באחת הסצינות היותר כיפיות בסרט ״עוד סיפור אחד״, שיוצא לאקרנים בחמישי הזה, מזמן עורך העיתון (הנה, כאן, בטריילר למטה), בגילומו האדיר של ליאור אשכנזי, את ירדן לחדרו ומודיע לה שהוא מתכוון להוציא בחור לדייטים במשך חודש בלי הפסקה עד שהוא מוצא את האחת.
ירדן, שאותה עושה דינה סנדרסון טוב יותר ממה שאפשר היה לחלום, תוהה מי המטומטם שיסכים לצאת לדבר כזה.
ובאולם הקולנוע – ובעולם כולו, אגב – תתרומם רק יד אחת ויחידה בתשובה לשאלה הזאת.
היד שלי.
כן, זה באמת קרה ככה. באמת יצאתי לפרויקט הזה. הם חשבו שאני מטומטם גם אז, אגב. הם גם אמרו לי את זה בפנים. כל מי ששמע על הפרויקט הזה אמר שאני הוזה. שאני דביל. שזה לא עובד ככה.
ואני, שבלעתי כל קומדיה רומנטית אפשרית על הפלנטה, התעקשתי שכן.
בניגוד מוחלט לסרט ולספר, אגב, כשלתי כשלון חרוץ בפרויקט הזה.
הבחורה שפגשתי במסגרת הפרויקט וחשבתי שהיא האחת של חיי הבריזה לי מסצינת שדה התעופה שביימתי לעצמי כשטסתי לפראג רק כדי שהיא תבוא לאסוף אותי, ובואו לא נדבר על העובדה שהיא אשכרה עבדה בשדה התעופה. היא גם לא ענתה לטלפון.
בסוף זה היה אבא שלה שענה לבזק – כן, פעם היה כזה – וביקש ממני להפסיק להתקשר.
נשבר לי הלב.
זו לא תהיה הפעם האחרונה.
זו אפילו לא תהיה הפעם הכי כואבת.
כשיצאה הכתבה הזו, שבה יצאתי ל-30 דייטים ב-30 יום, כמה עובדים ב״ידיעות אחרונות״, ותיקים יותר ופחות, ניהלו ויכוח סוער מעל הראש שלי אם הכתבה הזאת, שנכתבה בגוף ראשון, בכלל נחשבת לעיתונות.
אני חשבתי שכן.
אני הייתי היחיד.
15 שנה אחר כך חזרתי לאותו בניין ממש עם צוות צילום ו-150 אנשי צוות ותסריט שהוא מכתב אהבה לעיתונות לא פחות שהוא מכתב אהבה לאהבה. שלוש סצינות מהסרט שאני כתבתי צולמו בכסא שהיה פעם שלי ובאותה עמדת עבודה ממש שבה הצעתי לבוס שלי את ״לחוץ חתונה״ כסדרת טורים והוא הסביר לי עד כמה זה רעיון גרוע ועד כמה זה לא מה שצריך כרגע וזה בחיים לא יביא את הרייטינג שהוא מחפש.
מתוך שברון הלב הזה עזבתי את העיתון שאהבתי וגדלתי בו מגיל 12 וכתבתי את ״לחוץ חתונה״ כספר. הוא נכנס תוך שבוע למקום הראשון ברשימות רבי המכר. המהדורה הראשונה אזלה תוך פחות מ-48 שעות. העורך ההוא כבר לא עובד שם. האתר ההוא נסגר. גורי אלפי התקשר וביקש לעשות מזה סרט. השם שלי מופיע ממש עכשיו על שלטי חוצות. מצחיק איך דברים מתגלגלים בסוף.
חודשיים לפני העלייה המיועדת של הסרט מגיפה עולמית מטורפת תשתולל בעולם. בתי הקולנוע נסגרו. הסרט נדחה למועד לא ידוע. אמרו על הקולנוע שהוא מת. אמרו על הקריירה שלי שהיא מתה. שנתיים אחר כך, בבית קפה בפרדס חנה, מכל המקומות בעולם, יצלצל הטלפון ומהעבר השני יהיה המפיק שיבשר שהסרט עולה לאקרנים למרות הכל.
גם 15 שנה אחרי שגיליתי שהוא מפעם בתוכי, העולם עדיין רואה ויראה באדם (שעכשיו כבר מותר לגלות, הוא בעצם מבוסס קצת עלי) מטומטם שמאמין שהחיים הם כמו בסרטים. אדיוט אופטימי עד גיחוך שמקווה שהבלתי אפשרי נמצא בהישג יד.
איש שכל המבוגרים סביבו עסוקים בלהסביר לו שהחיים לא עובדים ככה.
אתם תרגישו מטומטמים כשתכתבו את המילה השנייה. אתם תרגישו שהשתגעתם כשתעברו את העמוד הראשון. אתם תרגישו שאיבדתם קשר עם המציאות כשתספרו בשקט - לרוב, אגב, לאדם הכי לא נכון - שאתם כותבים ספר. ותנו למבט שלו רגע לצלות לכם את הלב. תנו להרגשה הזו שאיבדתם את זה לגמרי לחלחל לכל תא ותא בגוף
אני בטוח שבלי הרבה מאמץ תוכלו למצוא מבוגרים כאלה סביבכם.
