מכתב פתוח למטומטם שרוצה לכתוב ספר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

באחת הסצינות היותר כיפיות בסרט ״עוד סיפור אחד״, שיוצא לאקרנים בחמישי הזה, מזמן עורך העיתון (הנה, כאן, בטריילר למטה), בגילומו האדיר של ליאור אשכנזי, את ירדן לחדרו ומודיע לה שהוא מתכוון להוציא בחור לדייטים במשך חודש בלי הפסקה עד שהוא מוצא את האחת.

ירדן, שאותה עושה דינה סנדרסון טוב יותר ממה שאפשר היה לחלום, תוהה מי המטומטם שיסכים לצאת לדבר כזה.

ובאולם הקולנוע – ובעולם כולו, אגב – תתרומם רק יד אחת ויחידה בתשובה לשאלה הזאת.

היד שלי.

כן, זה באמת קרה ככה. באמת יצאתי לפרויקט הזה. הם חשבו שאני מטומטם גם אז, אגב. הם גם אמרו לי את זה בפנים. כל מי ששמע על הפרויקט הזה אמר שאני הוזה. שאני דביל. שזה לא עובד ככה.
ואני, שבלעתי כל קומדיה רומנטית אפשרית על הפלנטה, התעקשתי שכן.
בניגוד מוחלט לסרט ולספר, אגב, כשלתי כשלון חרוץ בפרויקט הזה.
הבחורה שפגשתי במסגרת הפרויקט וחשבתי שהיא האחת של חיי הבריזה לי מסצינת שדה התעופה שביימתי לעצמי כשטסתי לפראג רק כדי שהיא תבוא לאסוף אותי, ובואו לא נדבר על העובדה שהיא אשכרה עבדה בשדה התעופה. היא גם לא ענתה לטלפון.
בסוף זה היה אבא שלה שענה לבזק – כן, פעם היה כזה – וביקש ממני להפסיק להתקשר.
נשבר לי הלב.
זו לא תהיה הפעם האחרונה.
זו אפילו לא תהיה הפעם הכי כואבת.
כשיצאה הכתבה הזו, שבה יצאתי ל-30 דייטים ב-30 יום, כמה עובדים ב״ידיעות אחרונות״, ותיקים יותר ופחות, ניהלו ויכוח סוער מעל הראש שלי אם הכתבה הזאת, שנכתבה בגוף ראשון, בכלל נחשבת לעיתונות.
אני חשבתי שכן.
אני הייתי היחיד.
15 שנה אחר כך חזרתי לאותו בניין ממש עם צוות צילום ו-150 אנשי צוות ותסריט שהוא מכתב אהבה לעיתונות לא פחות שהוא מכתב אהבה לאהבה. שלוש סצינות מהסרט שאני כתבתי צולמו בכסא שהיה פעם שלי ובאותה עמדת עבודה ממש שבה הצעתי לבוס שלי את ״לחוץ חתונה״ כסדרת טורים והוא הסביר לי עד כמה זה רעיון גרוע ועד כמה זה לא מה שצריך כרגע וזה בחיים לא יביא את הרייטינג שהוא מחפש.
מתוך שברון הלב הזה עזבתי את העיתון שאהבתי וגדלתי בו מגיל 12 וכתבתי את ״לחוץ חתונה״ כספר. הוא נכנס תוך שבוע למקום הראשון ברשימות רבי המכר. המהדורה הראשונה אזלה תוך פחות מ-48 שעות. העורך ההוא כבר לא עובד שם. האתר ההוא נסגר. גורי אלפי התקשר וביקש לעשות מזה סרט. השם שלי מופיע ממש עכשיו על שלטי חוצות. מצחיק איך דברים מתגלגלים בסוף.
חודשיים לפני העלייה המיועדת של הסרט מגיפה עולמית מטורפת תשתולל בעולם. בתי הקולנוע נסגרו. הסרט נדחה למועד לא ידוע. אמרו על הקולנוע שהוא מת. אמרו על הקריירה שלי שהיא מתה. שנתיים אחר כך, בבית קפה בפרדס חנה, מכל המקומות בעולם, יצלצל הטלפון ומהעבר השני יהיה המפיק שיבשר שהסרט עולה לאקרנים למרות הכל.
גם 15 שנה אחרי שגיליתי שהוא מפעם בתוכי, העולם עדיין רואה ויראה באדם (שעכשיו כבר מותר לגלות, הוא בעצם מבוסס קצת עלי) מטומטם שמאמין שהחיים הם כמו בסרטים. אדיוט אופטימי עד גיחוך שמקווה שהבלתי אפשרי נמצא בהישג יד.
איש שכל המבוגרים סביבו עסוקים בלהסביר לו שהחיים לא עובדים ככה.

אתם תרגישו מטומטמים כשתכתבו את המילה השנייה. אתם תרגישו שהשתגעתם כשתעברו את העמוד הראשון. אתם תרגישו שאיבדתם קשר עם המציאות כשתספרו בשקט - לרוב, אגב, לאדם הכי לא נכון - שאתם כותבים ספר. ותנו למבט שלו רגע לצלות לכם את הלב. תנו להרגשה הזו שאיבדתם את זה לגמרי לחלחל לכל תא ותא בגוף

אני בטוח שבלי הרבה מאמץ תוכלו למצוא מבוגרים כאלה סביבכם. 
מה אני יודע, אולי אתם בכלל לא צריכים להתאמץ ונתתם למבוגר הזה לגור אצלכם בראש. 
ובלב.
אולי מדי פעם חולפת בכם המחשבה שגם לכם יש סיפור. שזה היה יכול להיות מגניב ממש אם היו כותבים עליכם ספר, ועושים על החיים שלכם סרט. 
אולי לא עוברות שלוש שניות עד שאתם אומרים לעצמכם ״אל תהיה מטומטם, טוב? החיים לא עובדים ככה״. 
ואולי, מה אני יודע, הם באמת לא עובדים ככה.
אבל אם יש דבר אחד שאני יכול להגיד בודאות ש״לחוץ חתונה״ לימד אותי וממשיך ללמד, הוא שלפעמים הם כן.
בראיון לקראת הסרט שאלו אותי עבור מי כתבתי את הקומדיה הרומנטית הזאת. התשובה שהייתה נכונה לגבי הכתבה ההיא ולגבי הספר נכונה גם עשור וחצי אחר כך: בשבילי.
כתבתי אותה בשבילי.
ולכל מי שניסה, כמוני, להיות נורמלי בכל הכוח, וגילה שהוא יכול להיות רק הוא עצמו.
ולכל מי שצריך תזכורת שזה בסדר. אפילו בסדר גמור.
ולכל מי שחולם, ואומרים לו שחלומות לא מתגשמים. שהחיים הם לא סרט. שכדי להאמין בדבר הזה, בפרויקט הזה, בחלום הזה, ברעיון הזה, בספר הזה, צריך להיות הוזה ומטומטם ודביל.
ולכל מי שמרים כתפיים בהכנעה ואומר: טוב, כנראה שזה בדיוק מה שאני.

וכן, כן, כן, אני לא אשקר לכם. אתם תרגישו מטומטמים לאורך רוב רובה המכריע של הדרך. אתם תרגישו מטומטמים כשתכתבו את המילה הראשונה של הספר שלכם.
אתם תרגישו מטומטמים כשתכתבו את המילה השנייה.
אתם תרגישו שהשתגעתם כשתעברו את העמוד הראשון.
אתם תרגישו שאיבדתם קשר עם המציאות כשתספרו בשקט – לרוב, אגב, לאדם הכי לא נכון – שאתם כותבים ספר. 
ותנו למבט שלו רגע לצלות לכם את הלב. תנו להרגשה הזו שאיבדתם את זה לגמרי לחלחל לכל תא ותא בגוף.
תנו לעצמכם להרגיש מטומטמים כשתמשיכו למרות הכל. כשתרגישו שאתם לא יכולים לעצור. שיש לכם סיפור והעולם, למרות שהוא בכלל לא יודע מי אתם ובחיים לא שמע עליכם, הולך להתעניין בסיפור שלכם.
תנו לעצמכם להרגיש שאיבדתם את טיפת השפיות האחרונה כשתתחילו להקריב ימים, לילות, חגים, תאי מוח, בילויים עם חברים, חברים עם בילויים.
תנו לאדם שמכיר את הסטטיסטיקה של מכירות ספרים בישראל להגיד לכם שספרי ביכורים לא מוכרים יותר מכמה עשרות עותקים. אם בכלל. 
תרגישו את זה שורף.
תרגישו ליצנים אמיתיים כשתתנו לכמה חברים טובים לקרוא. תרגישו סתומים כששניים מהם יסתכלו עליכם ויגידו שהם חייבים להגיד לכם את האמת. שכחברים טובים הם חייבים – פשוט לא השארתם לה ברירות – להגיד לכם שאתם תעשו צחוק מעצמכם אם תשלחו את זה להוצאות ספרים. 
שחלומות זה נחמד, אבל זה לא בשבילכם. אתם אנשים רגילים. 
אל תהיו מטומטמים, נו.
ארבע שנים אחרי שהספר שלכם יצא תעמדו בפרמיירה של הסרט שעשו בהשראתו. יעמדו שם גורי אלפיליאור אשכנזידינה סנדרסוןאביב אלושמעיין בלוםדניאל גל.

ואתם. 

אתם כבר לא תרגישו כל כך מטומטמים ברגע הזה. תסמכו עלי. 
והמבוגרים סביבינו ימשיכו לצקצק. ללגלג. ליירט. לפרמט. אל תחשבו שזה שהספר שלכם יצא והפוסטרים של הסרט שלכם בכל מקום תעצור אותם מלהזכיר לכם שזה שזה עבד פעם אחת ממש לא אומר שזה יעבוד שוב. 
וזה בסדר.
זו תזכורת לכל מי שצריך שהם זה לא אנחנו.
אנחנו זה לא הם.
מה שמדהים הוא שהאנשים האלה עדיין עסוקים – ובהרבה יותר מאמץ מאשר בפעמים הקודמות – בלהסביר לי. בלהגיד לי על כל מיני רעיונות שהם מופרכים, אוויליים, ילדותיים, בלתי אפשריים. 
שהחיים הם לא ספר. 
שהחיים הם בטח ובטח לא סרט.
שזה מטומטם להאמין בבלתי אפשרי. 
החיים לימדו אותי שלפעמים הם צודקים.
״לחוץ חתונה״, ו״עוד סיפור אחד״ בעקבותיו, הוא ההוכחה הכי טובה שאני יכול לספק לכם שלפעמים הם גם לא.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

למה שלא תקראו עוד משהו?

למה כל אחד (כן, אני לגמרי מסתכל עליך) חייב לכתוב ספר

״נו״, שואל אותי כל בן אדם שמכיר אותי, ״אתה שמח?״.

אני אמור להיות שמח, אני יודע. בכל זאת, לא בכל יום, ולרוב גם לא בכל אף פעם, ספר יוצא ומגיע תוך פחות מ-48 שעות למקום הראשון ברבי המכר. ובכל זאת, לשאלה ״איך זה מרגיש להיות במקום הראשון״ יש תשובה אחת בלבד: מוזר.

זה מרגיש מוזר.

ומשמח.

ומבהיל מאוד.

זו מערבולת של רגשות, בקיצור.

ומה שהכי משונה הוא שהייתי בטוח שכשמודיעים לך (במקרה שלי בהודעת טקסט מההוצאה באחת בלילה עם המון סימני קריאה) שאתה במקום הראשון אז מקפצים בשמחה, מדלגים, מפזזים, אולי אפילו מרשים לעצמך לאכול שוקולד.

קרא עוד »

הרגע שבו הכתיבה תשנה לכם את החיים

במרץ 2020 לקחו לי את הכתיבה.

אתם לא יודעים את זה כי שום דבר מזה לא קרה, אבל 2020 הייתה אמורה להיות השנה שלי. לא כי שידרתי מסרים ליקום, אלא כי הוא כבר ענה לי והיו לי חוזים מוכנים והכל היה פרוס.

מאי 2020 היה תאריך היציאה המקורי של הסרט ״עוד סיפור אחד״, וחודש אחר כך, במהלך שמעולם לא נעשה קודם בישראל, היה צריך לצאת ״כולם לחייך״ לחנויות ובאותו היום ממש גם סדרה שמבוססת עליו.

אבל גם אתם הייתם פה במרץ לפני שלוש שנים, אז אני לא צריך לספר את ההמשך.

קרא עוד »

כשזה יקרה, תדעו שהפכתם לכותבים אמיתיים

״רק אל תבנה על הצלחה, בסדר?״, הוא לקח עוד שלוק מהקפה שלו והשפיל את העיניים לרצפה.הוא ואני מכירים מילדות, והוא אחד האנשים הכי קרובים אלי גם היום. הוא שאל איך הולך עם ״כולם לחייך״, ואמרתי לו בהתרגשות שהוא יוצא עוד שלושה שבועות.ואז הוא אמר לי את המשפט שלמעלה.ולצערי הרב, כאילו לא למדתי כלום בקריריה שלי, שאלתי אותו למה הוא חושב ככה.הוא מיד הסביר שהוא לטובתי. שהוא רק לא רוצה שיישבר לי הלב. שאף אחד כבר לא קורא. לא הוא ולא כל מי שהוא מכיר. כולם בנטפליקס. ספר זה משהו פרה היסטורי.וגם בוא, כן? זה לא שאתה עמוס עוז. אפילו לא קרוב.ידעתי שהקול הזה יגיע.

קרא עוד »

זהו, אני פורש!

גבירותי ורבותי, עיתונאים, עיתונאיות, אנשי טלוויזיה ומדיה חדשה,

אני פורש מכתיבה.

ההודעה החלה לחלחל בי היום בשמונה בבוקר, עת הלכתי לבית הקפה השכונתי שלי ואמרתי לעצמי ״זהו, היום אני מתקדם בפרק הארור שאני תקוע בו כבר שלושה שבועות. היום זה נגמר!״.

קראתי אותו.

וקראתי אותו שוב.

וישבתי המון זמן – לפחות ארבעים דקות! – מול הטקסט הזה. ניסיתי למחוק, לנסח מחדש, לכתוב שוב, להחליף ספר. כלום. ביקשתי מהמלצר עוד קפה, הפעם חזק יותר, בהיתי במסך והבנתי: איבדתי את זה.

ואולי מעולם לא היה לי את זה.

קרא עוד »

מתי צרחת במדבר בפעם האחרונה?

בסוף השבוע האחרון הייתי במדבר וניסיתי לצרוח.

ולא, לא מהסיבות שאתם חושבים.

קודם כל, לשאלה שמטרידה אתכם ודאי יותר מכל: ״עומר, מה נפש עדינה כמוך שלא סובלת חום וחול עשתה במדבר?״.

ובכן, נסעתי לצום מיצים.

״תמצמץ פעמיים אם חטפו אותך. טלפון אחד לרווחה ויבואו לחלץ אותך״.

אז לא, אין צורך. למעשה – וזה בוודאי יפתיע לא מעט מכם – אני ממש יזמתי את הנסיעה הזו. כבר כמה חודשים טובים שאני חם על שינוי תזונה מאסיבי לגופי המתבגר, וכשהגיעה ההזדמנות זינקתי לאוטו ושרתי ״היי, דרומה״ ואפילו לא סובבתי את ההגה כשהגישו מיץ עשב חיטה והציגו אותו כארוחת צהריים.

ואז ביקשו ממני לצעוק.

קרא עוד »

אתם חייבים לתת לזה ליפול

הפעם הראשונה שבה עליתי על מטוס הייתה בשנת 1996, והייתה לי מטרה אחת בלבד בראש: חנות הספרים בארנס אנד נובל.

מי שהייתה אחראית לטירוף הספרותי שהתחולל אצלי בראש הייתה שירה, בת הדודה מדרגה אין לי מושג איזו שלי, שגרה בארצות הברית ועד לפני שנה בכלל לא הכרנו, אבל ביקור בזק שלה בישראל וביקור נימוסין קצר מצד המשפחה שלי הוביל לידיעה שיש לה אימייל, ולשנינו זה הספיק כדי שיתהפך לנו העולם.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים