומור שלו. למעשה, הנה תרגיל כתיבה נוסח גורי אלפי שאני ממליץ לכם בחום לא לנסות בבית: כתבו סצינה מצחיקה. נסו אותה על אנשים. תשמעו אותם צוחקים בקול. נסו אותה על גורי. תשמעו גם אותו צוחק. תגידו לעצמכם בלב ״השבח לאל, הצלחתי״. ואז תשמעו אותו מסיים לצחוק ואומר ״אוקיי, בואו נתחיל לכתוב את זה מחדש״

זה היה – ואני אשתדל לא להגזים כאן בתיאורים פומפוזיים – הגיהנום. מלהתרגל לכתוב שעתיים או שלוש ביום עברתי לשמונה או תשע או 11 שעות. לפעמים בלי הפסקה. הדרישות היו לא סבירות. היה לילה אחד שכתבתי 38 עמודי תסריט. הקצב היה מטורף, כמעט כאילו אנחנו בתוכנית לייט נייט, ואולי באמת היינו, אין לי מושג. כתבתי וכתבתי וכתבתי עד שכל מה שנשאר מהמוח שלי היה אבק ועד שכל מה שנשאר מהרגליים שלי היה כאבי שרירים.
יש הרבה סיבות לשנוא את גורי, ואני תיכף אפרט את כולן, אבל הנה סיבה אחת מעצבנת במיוחד: האיש הזה לא מתעייף. אני לא יודע, אולי אני תמים ויש סמים נרקוטיים מעורבים בדבר, אבל זה אני שביליתי איתו חודשים שלמים בחדר בלי לצאת והדבר הכי סוער שנכנס לשם היה עוגת שוקולד ללא גלוטן. 
הוא לא מתעייף. הוא לא עוצר. הוא לא נהיה פחות מצחיק. הוא לא מקטר. הוא לא נהיה פחות חד. הוא לא אומר ״אוקיי, חבר׳ה, בואו ניקח הפסקה ונתרענן קצת״. כלום. שעתיים כתיבה. הקראה. הערות. שכתובים. שעתיים כתיבה. הקראה. הערות. שכתובים. 
ולא רק שהוא לא עוצר, הוא גם לא מרחם, המנוול. אם זה לא מצחיק, זה לא מצחיק. והנה עוד סיבה לשנוא אותו: זה מאוד קשה להצחיק את גורי אלפי. 
כשאתה לא שופך על עצמך גרנולה, כאילו. מזה הוא צוחק יופי.
אף פעם לא עבדתי עם איש שלוקח ברצינות כזו גדולה את ההומור שלו. למעשה, הנה תרגיל כתיבה נוסח גורי אלפי שאני ממליץ לכם בחום לא לנסות בבית:
כתבו סצינה מצחיקה.
נסו אותה על אנשים. תשמעו אותם צוחקים בקול.
נסו אותה על גורי. תשמעו גם אותו צוחק.
תגידו לעצמכם בלב ״השבח לאל, הצלחתי״.
ואז תשמעו אותו מסיים לצחוק ואומר ״אוקיי, בואו נתחיל לכתוב את זה מחדש״.
למה, רציתי לקחת את סכין הקצבים שאיתה חתכנו את העוגה (לא משנה, סיפור ארוך) ולדקור אותו, למה אם זה מצחיק אנחנו צריכים לכתוב את הדבר הזה מהתחלה?!
״כי יש לנו את זה״, הוא ענה בשלוות נפש, ״ואני רוצה להיות בטוח שאין משהו מצחיק יותר״.
אז מתחילים לשנות לוקיישנים. דמויות. כותבים הכל מחדש לסצינה שהרגע הפילה אנשים מצחוק. אם אף פעם לא התנסיתם בדבר כזה – וזה בסדר, אני לא מאשים אתכם – אני מבטיח לכם שלהוציא לעצמכם את העין עם מזלג ואז לנסות להחזיר אותה למקום באופן עצמאי הוא תהליך כואב ומייאש פחות מזה.
והיחיד שלא עוצר בחדר זה גורי, כי הנה עוד סיבה מספר שלוש לשנוא אותו: הוא הבן אדם הכי מצחיק בחדר. 
בכל חדר.

אין לי מספיק מילים כדי לתאר את חחושת ההשפלה כשהצגתי את עצמי כ״כותב קומי״, אבל אני יכול לגלות לכם שהבדיחות – שאולי מצחיקות אתכם וכנראה לא – הטובות ביותר שאני כותב מוצאות את דרכן לאיזשהו טקסט שלי, ודבר כמעט לא נשאר על רצפת חדר העריכה.
מהבדיחות של גורי שלא הגיעו לתסריט אפשר היה להרכיב עוד שבע קומדיות. ואני לא מגזים.
הוא יורה אותן בצרורות, והוא עושה את זה בנונשלנט מכעיס כל כך. למעשה, אחד הדברים הכי קשים בלהיות תקוע בחדר עם גורי לכל כך הרבה שעות היא שצוחקים כל כך – כלומר, לא הוא, הוא זה שעסוק בלהצחיק – עד שכואבת הבטן.
ואחר כך יוצאים לשעתיים כתיבה. והדבר היחיד שעבר לי בראש היה ״אלוהים שיעזור לי, איך אני כותב משהו קרוב למה שהאיש הזה מאלתר בקלילות בהפסקות קפה״.
אני אגיד בכנות גמורה: אני לא בטוח שהצלחתי. כן, חלק מהבדיחות בסרט הן שלי ואני כתבתי אותן, אבל ההישג האמיתי היה להתייצב בכל בוקר (בשמונה, אם לא אכפת לכם) אחרי לילה של כתיבה ולדעת שגם היום אתה תנסה להביא את הכי טוב שלך, וביום בינוני לחלוטין שלו הוא ישאיר לך אבק. 
אני אגיד בכנות גמורה ובלי להתבייש שאני רגיל להיות האיש הכי מוכשר בחדר.
להיות תקוע עם גורי בחדר אומר שאתה בדרך כלל מרגיש כמו האיש שעכשיו לומד לכתוב.
רבנו הרבה. צעקנו דברים איומים אחד על השני. צחקנו הרבה. פעם אחת מבדיחה שלי. היו ימים שאהבתי אותו מאוד. היו יותר ימים שרציתי לעשות בובת וודו בדמותו ולשרוף אותה. אני בטוח שזה היה הדדי.
בסך הכל אני חש שהיו לנו יחסי במאי – תסריטאי ראשי תקינים לחלוטין. 

בסוף בסוף, אל תטעו, זה לגמרי סרטו של גורי אלפי, שהיה לי הסיוט והעונג לקחת חלק בכתיבתו. כל החלטה טובה בסרט הזה היא שלו. כל בדיחה טובה בסרט הזה עבר דרכו. ושתדעו שהוא ניסה לא פחות משישים גרסאות שלה לפני שהיא צולמה.
אני יודע, אני כתבתי 59 מהן.
ואז הוא בא ועשה את זה מצחיק.
בקיצור, הילד הזה עוד יגיע לאנשהו. תסמכו עלי.
אין שום דבר מובן מאליו בקומיקאי מוכר ובמאי מנוסה שלוקח ספר ביכורים של יוצר שהעולם לא שמע עליו ונותן לו את הזדמנות חייו. אין שום בקשה לגיטימית יותר מאשר לבקש מהיוצר הזה לקרוע את התחת כל יום, כל היום, כדי להצדיק את הקרדיט הזה. 
אין לי אלא לקוות שעמדתי במשימה הזו בכבוד.
או שעמדתי במשימה הזו בכלל. 
״עוד סיפור אחד״ היא יצירה של אדם מוכשר, חרוץ בצורה בלתי רגילה, מצחיק עד דמעות ומדמיע עד צחוק, כותב אדיר, שחקן ענק ובמאי יוצא מהכלל שהדבר היחיד שלמדתי ממנה הייתה שיש לי עוד המון מה ללמוד. 
ובסדר, צניעות היא כנראה השיעור הטוב מכולם.
אז גורי, אני באמת שונא אותך, מכל הסיבות הנכונות. 
ואני באמת אוהב אותך, מכל הסיבות הנכונות גם כן.
ותודה על ההזדמנות הזו, החוויה הזאת והמסע המטורף הזה.
בוא נחכה איזה עשור לפני שנצא לעוד אחד כזה, בסדר? 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

למה שלא תקראו עוד משהו?

איך יוצאים ממשבר כתיבה? (בלי אף מילה אחת על כתיבה)

אני במשבר כתיבה.
כלומר, רגע, שנייה, בואו לא נהיה דרמטיים: המשפט הזה נכון לגבי כמעט בכל יום בעשור וחצי האחרונים. כל יום אני מכין לעצמי כוס קפה, מתיישב מול המחשב, פותח את מעבד התמלילים (אני האדם היחיד שעדיין קורא לזה ככה, נכון?), מניח את האצבעות על המקלדת ברכות ופשוט מזמין את הרעיונות לצוף ממני היישר אל הדף הלבן והחלק.
ולרוע המזל, הרעיונות אף פעם לא מקבלים את ההזמנה שלי.

קרא עוד »

מה גורי אלפי לימד אותי על כתיבה (ועל החיים, ועל צניעות ועל קולנוע)

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

קרא עוד »

מכתב פתוח למטומטם שרוצה לכתוב ספר

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

קרא עוד »

שבע החלטות לשנה החדשה – מהדורת תשפ״ב

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

קרא עוד »

בואו נדבר על דכאון

אני לא סגור במאה אחוז על הרגע המדויק, אבל נדמה לי שנשברתי כשהגיעה הבקשה להצהרת הון ממס הכנסה לפני שבוע.
ולמרות שזכותו הטבעית של כל אדם להישבר כשנוחתת אצלו בקשה להצהרת הון, האמת היא שלמכתב ממס הכנסה אין הרבה קשר לטקסט הזה.
גם לפני שהמכתב הזה, על 870 עמודיו, כולם בעברית שאיש שאינו עובד במס הכנסה לא יבין מילה אחת ממנה, נחת בתיבת הדואר שלי, היה לי שבוע מחורבן.
אוקיי, בסדר, היה לי חודש מחורבן.
טוב, בסדר, עליתם עלי, הייתה לי שנה איומה.
ובכל זאת, אפילו בסטנדרטים המאוד לא גבוהים שלי, השבוע הזה היה אחר.
כמו כל שבוע, היו לי משימות. אנשים חיכו להן בצד השני. רובם אנשים שעובדים אצלי ונשכרו כדי לבצע משימות שאני לא טרחתי להגדיר להם. רק הבטחתי שתיכף אני שולח טקסטים והוראות מדוייקות, ואז לא רק שלא שלחתי, גם לא טרחתי לענות להם לטלפון. או לעשרות הוואטסאפים שהם שלחו לי בניסיון לברר אם אני עוד חי.
זה לא שלא רציתי. זה פשוט שלא הייתה שום דרך הגיונית להסביר שכבר שלושה ימים אני פשוט יושב ובוהה במחשב.
לא, לא, בפייסבוק או בוואינט. במחשב. במסך הזה שמבקש את הסיסמה שלך כדי להתחיל לעבוד, ואפילו אותו אני לא מצליח לעבור. המחשבה על להקליד שמונה תווים – אם כי אחד מהם מצריך אותי לדדות כל הדרך לקאפס לוק, אז לא קל כמו שזה נשמע – פשוט הרגישה גדולה עלי.

קרא עוד »

שבע שאלות מצוינות על שנה איומה אחת

לא הרבה דברים שווים יצאו מהקורונה הזאת – אוקיי, בואו נתקן: שום דבר טוב לא יצא מהקורונה הזאת – אבל אם צריך לבחור משהו אחד, זה יהיה הפרוייקט המהמם הזה של הניו יורק טיימס, שבחר 75 אמנים מכל הסוגים, המינים, הצבעים והז׳אנרים, ושאל אותם שבע שאלות זהות על השנה הקשה שעברה עליהם.
ולמרות שאני מודה שקצת הופתעתי שהני״ט לא יצרו איתי קשר ובחרו לשלוח את השאלות הזהות שלהם לזבי חוטם כמו ארון סורקין, טיג נוטארו, קרן ראסל, פיבי ברידג׳ס, טייארי ג׳ונס וענקים אחרים החלטתי לבלוע את הגאווה ולענות על השאלות הנהדרות האלה בעצמי.
מעבר לעובדה שאני חושב שכל אחד – בטח אם הכל אחד הזה הוא יוצר באיזשהו תחום, אבל לאו דווקא – צריך לפנות לעצמו שעה ולענות, יש משהו כל כך מנחם בעובדה שזו הייתה שנה מחורבנת לכולם. ולא משנה איך קוראים לכם ואיפה אתם גרים, ככל הנראה האנרגיות היצירתיות שלכם היו ברצפה.
וזה בסדר.
אפילו בסדר גמור.
ואם האמנים הגדולים האלה מודים שהם נתקלו בקשיים ופקפקו ביכולותיהם, נראה לי שנחיה עם זה שזה קרה גם לנו. ואם תפקידה ההיסטורי של אמנות היה, מאז ומתמיד, לנסות ולגרום לכולנו להרגיש שאנחנו לא לבד, זה חתיכת תענוג צרוף לראות איך עשרות אמנים (ועיתון אחד) התאחדו והתאגדו בשבילנו.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
דברו איתי

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים