בקנייה מעל 199 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

מה גורי אלפי לימד אותי על כתיבה (ועל החיים, ועל צניעות ועל קולנוע)

יש ארבע דרכים להבטיח שגורי אלפי יסתלבט עליך:

  1. לכתוב משהו רגשני
  2. לכתוב משהו רגשני וארוך
  3. לכתוב משהו רגשני בבלוג של עצמך
  4. ללחוץ על ״פרסם״.

ובכל זאת, זה הולך להיות פוסט רגשני בבלוג שלי על גורי אלפי, כי באורח פלא הוא האדם היחיד שלא אמרו לו תודה בפרמיירה (ככה זה כשאתה כל הזמן על המיקרופון. שחרר קצת, בן אדם), ואיכשהו זה רודף אותי ומפתיע אותי.
מה שעוד יותר מפתיע אותי, באמא שלי, זה שהתודה הזו באה ממני.

באחת הפעמים שישבנו לקפה, הוא אמר לי: בוא נהיה אמיתיים הפעם. בוא נספר על תהליך היצירה באמת. אז הנה האמת: גורי אלפי מירר לי את החיים במשך קרוב לשנתיים. 
וזה אפילו לא אני אמרתי, אני רק מעתיק את מה שהוא אמר בפרמיירה. 
וזה, כנראה, הדבר הכי נחמד שמישהו היה יכול לעשות בשבילי.

אין לי איזה עניין גדול עם יחסי סאדו – מאזו, באמת שלא, ובחיי שלא חשבתי שאני אפילו בדרך לאיזשהו מרתף כזה כששלחתי לגורי הודעה בטוויטר. ידעתי שהוא עוקב אחרי. אני, כמובן, עקבתי אחריו. מעולם לא החלפנו מילה. הוא עשה לי לייק שלוש פעמים במשך שנתיים. ובכל זאת הייתה לי את החוצפה לשלוח לו הודעה קצרה ולהגיד לו שאני קצת (אוקיי, הרבה) מעריץ שלו, שאני עומד להוציא ספר, והוא קצת מדבר על סוג הגבריות שהוא מתעסק בה מדי פעם, ואולי יהיה לו איזשהו עניין לקרוא אותו ולתת המלצה.
זה כל מה שרציתי מהאיש הזה. המלצה.
ארבע דקות אחר כך הוא ענה שנעים להכיר ושאני אשלח לו למייל והוא ישתדל לקרוא.
שבועיים אחר כך הוא התקשר אלי כשהייתי בטיב טעם רעננה, הידוע גם בתור המקום עם האקוסטיקה הגרועה בעולם, ושאל אותי של מי הזכויות.
תוך כדי שניסיתי לדחוף את הראש לערימת בצל כדי להתגבר על הרעש וההמולה הסברתי לו בעדינות שהספר כבר בדרך להיות מודפס, אז הזכויות כבר של מודן.
״לא, מטומטם״, הוא ענה לי, ״לסרט. של מי הזכויות לסרט״.
הן לא היו של אף אחד, כי אפילו לא חשבתי על התרחיש הזה.
תוך חמש עשרה שניות הן היו שלו.
נפגשנו לקפה. במהלך קלאסי, הצלחתי לשפוך על עצמי גרנולה. גורי התגלה כאדם חם ולבבי ומקסים ואוהב קומדיות רומנטיות וגבינה צהובה. סיכמנו שיוצאים לדרך, ונראה מה יהיה. מהמרים.
אף אחד לא חיכה לסרט הזה בצד השני. שום סכום כסף לא הובטח או שולם. וולקאם טו דה שואו ביזנס. 
מי שלקח על עצמו את המימון של ההרפתקאה הזו הוא מפיק בשם אסף נאווי. נהוג לומר על מפיקים שהם אכזריים, קרי לב, חושבים רק על כסף ודבר זולתם לא מעניין אותם, וזה נכון, ובגלל זה בדיוק אני עד היום שובר את הראש איך נאווי הפך להיות מפיק. 
מדובר באדם היחיד בתעשייה שמשלם לפני הזמן (לפני שחתמת על חוזה אפילו!), איש שדלתו והוואטסאפ שלו תמיד פתוחים, תמיד יודע לתת מילה חמה – אפילו כשלא מגיע – ובעיקר, איו לי מושג איך הוא עושה את זה ולכם אין מושג איזו עבודה קשה זו, הוא החצי הרגוע, האחראי, הרגיש והשקול של גורי.
אבל הוא לא ישב איתנו בישיבות התסריט. 
והוא ידע למה.

