מה גורי אלפי לימד אותי על כתיבה (ועל החיים, ועל צניעות ועל קולנוע)

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

יש ארבע דרכים להבטיח שגורי אלפי יסתלבט עליך:

  1. לכתוב משהו רגשני
  2. לכתוב משהו רגשני וארוך
  3. לכתוב משהו רגשני בבלוג של עצמך
  4. ללחוץ על ״פרסם״.

ובכל זאת, זה הולך להיות פוסט רגשני בבלוג שלי על גורי אלפי, כי באורח פלא הוא האדם היחיד שלא אמרו לו תודה בפרמיירה (ככה זה כשאתה כל הזמן על המיקרופון. שחרר קצת, בן אדם), ואיכשהו זה רודף אותי ומפתיע אותי.
מה שעוד יותר מפתיע אותי, באמא שלי, זה שהתודה הזו באה ממני.

באחת הפעמים שישבנו לקפה, הוא אמר לי: בוא נהיה אמיתיים הפעם. בוא נספר על תהליך היצירה באמת. אז הנה האמת: גורי אלפי מירר לי את החיים במשך קרוב לשנתיים. 
וזה אפילו לא אני אמרתי, אני רק מעתיק את מה שהוא אמר בפרמיירה. 
וזה, כנראה, הדבר הכי נחמד שמישהו היה יכול לעשות בשבילי.

אין לי איזה עניין גדול עם יחסי סאדו – מאזו, באמת שלא, ובחיי שלא חשבתי שאני אפילו בדרך לאיזשהו מרתף כזה כששלחתי לגורי הודעה בטוויטר. ידעתי שהוא עוקב אחרי. אני, כמובן, עקבתי אחריו. מעולם לא החלפנו מילה. הוא עשה לי לייק שלוש פעמים במשך שנתיים. ובכל זאת הייתה לי את החוצפה לשלוח לו הודעה קצרה ולהגיד לו שאני קצת (אוקיי, הרבה) מעריץ שלו, שאני עומד להוציא ספר, והוא קצת מדבר על סוג הגבריות שהוא מתעסק בה מדי פעם, ואולי יהיה לו איזשהו עניין לקרוא אותו ולתת המלצה.
זה כל מה שרציתי מהאיש הזה. המלצה.
ארבע דקות אחר כך הוא ענה שנעים להכיר ושאני אשלח לו למייל והוא ישתדל לקרוא.
שבועיים אחר כך הוא התקשר אלי כשהייתי בטיב טעם רעננה, הידוע גם בתור המקום עם האקוסטיקה הגרועה בעולם, ושאל אותי של מי הזכויות.
תוך כדי שניסיתי לדחוף את הראש לערימת בצל כדי להתגבר על הרעש וההמולה הסברתי לו בעדינות שהספר כבר בדרך להיות מודפס, אז הזכויות כבר של מודן.
״לא, מטומטם״, הוא ענה לי, ״לסרט. של מי הזכויות לסרט״.
הן לא היו של אף אחד, כי אפילו לא חשבתי על התרחיש הזה.
תוך חמש עשרה שניות הן היו שלו.
נפגשנו לקפה. במהלך קלאסי, הצלחתי לשפוך על עצמי גרנולה. גורי התגלה כאדם חם ולבבי ומקסים ואוהב קומדיות רומנטיות וגבינה צהובה. סיכמנו שיוצאים לדרך, ונראה מה יהיה. מהמרים.
אף אחד לא חיכה לסרט הזה בצד השני. שום סכום כסף לא הובטח או שולם. וולקאם טו דה שואו ביזנס. 
מי שלקח על עצמו את המימון של ההרפתקאה הזו הוא מפיק בשם אסף נאווי. נהוג לומר על מפיקים שהם אכזריים, קרי לב, חושבים רק על כסף ודבר זולתם לא מעניין אותם, וזה נכון, ובגלל זה בדיוק אני עד היום שובר את הראש איך נאווי הפך להיות מפיק. 
מדובר באדם היחיד בתעשייה שמשלם לפני הזמן (לפני שחתמת על חוזה אפילו!), איש שדלתו והוואטסאפ שלו תמיד פתוחים, תמיד יודע לתת מילה חמה – אפילו כשלא מגיע – ובעיקר, איו לי מושג איך הוא עושה את זה ולכם אין מושג איזו עבודה קשה זו, הוא החצי הרגוע, האחראי, הרגיש והשקול של גורי.
אבל הוא לא ישב איתנו בישיבות התסריט. 
והוא ידע למה.

אף פעם לא עבדתי עם איש שלוקח ברצינות כזו גדולה את ההומור שלו. למעשה, הנה תרגיל כתיבה נוסח גורי אלפי שאני ממליץ לכם בחום לא לנסות בבית: כתבו סצינה מצחיקה. נסו אותה על אנשים. תשמעו אותם צוחקים בקול. נסו אותה על גורי. תשמעו גם אותו צוחק. תגידו לעצמכם בלב ״השבח לאל, הצלחתי״. ואז תשמעו אותו מסיים לצחוק ואומר ״אוקיי, בואו נתחיל לכתוב את זה מחדש״

זה היה – ואני אשתדל לא להגזים כאן בתיאורים פומפוזיים – הגיהנום. מלהתרגל לכתוב שעתיים או שלוש ביום עברתי לשמונה או תשע או 11 שעות. לפעמים בלי הפסקה. הדרישות היו לא סבירות. היה לילה אחד שכתבתי 38 עמודי תסריט. הקצב היה מטורף, כמעט כאילו אנחנו בתוכנית לייט נייט, ואולי באמת היינו, אין לי מושג. כתבתי וכתבתי וכתבתי עד שכל מה שנשאר מהמוח שלי היה אבק ועד שכל מה שנשאר מהרגליים שלי היה כאבי שרירים.
יש הרבה סיבות לשנוא את גורי, ואני תיכף אפרט את כולן, אבל הנה סיבה אחת מעצבנת במיוחד: האיש הזה לא מתעייף. אני לא יודע, אולי אני תמים ויש סמים נרקוטיים מעורבים בדבר, אבל זה אני שביליתי איתו חודשים שלמים בחדר בלי לצאת והדבר הכי סוער שנכנס לשם היה עוגת שוקולד ללא גלוטן. 
הוא לא מתעייף. הוא לא עוצר. הוא לא נהיה פחות מצחיק. הוא לא מקטר. הוא לא נהיה פחות חד. הוא לא אומר ״אוקיי, חבר׳ה, בואו ניקח הפסקה ונתרענן קצת״. כלום. שעתיים כתיבה. הקראה. הערות. שכתובים. שעתיים כתיבה. הקראה. הערות. שכתובים. 
ולא רק שהוא לא עוצר, הוא גם לא מרחם, המנוול. אם זה לא מצחיק, זה לא מצחיק. והנה עוד סיבה לשנוא אותו: זה מאוד קשה להצחיק את גורי אלפי. 
כשאתה לא שופך על עצמך גרנולה, כאילו. מזה הוא צוחק יופי.
אף פעם לא עבדתי עם איש שלוקח ברצינות כזו גדולה את ההומור שלו. למעשה, הנה תרגיל כתיבה נוסח גורי אלפי שאני ממליץ לכם בחום לא לנסות בבית:
כתבו סצינה מצחיקה.
נסו אותה על אנשים. תשמעו אותם צוחקים בקול.
נסו אותה על גורי. תשמעו גם אותו צוחק.
תגידו לעצמכם בלב ״השבח לאל, הצלחתי״.
ואז תשמעו אותו מסיים לצחוק ואומר ״אוקיי, בואו נתחיל לכתוב את זה מחדש״.
למה, רציתי לקחת את סכין הקצבים שאיתה חתכנו את העוגה (לא משנה, סיפור ארוך) ולדקור אותו, למה אם זה מצחיק אנחנו צריכים לכתוב את הדבר הזה מהתחלה?!
״כי יש לנו את זה״, הוא ענה בשלוות נפש, ״ואני רוצה להיות בטוח שאין משהו מצחיק יותר״.
אז מתחילים לשנות לוקיישנים. דמויות. כותבים הכל מחדש לסצינה שהרגע הפילה אנשים מצחוק. אם אף פעם לא התנסיתם בדבר כזה – וזה בסדר, אני לא מאשים אתכם – אני מבטיח לכם שלהוציא לעצמכם את העין עם מזלג ואז לנסות להחזיר אותה למקום באופן עצמאי הוא תהליך כואב ומייאש פחות מזה.
והיחיד שלא עוצר בחדר זה גורי, כי הנה עוד סיבה מספר שלוש לשנוא אותו: הוא הבן אדם הכי מצחיק בחדר. 
בכל חדר.

אין לי מספיק מילים כדי לתאר את חחושת ההשפלה כשהצגתי את עצמי כ״כותב קומי״, אבל אני יכול לגלות לכם שהבדיחות – שאולי מצחיקות אתכם וכנראה לא – הטובות ביותר שאני כותב מוצאות את דרכן לאיזשהו טקסט שלי, ודבר כמעט לא נשאר על רצפת חדר העריכה.
מהבדיחות של גורי שלא הגיעו לתסריט אפשר היה להרכיב עוד שבע קומדיות. ואני לא מגזים.
הוא יורה אותן בצרורות, והוא עושה את זה בנונשלנט מכעיס כל כך. למעשה, אחד הדברים הכי קשים בלהיות תקוע בחדר עם גורי לכל כך הרבה שעות היא שצוחקים כל כך – כלומר, לא הוא, הוא זה שעסוק בלהצחיק – עד שכואבת הבטן.
ואחר כך יוצאים לשעתיים כתיבה. והדבר היחיד שעבר לי בראש היה ״אלוהים שיעזור לי, איך אני כותב משהו קרוב למה שהאיש הזה מאלתר בקלילות בהפסקות קפה״.
אני אגיד בכנות גמורה: אני לא בטוח שהצלחתי. כן, חלק מהבדיחות בסרט הן שלי ואני כתבתי אותן, אבל ההישג האמיתי היה להתייצב בכל בוקר (בשמונה, אם לא אכפת לכם) אחרי לילה של כתיבה ולדעת שגם היום אתה תנסה להביא את הכי טוב שלך, וביום בינוני לחלוטין שלו הוא ישאיר לך אבק. 
אני אגיד בכנות גמורה ובלי להתבייש שאני רגיל להיות האיש הכי מוכשר בחדר.
להיות תקוע עם גורי בחדר אומר שאתה בדרך כלל מרגיש כמו האיש שעכשיו לומד לכתוב.
רבנו הרבה. צעקנו דברים איומים אחד על השני. צחקנו הרבה. פעם אחת מבדיחה שלי. היו ימים שאהבתי אותו מאוד. היו יותר ימים שרציתי לעשות בובת וודו בדמותו ולשרוף אותה. אני בטוח שזה היה הדדי.
בסך הכל אני חש שהיו לנו יחסי במאי – תסריטאי ראשי תקינים לחלוטין. 

בסוף בסוף, אל תטעו, זה לגמרי סרטו של גורי אלפי, שהיה לי הסיוט והעונג לקחת חלק בכתיבתו. כל החלטה טובה בסרט הזה היא שלו. כל בדיחה טובה בסרט הזה עבר דרכו. ושתדעו שהוא ניסה לא פחות משישים גרסאות שלה לפני שהיא צולמה.
אני יודע, אני כתבתי 59 מהן.
ואז הוא בא ועשה את זה מצחיק.
בקיצור, הילד הזה עוד יגיע לאנשהו. תסמכו עלי.
אין שום דבר מובן מאליו בקומיקאי מוכר ובמאי מנוסה שלוקח ספר ביכורים של יוצר שהעולם לא שמע עליו ונותן לו את הזדמנות חייו. אין שום בקשה לגיטימית יותר מאשר לבקש מהיוצר הזה לקרוע את התחת כל יום, כל היום, כדי להצדיק את הקרדיט הזה. 
אין לי אלא לקוות שעמדתי במשימה הזו בכבוד.
או שעמדתי במשימה הזו בכלל. 
״עוד סיפור אחד״ היא יצירה של אדם מוכשר, חרוץ בצורה בלתי רגילה, מצחיק עד דמעות ומדמיע עד צחוק, כותב אדיר, שחקן ענק ובמאי יוצא מהכלל שהדבר היחיד שלמדתי ממנה הייתה שיש לי עוד המון מה ללמוד. 
ובסדר, צניעות היא כנראה השיעור הטוב מכולם.
אז גורי, אני באמת שונא אותך, מכל הסיבות הנכונות. 
ואני באמת אוהב אותך, מכל הסיבות הנכונות גם כן.
ותודה על ההזדמנות הזו, החוויה הזאת והמסע המטורף הזה.
בוא נחכה איזה עשור לפני שנצא לעוד אחד כזה, בסדר? 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

למה שלא תקראו עוד משהו?

הספרים הכי טובים שקראתי השנה (סיכום שנה קצת אחר)

אין דרך טובה באמת להתחיל טקסט שמנסה לסכם שנה, ולכן אני מתכוון לעשות משהו מהפכני וחתרני ופשוט לא לעשות את זה.למעשה, בואו נתחיל מהאמצע.שני דברים קרו לי השנה: חזרתי לכתוב, ובעיקר חזרתי לקרוא. אחרי שנים שבהן בקושי הצלחתי להרים ספר ליד (אם כי כן הייתה כמות מכובדת של ספרי אודיו) משהו בי ערג לשוב לפורמט האהוב והמוכר. לאו דווקא זה של דפים, אני מאוד אוהב לקרוא גם על האייפד שלי ועוד יותר אוהב את העובדה שכל ספר נמצא מרחק לחיצה אחת ממני, אבל אין ספק שהשנה לא היה רגע שהייתי בלי ספר ביד.וזה מזל גדול, כי השנה הזו הייתה שנה של ספרים מצוינים ומעולים.ובאמת היה קשה לבחור.ובכל זאת, הנה הספרים הטובים ביותר שקראתי השנה, ואולי גם אתם תאהבו אותם.

קרא עוד »

הדבר הכי מוזר שקרה לי עם ספר

יש לי טעם מאוד מיינסטרימי בספרים.
אני לא אומר את זה לגנותי – אבל אל דאגה, יהיו מספיק אנשים שכן – אני אומר את זה כי בדרך כלל ספרים שהם רבי מכר ענקיים נוטים להיות כאלה גם אצלי. בספריה שלי אתם יכולים למצוא במקום של כבוד, בין היתר, את ״לאכול, להתפלל, לאהוב״, ״אין לי מושג איך היא עושה את זה״, ״פלא״, ״הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם״, וזו רק רשימה חלקית של ספרים שאהובים על ידי מיליונים וגם עלי.
מה שאני מנסה להגיד זה שאין לי איזה טעם ספרותי יוצא דופן.
והאמת? גם לא הייתי רוצה שיהיה לי.

קרא עוד »

הדבר החשוב ביותר שכל כותב צריך לדעת לעשות

המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת לליאת לב רן (לא מכירים? תיכף תכירו), הוא שהאישה הזו יודעת לשים רגל בדלת.
לא כביטוי, אלא פשוטו כמשמעו.

ככה הכרנו.

האישה הזו, מילולית, שמה את הרגל בדלת.

ובמקרה זו הייתה הדלת שלי.

אוקיי, לא בדיוק שלי. היא הייתה דלת ענקית כזאת של מוסך שמאחוריה היה חדר גדול שבו רענן שקד ואני עשינו את ״לכתוב את עצמי״, סדנת הכתיבה שלנו. זה היה המחזור השני שלנו והיינו המומים ומבוהלים מהעובדה ששוב הצלחנו למלא כיתה, ובדיוק כשעמדתי לסגור את הדלת ולהתחיל במפגש הראשון נשמעה צעקה ״רגע!״ ואישה לא מוכרת רצה לכיווני.

קרא עוד »

אז מה הקשר בין כסף וספרים?

אני חייב להודות: חוץ מאמא שלי (שלדעתי פשוט לא קוראת את העיתון הרלוונטי, אחרת היא הייתה הראשונה ששולחת לי) אני לא חושב שהיה בן אדם אחד שלא שלח לי את הכתבה שהתפרסמה בעיתון נפוץ על מצבו המזעזע של שוק הספרים.

ולא, גם השבוע אתם לא תקבלו לינק, משתי סיבות: האחת כי נראה שלכולכם כבר יש אותו, והשנייה היא שכפי שכבר כתבתי בבלוג בשבוע שעבר, אני לא מסכים עם מילה אחת שנכתבה שם.

זו, אגב, גם הסיבה שמזמן הפסקתי להתראיין לכתבות כאלה. מאותן סיבות אני חושש שלא תמצאו בכתבות כאלה גם אנשים כמו אשכול נבו, מאירה ברנע-גולדברג, שרית ישי-לוי, קרן אגם, אילן הייטנר, ליעד שהם או כל מי שממש מתפרנס מהכתיבה שלו.

איכשהו אף פעם לא מוצאים את הטלפונים של האנשים האלה. אני בטוח שזה סתם צירוף מקרים מוזר.

קרא עוד »

האמת – ורק האמת – על מצב שוק הספרים בישראל

איך יודעים שאוגוסט? ובכן, הילדים בבית, הסתדרות המורים מאיימת בשביתה, ופתאום, משום מקום, מקהלות יווניות מתוזמרות היטב מדברות על שוק שרק הולך ומתכווץ, סופרים שלא מצליחים לגמור את החודש ותחזיות שחורות משחור על שוק שלא רק ירד מגדולתו, אלא גם צולל לתהום.

אז בואו נדבר רגע בכנות על שוק הספרים הישראלי.

וכדי שנוכל לדבר עליו בכנות אני אצטרך לכתוב כאן גילוי נאות: האמת האבסולוטית שאני עומד להנחית עליכם היא האמת האבסולוטית כפי שאני רואה אותה. כי זה הדבר הראשון שצריך לדעת על שוק הספרים: אין באמת שוק כזה.

קרא עוד »

תעצרו הכל! עכשיו! (כן,זה טיפ אדיר לכתיבה)

לפני שבוע התחלתי לעבוד על הספר השלישי שלי.

אני יודע בדיוק מה אתם חושבים עכשיו: ״עומר, מה ספר שלישי? לא הרגע סיפרת לנו שהשני הסתיים והוא יוצא בינואר וכולנו עומדים עם כרטיסי אשראי שלופים ומחכים שתכריז על מכירה מוקדמת?״.

ואתם צודקים לגמרי.

ואני מבטיח שמיד אני לוקח את כספכם.

אבל זו לא הנקודה עכשיו.

הנקודה היא שהיה לי יום כתיבה נהדר.

מה נהדר, מדהים.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים