יש ארבע דרכים להבטיח שגורי אלפי יסתלבט עליך:
- לכתוב משהו רגשני
- לכתוב משהו רגשני וארוך
- לכתוב משהו רגשני בבלוג של עצמך
- ללחוץ על ״פרסם״.
ובכל זאת, זה הולך להיות פוסט רגשני בבלוג שלי על גורי אלפי, כי באורח פלא הוא האדם היחיד שלא אמרו לו תודה בפרמיירה (ככה זה כשאתה כל הזמן על המיקרופון. שחרר קצת, בן אדם), ואיכשהו זה רודף אותי ומפתיע אותי.
מה שעוד יותר מפתיע אותי, באמא שלי, זה שהתודה הזו באה ממני.
באחת הפעמים שישבנו לקפה, הוא אמר לי: בוא נהיה אמיתיים הפעם. בוא נספר על תהליך היצירה באמת. אז הנה האמת: גורי אלפי מירר לי את החיים במשך קרוב לשנתיים.
וזה אפילו לא אני אמרתי, אני רק מעתיק את מה שהוא אמר בפרמיירה.
וזה, כנראה, הדבר הכי נחמד שמישהו היה יכול לעשות בשבילי.
אין לי איזה עניין גדול עם יחסי סאדו – מאזו, באמת שלא, ובחיי שלא חשבתי שאני אפילו בדרך לאיזשהו מרתף כזה כששלחתי לגורי הודעה בטוויטר. ידעתי שהוא עוקב אחרי. אני, כמובן, עקבתי אחריו. מעולם לא החלפנו מילה. הוא עשה לי לייק שלוש פעמים במשך שנתיים. ובכל זאת הייתה לי את החוצפה לשלוח לו הודעה קצרה ולהגיד לו שאני קצת (אוקיי, הרבה) מעריץ שלו, שאני עומד להוציא ספר, והוא קצת מדבר על סוג הגבריות שהוא מתעסק בה מדי פעם, ואולי יהיה לו איזשהו עניין לקרוא אותו ולתת המלצה.
זה כל מה שרציתי מהאיש הזה. המלצה.
ארבע דקות אחר כך הוא ענה שנעים להכיר ושאני אשלח לו למייל והוא ישתדל לקרוא.
שבועיים אחר כך הוא התקשר אלי כשהייתי בטיב טעם רעננה, הידוע גם בתור המקום עם האקוסטיקה הגרועה בעולם, ושאל אותי של מי הזכויות.
תוך כדי שניסיתי לדחוף את הראש לערימת בצל כדי להתגבר על הרעש וההמולה הסברתי לו בעדינות שהספר כבר בדרך להיות מודפס, אז הזכויות כבר של מודן.
״לא, מטומטם״, הוא ענה לי, ״לסרט. של מי הזכויות לסרט״.
הן לא היו של אף אחד, כי אפילו לא חשבתי על התרחיש הזה.
תוך חמש עשרה שניות הן היו שלו.
נפגשנו לקפה. במהלך קלאסי, הצלחתי לשפוך על עצמי גרנולה. גורי התגלה כאדם חם ולבבי ומקסים ואוהב קומדיות רומנטיות וגבינה צהובה. סיכמנו שיוצאים לדרך, ונראה מה יהיה. מהמרים.
אף אחד לא חיכה לסרט הזה בצד השני. שום סכום כסף לא הובטח או שולם. וולקאם טו דה שואו ביזנס.
מי שלקח על עצמו את המימון של ההרפתקאה הזו הוא מפיק בשם אסף נאווי. נהוג לומר על מפיקים שהם אכזריים, קרי לב, חושבים רק על כסף ודבר זולתם לא מעניין אותם, וזה נכון, ובגלל זה בדיוק אני עד היום שובר את הראש איך נאווי הפך להיות מפיק.
מדובר באדם היחיד בתעשייה שמשלם לפני הזמן (לפני שחתמת על חוזה אפילו!), איש שדלתו והוואטסאפ שלו תמיד פתוחים, תמיד יודע לתת מילה חמה – אפילו כשלא מגיע – ובעיקר, איו לי מושג איך הוא עושה את זה ולכם אין מושג איזו עבודה קשה זו, הוא החצי הרגוע, האחראי, הרגיש והשקול של גורי.
אבל הוא לא ישב איתנו בישיבות התסריט.
והוא ידע למה.
אף פעם לא עבדתי עם איש שלוקח ברצינות כזו גדולה את ההומור שלו. למעשה, הנה תרגיל כתיבה נוסח גורי אלפי שאני ממליץ לכם בחום לא לנסות בבית: כתבו סצינה מצחיקה. נסו אותה על אנשים. תשמעו אותם צוחקים בקול. נסו אותה על גורי. תשמעו גם אותו צוחק. תגידו לעצמכם בלב ״השבח לאל, הצלחתי״. ואז תשמעו אותו מסיים לצחוק ואומר ״אוקיי, בואו נתחיל לכתוב את זה מחדש״
זה היה – ואני אשתדל לא להגזים כאן בתיאורים פומפוזיים – הגיהנום. מלהתרגל לכתוב שעתיים או שלוש ביום עברתי לשמונה או תשע או 11 שעות. לפעמים בלי הפסקה. הדרישות היו לא סבירות. היה לילה אחד שכתבתי 38 עמודי תסריט. הקצב היה מטורף, כמעט כאילו אנחנו בתוכנית לייט נייט, ואולי באמת היינו, אין לי מושג. כתבתי וכתבתי וכתבתי עד שכל מה שנשאר מהמוח שלי היה אבק ועד שכל מה שנשאר מהרגליים שלי היה כאבי שרירים.
יש הרבה סיבות לשנוא את גורי, ואני תיכף אפרט את כולן, אבל הנה סיבה אחת מעצבנת במיוחד: האיש הזה לא מתעייף. אני לא יודע, אולי אני תמים ויש סמים נרקוטיים מעורבים בדבר, אבל זה אני שביליתי איתו חודשים שלמים בחדר בלי לצאת והדבר הכי סוער שנכנס לשם היה עוגת שוקולד ללא גלוטן.
הוא לא מתעייף. הוא לא עוצר. הוא לא נהיה פחות מצחיק. הוא לא מקטר. הוא לא נהיה פחות חד. הוא לא אומר ״אוקיי, חבר׳ה, בואו ניקח הפסקה ונתרענן קצת״. כלום. שעתיים כתיבה. הקראה. הערות. שכתובים. שעתיים כתיבה. הקראה. הערות. שכתובים.
ולא רק שהוא לא עוצר, הוא גם לא מרחם, המנוול. אם זה לא מצחיק, זה לא מצחיק. והנה עוד סיבה לשנוא אותו: זה מאוד קשה להצחיק את גורי אלפי.
כשאתה לא שופך על עצמך גרנולה, כאילו. מזה הוא צוחק יופי.
אף פעם לא עבדתי עם איש שלוקח ברצינות כזו גדולה את ההומור שלו. למעשה, הנה תרגיל כתיבה נוסח גורי אלפי שאני ממליץ לכם בחום לא לנסות בבית:
כתבו סצינה מצחיקה.
נסו אותה על אנשים. תשמעו אותם צוחקים בקול.
נסו אותה על גורי. תשמעו גם אותו צוחק.
תגידו לעצמכם בלב ״השבח לאל, הצלחתי״.
ואז תשמעו אותו מסיים לצחוק ואומר ״אוקיי, בואו נתחיל לכתוב את זה מחדש״.
למה, רציתי לקחת את סכין הקצבים שאיתה חתכנו את העוגה (לא משנה, סיפור ארוך) ולדקור אותו, למה אם זה מצחיק אנחנו צריכים לכתוב את הדבר הזה מהתחלה?!
״כי יש לנו את זה״, הוא ענה בשלוות נפש, ״ואני רוצה להיות בטוח שאין משהו מצחיק יותר״.
אז מתחילים לשנות לוקיישנים. דמויות. כותבים הכל מחדש לסצינה שהרגע הפילה אנשים מצחוק. אם אף פעם לא התנסיתם בדבר כזה – וזה בסדר, אני לא מאשים אתכם – אני מבטיח לכם שלהוציא לעצמכם את העין עם מזלג ואז לנסות להחזיר אותה למקום באופן עצמאי הוא תהליך כואב ומייאש פחות מזה.
והיחיד שלא עוצר בחדר זה גורי, כי הנה עוד סיבה מספר שלוש לשנוא אותו: הוא הבן אדם הכי מצחיק בחדר.
בכל חדר.
אין לי מספיק מילים כדי לתאר את חחושת ההשפלה כשהצגתי את עצמי כ״כותב קומי״, אבל אני יכול לגלות לכם שהבדיחות – שאולי מצחיקות אתכם וכנראה לא – הטובות ביותר שאני כותב מוצאות את דרכן לאיזשהו טקסט שלי, ודבר כמעט לא נשאר על רצפת חדר העריכה.
מהבדיחות של גורי שלא הגיעו לתסריט אפשר היה להרכיב עוד שבע קומדיות. ואני לא מגזים.
הוא יורה אותן בצרורות, והוא עושה את זה בנונשלנט מכעיס כל כך. למעשה, אחד הדברים הכי קשים בלהיות תקוע בחדר עם גורי לכל כך הרבה שעות היא שצוחקים כל כך – כלומר, לא הוא, הוא זה שעסוק בלהצחיק – עד שכואבת הבטן.
ואחר כך יוצאים לשעתיים כתיבה. והדבר היחיד שעבר לי בראש היה ״אלוהים שיעזור לי, איך אני כותב משהו קרוב למה שהאיש הזה מאלתר בקלילות בהפסקות קפה״.
אני אגיד בכנות גמורה: אני לא בטוח שהצלחתי. כן, חלק מהבדיחות בסרט הן שלי ואני כתבתי אותן, אבל ההישג האמיתי היה להתייצב בכל בוקר (בשמונה, אם לא אכפת לכם) אחרי לילה של כתיבה ולדעת שגם היום אתה תנסה להביא את הכי טוב שלך, וביום בינוני לחלוטין שלו הוא ישאיר לך אבק.
אני אגיד בכנות גמורה ובלי להתבייש שאני רגיל להיות האיש הכי מוכשר בחדר.
להיות תקוע עם גורי בחדר אומר שאתה בדרך כלל מרגיש כמו האיש שעכשיו לומד לכתוב.
רבנו הרבה. צעקנו דברים איומים אחד על השני. צחקנו הרבה. פעם אחת מבדיחה שלי. היו ימים שאהבתי אותו מאוד. היו יותר ימים שרציתי לעשות בובת וודו בדמותו ולשרוף אותה. אני בטוח שזה היה הדדי.
בסך הכל אני חש שהיו לנו יחסי במאי – תסריטאי ראשי תקינים לחלוטין.
בסוף בסוף, אל תטעו, זה לגמרי סרטו של גורי אלפי, שהיה לי הסיוט והעונג לקחת חלק בכתיבתו. כל החלטה טובה בסרט הזה היא שלו. כל בדיחה טובה בסרט הזה עבר דרכו. ושתדעו שהוא ניסה לא פחות משישים גרסאות שלה לפני שהיא צולמה.
אני יודע, אני כתבתי 59 מהן.
ואז הוא בא ועשה את זה מצחיק.
בקיצור, הילד הזה עוד יגיע לאנשהו. תסמכו עלי.
אין שום דבר מובן מאליו בקומיקאי מוכר ובמאי מנוסה שלוקח ספר ביכורים של יוצר שהעולם לא שמע עליו ונותן לו את הזדמנות חייו. אין שום בקשה לגיטימית יותר מאשר לבקש מהיוצר הזה לקרוע את התחת כל יום, כל היום, כדי להצדיק את הקרדיט הזה.
אין לי אלא לקוות שעמדתי במשימה הזו בכבוד.
או שעמדתי במשימה הזו בכלל.
״עוד סיפור אחד״ היא יצירה של אדם מוכשר, חרוץ בצורה בלתי רגילה, מצחיק עד דמעות ומדמיע עד צחוק, כותב אדיר, שחקן ענק ובמאי יוצא מהכלל שהדבר היחיד שלמדתי ממנה הייתה שיש לי עוד המון מה ללמוד.
ובסדר, צניעות היא כנראה השיעור הטוב מכולם.
אז גורי, אני באמת שונא אותך, מכל הסיבות הנכונות.
ואני באמת אוהב אותך, מכל הסיבות הנכונות גם כן.
ותודה על ההזדמנות הזו, החוויה הזאת והמסע המטורף הזה.
בוא נחכה איזה עשור לפני שנצא לעוד אחד כזה, בסדר?
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
מדברים כתיבה – פרק שני: כתיבה היא עניין מנטלי
עומר: אוקיי.
רותם: יאללה, מתחילים.
עומר: כעיקרון התחלנו.
רותם: התחלנו כבר.
עומר: התחלנו כבר. אנחנו כבר די באמצע האמת-
רותם: אה, אוקיי.
עומר: עד שנזכרת להצטרף וכל הזה.
רותם: כי זו אני, תמיד מגיעה ב-
עומר: ואוו, תמיד מגיעה-
רותם: קצת מאוחר מידיי.
עומר: קצת מאוחר מידיי, אין ספק, וואו.
רותם: נכון, נכון. אנחנו רוצים היום לדבר על הפן המנטאלי בכתיבה.
עומר: שהוא, אני חייב להגיד-
רותם: לא רק על הפן המנטאלי בכתיבה, אלא הפן המנטאלי במחסומי כתיבה.
עומר: כן. הפן המנטאלי בכתיבה, אני חייב להגיד, זה נורא הפתיע אותי בתור, זאת אומרת, כשהתחלנו את הסדנה שלנו. אבל בעצם, זה גם נורא הפתיע אותי ככותב ביומיום.
רותם: כן, כן, כן. אני, תראה, אני לא יודעת אם אתה יודע עליי, אבל אני בא מתחום הביבליותרפיה.
עומר: באמת?
רותם: יש לי תואר שני בביבליותרפיה. הביבליותרפיה היא מתחילה ונשענת על העובדה שהכתיבה היא תהליך תרפויטי, וקריאה היא תהליך תרפויטי. גם כשאנחנו קוראים ספר טוב, הוא משנה בתוכנו משהו ואנחנו מסיימים אותו ואנחנו כאילו לא בדיוק אותו אדם.
מדברים כתיבה – פרק ראשון: מה הלמה שלך?
עומר: טוב, אז יש לנו, יש לנו פודקאסט. רותם: יא. עומר: יא. רותם: כמה זמן אנחנו מדברים על זה. זה אשכרה קורה. עומר: ואוו, אני חושב ש-4 שנים בערך אנחנו מדברים על הדבר הזה. רותם: וקבענו כבר כמה תאריכים, וכל פעם היה משהו, ואז קבענו את התאריך הזה. עומר: נכון, ואמרנו – לא מבטלים, לא מבטלים, לא מבטלים. רותם: לא מבטלים, לא מבטלים. עומר: שום דבר לא מבטל. ואז מה קרה? רותם: ואז מה קרה? היום יצא ספרך החדש. עומר: נכון, ספרי השני. רותם: בדיגיטל. עומר: בדיגיטל, נכון. היום הוא יצא בדיגיטלי. רותם: וואו, אז יצא שגם אנחנו מתחילי להקליט פודקאסט וגם יצא הספר השני שלך, אז אני חושבת שהכי טוב שנתחיל בפינתנו "עומר, מה אתה אומר?". (צוחקים) איך, איך חש סופר ביום בו יוצא ספרו השני?
זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי
לפני שלוש שנים, ממש ממש ביום הזה, קיבלתי את הטלפון שהרס לי את הקריירה. ולמרות שיש המאשימים אותי – אני לא יודע למה, בחיי! – בדרמטיות יתר, במקרה הספציפי הזה אני לא מגזים אפילו קצת.
למעשה אני כן מגזים, כי זה לא היה טלפון אחד.
אלה היו 72 טלפונים.
בשעתיים.
והם בישרו לי, בזה אחר זה, שחיידק מסתורי מסין החליט לחסל שני עשורים של עבודה, ולשלוח אותי לחפש משהו אחר לעשות עם החיים שלי.
אני לא רוצה לכתוב על הרגע הזה. גם בגלל שכבר כתבתי עליו, וגם בגלל שפייר? לא מגיע לו. זה רגע מבאס, ויש גבול כמה תהילה הוא יכול לקבל.
בואו נקפוץ לשלוש שנים אחר כך. שזה ממש היום.
והיום אני כותב אליכם מנתב״ג, אחרי ששילמתי על אמריקנו 24 שקלים (לא, באמת, אילנ׳ז, מה נסגר?!) וממתין לטיסה שלי לשיקגו, ואם יש תמונת נצחון על הקורונה, אני חושב שאתם מסתכלים עליה.
השאלה היחידה שלא רציתי לענות עליה
״אז תגיד״, היא הרימה את היד בסוף ההרצאה, כשפתחתי לשאלות. ״מה אתה באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה?״.
שיט. השאלה היחידה שאני באמת שונא לענות עליה.
״בעיני זה מאוד עצוב״, היא המשיכה בלי שעניתי, וגם האמת שידעתי שהיא לא מעוניינת בתשובה. ״זה רק מראה שסופרים לא יכולים להתפרנס פה וצריכים לעשות כל מיני חלטורות. אותי זה מביך לראות סופר שמנסה לשכנע אנשים לבוא לסדנת כתיבה. זה עצוב לכל הצדדים הנוגעים בדבר״.
ידעתי שאני לא אמור לענות לה. ידעתי שהחדר בספריה היפה בגבעתיים – ממוצע גילאים: 87, ואני לא מגזים – חשב בדיוק אותו דבר כמוה. הם באו כדי לשמוע שסופרים הם מסכנים, עניים וצריכים לעבוד בשש עבודות במקביל.
הם באו כדי לקבל הוכחה שלמרות שגם להם היה חלום לכתוב ספר, היה להם מזל גדול שהם הקשיבו לאמא שלהם, לבן הזוג שלהם או לעצמם וחסכו לעצמם את המבוכה, ההשפלה וחיי העוני המתלווים לכך.
לכן היא קצת הייתה מופתעת כשאמרתי לה שאני חושב שזה נהדר.
איך יוצאים לחופשת כתיבה חלומית?
את הטקסט הזה אני כותב לכם מחופשת הכתיבה החלומית שלי.
ורגע לפני שאתם מתים מקנאה, אני גם אגלה לכם שזה, ככל הנראה, גם יהיה הטקסט הארוך ביותר שכתבתי בחופשה הזאת.
חופשות כתיבה הן, ללא צל של ספק, אחד הדברים הטובים ביותר שיש למקצוע הזה להציע. היכולת להגיע למשרדי ההוצאה, להגיד שאתה צריך תקציב בלתי מוגבל לצורך תחקיר לספר החדש שלך, שהנהלת חשבונות תגיד שהתקציב מוגבל בהחלט כי איפה נראה לך שאתה נמצא, לארוז תיק ולנסוע היא בהחלט סיבה טובה דיה להגיד לאמא ואבא שלעזאזל ההייטק, כתיבה זה המקום להיות בו.
אז הלכתי להנהלת חשבונות ובישרתי להם שהספר הבא קורה בירושלים, הזכרתי להם שב״כולם לחייך״ הם נאלצו לממן שני קרוזים אז מבחינתם מלון יוקרתי בירושלים זה ממש שיפור בתנאים ואני מקווה שהם מעריכים את זה, וברחתי עם הצ׳ק לפני שמישהו שם ירה בי.
אח, חיי הכתיבה.
זה (כנראה) היה היום הכי משפיל שלי בתור סופר
ביום ראשון האחרון הגעתי לצומת ספרים לחתימת ספרים חגיגית ביותר. זאת שלפניה הייתה במודיעין (קהל קוראים אדיר, שתדעו) והייתה הצלחה גדולה עם עשרות אנשים שהגיעו עם ספרים חדשים וישנים, ולא היה לאף אחד ספק שמקום מרכזי בתל אביב יביא איתו את אותה הכמות, אם לא יותר.
ובכן, אני אעשה את זה קצר: אף אחד לא בא. אף לא נפש חיה אחת.
אני לא מתכוון לזה כמטאפורה או כדרך ביטוי להגיד שהיו ממש מעט אנשים, אני מתכוון לזה שהיו אפס אנשים. שני מוכרים, אני ושולחן גדול מידות עם ספרים מסודרים כל כך יפה וכיסא מהודר שבו התיישבתי.
ואף אחד אחר.
כמובן שהחלטתי להמתין, ואני שמח לבשר שהזמן הזה לא היה לשווא. בחנות היו כמה לקוחות, ואחת מהן ניגשה, הסתכלה בעניין ב״כולם לחייך״ ואמרה שאהבה את ״לחוץ חתונה״, אבל שהיא ציפתה לספר המשך ולא למשהו חדש. שתי דקות אחריה ניגש אלי אחד ממנהלי החנות ושאל: ״תגיד, אתה יודע איך הקודם מכר פה? חטפו אותו. את החדש לא חוטפים ככה. למה לא כתבת עוד אחד?״.