מה אני יודע, אולי אתם בכלל לא צריכים להתאמץ ונתתם למבוגר הזה לגור אצלכם בראש.
ובלב.
אולי מדי פעם חולפת בכם המחשבה שגם לכם יש סיפור. שזה היה יכול להיות מגניב ממש אם היו כותבים עליכם ספר, ועושים על החיים שלכם סרט.
אולי לא עוברות שלוש שניות עד שאתם אומרים לעצמכם ״אל תהיה מטומטם, טוב? החיים לא עובדים ככה״.
ואולי, מה אני יודע, הם באמת לא עובדים ככה.
אבל אם יש דבר אחד שאני יכול להגיד בודאות ש״לחוץ חתונה״ לימד אותי וממשיך ללמד, הוא שלפעמים הם כן.
בראיון לקראת הסרט שאלו אותי עבור מי כתבתי את הקומדיה הרומנטית הזאת. התשובה שהייתה נכונה לגבי הכתבה ההיא ולגבי הספר נכונה גם עשור וחצי אחר כך: בשבילי.
כתבתי אותה בשבילי.
ולכל מי שניסה, כמוני, להיות נורמלי בכל הכוח, וגילה שהוא יכול להיות רק הוא עצמו.
ולכל מי שצריך תזכורת שזה בסדר. אפילו בסדר גמור.
ולכל מי שחולם, ואומרים לו שחלומות לא מתגשמים. שהחיים הם לא סרט. שכדי להאמין בדבר הזה, בפרויקט הזה, בחלום הזה, ברעיון הזה, בספר הזה, צריך להיות הוזה ומטומטם ודביל.
ולכל מי שמרים כתפיים בהכנעה ואומר: טוב, כנראה שזה בדיוק מה שאני.
וכן, כן, כן, אני לא אשקר לכם. אתם תרגישו מטומטמים לאורך רוב רובה המכריע של הדרך. אתם תרגישו מטומטמים כשתכתבו את המילה הראשונה של הספר שלכם.
אתם תרגישו מטומטמים כשתכתבו את המילה השנייה.
אתם תרגישו שהשתגעתם כשתעברו את העמוד הראשון.
אתם תרגישו שאיבדתם קשר עם המציאות כשתספרו בשקט – לרוב, אגב, לאדם הכי לא נכון – שאתם כותבים ספר.
ותנו למבט שלו רגע לצלות לכם את הלב. תנו להרגשה הזו שאיבדתם את זה לגמרי לחלחל לכל תא ותא בגוף.
תנו לעצמכם להרגיש מטומטמים כשתמשיכו למרות הכל. כשתרגישו שאתם לא יכולים לעצור. שיש לכם סיפור והעולם, למרות שהוא בכלל לא יודע מי אתם ובחיים לא שמע עליכם, הולך להתעניין בסיפור שלכם.
תנו לעצמכם להרגיש שאיבדתם את טיפת השפיות האחרונה כשתתחילו להקריב ימים, לילות, חגים, תאי מוח, בילויים עם חברים, חברים עם בילויים.
תנו לאדם שמכיר את הסטטיסטיקה של מכירות ספרים בישראל להגיד לכם שספרי ביכורים לא מוכרים יותר מכמה עשרות עותקים. אם בכלל.
תרגישו את זה שורף.
תרגישו ליצנים אמיתיים כשתתנו לכמה חברים טובים לקרוא. תרגישו סתומים כששניים מהם יסתכלו עליכם ויגידו שהם חייבים להגיד לכם את האמת. שכחברים טובים הם חייבים – פשוט לא השארתם לה ברירות – להגיד לכם שאתם תעשו צחוק מעצמכם אם תשלחו את זה להוצאות ספרים.
שחלומות זה נחמד, אבל זה לא בשבילכם. אתם אנשים רגילים.
אל תהיו מטומטמים, נו.
ארבע שנים אחרי שהספר שלכם יצא תעמדו בפרמיירה של הסרט שעשו בהשראתו. יעמדו שם גורי אלפי, ליאור אשכנזי, דינה סנדרסון, אביב אלוש, מעיין בלום, דניאל גל.
ואתם.
אתם כבר לא תרגישו כל כך מטומטמים ברגע הזה. תסמכו עלי.
והמבוגרים סביבינו ימשיכו לצקצק. ללגלג. ליירט. לפרמט. אל תחשבו שזה שהספר שלכם יצא והפוסטרים של הסרט שלכם בכל מקום תעצור אותם מלהזכיר לכם שזה שזה עבד פעם אחת ממש לא אומר שזה יעבוד שוב.
וזה בסדר.
זו תזכורת לכל מי שצריך שהם זה לא אנחנו.
אנחנו זה לא הם.
מה שמדהים הוא שהאנשים האלה עדיין עסוקים – ובהרבה יותר מאמץ מאשר בפעמים הקודמות – בלהסביר לי. בלהגיד לי על כל מיני רעיונות שהם מופרכים, אוויליים, ילדותיים, בלתי אפשריים.
שהחיים הם לא ספר.
שהחיים הם בטח ובטח לא סרט.
שזה מטומטם להאמין בבלתי אפשרי.
החיים לימדו אותי שלפעמים הם צודקים.
״לחוץ חתונה״, ו״עוד סיפור אחד״ בעקבותיו, הוא ההוכחה הכי טובה שאני יכול לספק לכם שלפעמים הם גם לא.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