אף פעם לא עבדתי עם איש שלוקח ברצינות כזו גדולה את ההומור שלו. למעשה, הנה תרגיל כתיבה נוסח גורי אלפי שאני ממליץ לכם בחום לא לנסות בבית: כתבו סצינה מצחיקה. נסו אותה על אנשים. תשמעו אותם צוחקים בקול. נסו אותה על גורי. תשמעו גם אותו צוחק. תגידו לעצמכם בלב ״השבח לאל, הצלחתי״. ואז תשמעו אותו מסיים לצחוק ואומר ״אוקיי, בואו נתחיל לכתוב את זה מחדש״

זה היה – ואני אשתדל לא להגזים כאן בתיאורים פומפוזיים – הגיהנום. מלהתרגל לכתוב שעתיים או שלוש ביום עברתי לשמונה או תשע או 11 שעות. לפעמים בלי הפסקה. הדרישות היו לא סבירות. היה לילה אחד שכתבתי 38 עמודי תסריט. הקצב היה מטורף, כמעט כאילו אנחנו בתוכנית לייט נייט, ואולי באמת היינו, אין לי מושג. כתבתי וכתבתי וכתבתי עד שכל מה שנשאר מהמוח שלי היה אבק ועד שכל מה שנשאר מהרגליים שלי היה כאבי שרירים.
יש הרבה סיבות לשנוא את גורי, ואני תיכף אפרט את כולן, אבל הנה סיבה אחת מעצבנת במיוחד: האיש הזה לא מתעייף. אני לא יודע, אולי אני תמים ויש סמים נרקוטיים מעורבים בדבר, אבל זה אני שביליתי איתו חודשים שלמים בחדר בלי לצאת והדבר הכי סוער שנכנס לשם היה עוגת שוקולד ללא גלוטן. 
הוא לא מתעייף. הוא לא עוצר. הוא לא נהיה פחות מצחיק. הוא לא מקטר. הוא לא נהיה פחות חד. הוא לא אומר ״אוקיי, חבר׳ה, בואו ניקח הפסקה ונתרענן קצת״. כלום. שעתיים כתיבה. הקראה. הערות. שכתובים. שעתיים כתיבה. הקראה. הערות. שכתובים. 
ולא רק שהוא לא עוצר, הוא גם לא מרחם, המנוול. אם זה לא מצחיק, זה לא מצחיק. והנה עוד סיבה לשנוא אותו: זה מאוד קשה להצחיק את גורי אלפי. 
כשאתה לא שופך על עצמך גרנולה, כאילו. מזה הוא צוחק יופי.
אף פעם לא עבדתי עם איש שלוקח ברצינות כזו גדולה את ההומור שלו. למעשה, הנה תרגיל כתיבה נוסח גורי אלפי שאני ממליץ לכם בחום לא לנסות בבית:
כתבו סצינה מצחיקה.
נסו אותה על אנשים. תשמעו אותם צוחקים בקול.
נסו אותה על גורי. תשמעו גם אותו צוחק.
תגידו לעצמכם בלב ״השבח לאל, הצלחתי״.
ואז תשמעו אותו מסיים לצחוק ואומר ״אוקיי, בואו נתחיל לכתוב את זה מחדש״.
למה, רציתי לקחת את סכין הקצבים שאיתה חתכנו את העוגה (לא משנה, סיפור ארוך) ולדקור אותו, למה אם זה מצחיק אנחנו צריכים לכתוב את הדבר הזה מהתחלה?!
״כי יש לנו את זה״, הוא ענה בשלוות נפש, ״ואני רוצה להיות בטוח שאין משהו מצחיק יותר״.
אז מתחילים לשנות לוקיישנים. דמויות. כותבים הכל מחדש לסצינה שהרגע הפילה אנשים מצחוק. אם אף פעם לא התנסיתם בדבר כזה – וזה בסדר, אני לא מאשים אתכם – אני מבטיח לכם שלהוציא לעצמכם את העין עם מזלג ואז לנסות להחזיר אותה למקום באופן עצמאי הוא תהליך כואב ומייאש פחות מזה.
והיחיד שלא עוצר בחדר זה גורי, כי הנה עוד סיבה מספר שלוש לשנוא אותו: הוא הבן אדם הכי מצחיק בחדר. 
בכל חדר.

אין לי מספיק מילים כדי לתאר את חחושת ההשפלה כשהצגתי את עצמי כ״כותב קומי״, אבל אני יכול לגלות לכם שהבדיחות – שאולי מצחיקות אתכם וכנראה לא – הטובות ביותר שאני כותב מוצאות את דרכן לאיזשהו טקסט שלי, ודבר כמעט לא נשאר על רצפת חדר העריכה.
מהבדיחות של גורי שלא הגיעו לתסריט אפשר היה להרכיב עוד שבע קומדיות. ואני לא מגזים.
הוא יורה אותן בצרורות, והוא עושה את זה בנונשלנט מכעיס כל כך. למעשה, אחד הדברים הכי קשים בלהיות תקוע בחדר עם גורי לכל כך הרבה שעות היא שצוחקים כל כך – כלומר, לא הוא, הוא זה שעסוק בלהצחיק – עד שכואבת הבטן.
ואחר כך יוצאים לשעתיים כתיבה. והדבר היחיד שעבר לי בראש היה ״אלוהים שיעזור לי, איך אני כותב משהו קרוב למה שהאיש הזה מאלתר בקלילות בהפסקות קפה״.
אני אגיד בכנות גמורה: אני לא בטוח שהצלחתי. כן, חלק מהבדיחות בסרט הן שלי ואני כתבתי אותן, אבל ההישג האמיתי היה להתייצב בכל בוקר (בשמונה, אם לא אכפת לכם) אחרי לילה של כתיבה ולדעת שגם היום אתה תנסה להביא את הכי טוב שלך, וביום בינוני לחלוטין שלו הוא ישאיר לך אבק. 
אני אגיד בכנות גמורה ובלי להתבייש שאני רגיל להיות האיש הכי מוכשר בחדר.
להיות תקוע עם גורי בחדר אומר שאתה בדרך כלל מרגיש כמו האיש שעכשיו לומד לכתוב.
רבנו הרבה. צעקנו דברים איומים אחד על השני. צחקנו הרבה. פעם אחת מבדיחה שלי. היו ימים שאהבתי אותו מאוד. היו יותר ימים שרציתי לעשות בובת וודו בדמותו ולשרוף אותה. אני בטוח שזה היה הדדי.
בסך הכל אני חש שהיו לנו יחסי במאי – תסריטאי ראשי תקינים לחלוטין. 

בסוף בסוף, אל תטעו, זה לגמרי סרטו של גורי אלפי, שהיה לי הסיוט והעונג לקחת חלק בכתיבתו. כל החלטה טובה בסרט הזה היא שלו. כל בדיחה טובה בסרט הזה עבר דרכו. ושתדעו שהוא ניסה לא פחות משישים גרסאות שלה לפני שהיא צולמה.
אני יודע, אני כתבתי 59 מהן.
ואז הוא בא ועשה את זה מצחיק.
בקיצור, הילד הזה עוד יגיע לאנשהו. תסמכו עלי.
אין שום דבר מובן מאליו בקומיקאי מוכר ובמאי מנוסה שלוקח ספר ביכורים של יוצר שהעולם לא שמע עליו ונותן לו את הזדמנות חייו. אין שום בקשה לגיטימית יותר מאשר לבקש מהיוצר הזה לקרוע את התחת כל יום, כל היום, כדי להצדיק את הקרדיט הזה. 
אין לי אלא לקוות שעמדתי במשימה הזו בכבוד.
או שעמדתי במשימה הזו בכלל. 
״עוד סיפור אחד״ היא יצירה של אדם מוכשר, חרוץ בצורה בלתי רגילה, מצחיק עד דמעות ומדמיע עד צחוק, כותב אדיר, שחקן ענק ובמאי יוצא מהכלל שהדבר היחיד שלמדתי ממנה הייתה שיש לי עוד המון מה ללמוד. 
ובסדר, צניעות היא כנראה השיעור הטוב מכולם.
אז גורי, אני באמת שונא אותך, מכל הסיבות הנכונות. 
ואני באמת אוהב אותך, מכל הסיבות הנכונות גם כן.
ותודה על ההזדמנות הזו, החוויה הזאת והמסע המטורף הזה.
בוא נחכה איזה עשור לפני שנצא לעוד אחד כזה, בסדר? 

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

סיבה למסיבה

אף פעם לא עשיתי מסיבה.
כאילו, אתם יודעים, עשיתי אחת בגיל שש וגם בר מצווה הייתה לי, אבל מסיבה שלא ההורים שלי ארגנו? אף פעם. בחיים לא. אין סיכוי.
למעשה, אם תשאלו אותי מי האנשים שאני הכי מקנא בכם, אני אענה לכם בכל הכנות שאלה אנשים שמסוגלים לשלוח הודעה שכתוב בה ״סגרתי שולחן בפאב מעשר עד ארבע, אשמח אם תבואו לחגוג איתי את יום הולדתי״. כמה אומץ ותעוזה צריך בשביל לשלוח כזאת הודעה.
אני מדמיין אותי יושב בשולחן בפאב. לבד. מסתכל על הטלפון. בשעה השישית, אחרי כמה הודעות מתנצלות של אנשים שכתבו לי שהם דווקא ממש רצו לבוא אבל, אה, הם אנשים שפויים ונורמליים ולמה שהם יצאו מהבית, ועוד כמה אנשים שפשוט לא הגיעו, אני אבין את הרמז הדק ואלך הביתה שיכור וגלמוד. הסוף.
יום הולדת שמח, עומר.

קרא עוד »

זו הסיבה שבגללה אני כותב

אני רוצה לספר לכם על נורית פייגה.

עד אתמול לא הכרתי את נורית פייגה. זאת אומרת, כבר נפגשנו פעם, מסתבר, אבל הפגישה הייתה כל כך כאוטית ורגשית שלא זכרתי אותה בכלל. ולמרות שנפגשנו שוב רק אתמול ולא זיהיתי אותה והיא הייתה צריכה להציג את עצמה שוב, נורית פייגה היא האישה שבשבילה אני כותב ספרים.

ולא ידעתי את זה עד שנפגשנו.

קרא עוד »

16 מחשבות על הכבש השישה עשר

א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.

שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון. 
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״. 
פאק. זה נכון.

ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח'בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי 'אבא! רצחתי עשרה יהודים!'. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.

ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.

קרא עוד »

פרשת השבוע

א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.

שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון. 
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״. 
פאק. זה נכון.

ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח'בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי 'אבא! רצחתי עשרה יהודים!'. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.

ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.

קרא עוד »

לא רלוונטי

״נו״, היא מסתכלת עלי בהתלהבות, ״אז מה אתה אומר?״.

אני מסתכל עליה. מסתכל על השרטוטים ששרטטה במחברת. איזה משפך הולך לאיזה מוצר, איזה לקוח הולך לאיזה מסלול. אנחנו מכירים מאז שהיינו ילדים וחברים טובים מאז שכשכל החברים שלנו הלכו לאוניברסיטה אנחנו הפכנו למנודים כשהחלטנו להקים כל אחד את העסק שלו. חישוב מהיר שעשינו הוליד שאנחנו עצמאיים כבר 17 שנה. מה ידענו על החיים בגיל 23? לא ידענו כלום. אולי זו הסיבה שבגללה יש לנו עסק.

״נו״, היא מסתכלת בעצמה על השרטוטים שלה ומשהו בעיניים שלה נהיה אפור, ״אז מה אתה אומר?״.

במחברת יש המון מוצרים חדשים שהיא רוצה להשיק השנה. דברים שהיא ראתה בחו״ל שיכולים לעבוד כאן. דברים שהיא ראתה בדמיון שיכולים לעבוד כאן. היא בעלת העסק הכי מוצלחת שאני מכיר, ותמיד הייתה השראה בשבילי לכמה קל היא גורמת לזה להיראות. פעם – ואני מדבר על לפני חודשיים – הייתי נגנב ונדלק מהשרטוטים האלה. עכשיו הם רק עושים לי סחרחורת. הכל נראה לי גדול ומסורבל ולא ברור.

קרא עוד »

גבר הולך לעיבוד

קר לי.

למרות שסוף דצמבר בחוץ, ומולי יושבים אנשים בחולצה קצרה ואחד מהם בכפכפים והילדים שלי ישנים בחדר שלהם בלי שמיכה מרוב שחם להם, אני יושב במרפסת שלי וקופא מקור.

פעם אהבתי קור. בחיי. אני עדיין זוכר את עצמי מדלג ברחובות שיקגו בינואר עם חולצה קצרה ופליז צבאי שחור בזמן שברחובות התחוללה סופת שלגים ומד המעלות באוטו הראה מינוס 17. אני זוכר את עצמי מתרגש משלג עד הברכיים בנסיעה עיתונאית לסיביר ואיך הזעתי בשק שינה באיסלנד כשבחוץ היה מינוס שמונה מעלות. אני זוכר שאמרתי פעם משפטים כמו ״כשהמעלות יורדות למינוס הריאות שלי נפתחות ואני סוף סוף מתחיל לנשום״.

אבל עכשיו יש 18 מעלות בחוץ ואני עם שתי חולצות, סוודר, חלוק ומפזר חום שהוצאתי החוצה והצמדתי אותו לרגל, ואני לא מרגיש שאני נושם מי יודע כמה. 

בראש אני יודע שאני אוהב קור. במציאות אני רועד ושוקל ברצינות להוציא את הגטקעס, שהפעם האחרונה שלבשתי אותם הייתה במישיגן בקור של מינוס 5 מעלות וסופת השלגים הכי מטורפת שהייתי בה אי פעם.

אז אולי תשאלו למה שלא תיכנס פנימה לאיפה שחם, עומר, ואני אענה לכם שיצאתי החוצה כדי להירגע קצת. בשעה האחרונה קפצתי שלוש פעמים מהרעש של המקרר החדש כי חשבתי שהוא אזעקה, מהרעש שעשה החתול בארגז שלו כי חשבתי שזו אזעקה, מהאזעקה של השכנים כי חשבתי שזו אזעקה ומאזעקה מוקלטת ששודרה במפתיע בטלוויזיה כי חשבתי שזו אזעקה. 

זאת אומרת, זו באמת הייתה אזעקה, אבל אתם מבינים למה אני מתכוון.

אפילו השקט נשמע כמו אזעקה. הדמיון ביניהם לא מפסיק להדהים אותי. 

קרא עוד »
תמונה של עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

סיבה למסיבה

זו הסיבה שבגללה אני כותב

16 מחשבות על הכבש השישה עשר

פרשת השבוע

לא רלוונטי

גבר הולך לעיבוד

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

תמונה של עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים