באחת הסצינות היותר כיפיות בסרט ״עוד סיפור אחד״, שיוצא לאקרנים בחמישי הזה, מזמן עורך העיתון (הנה, כאן, בטריילר למטה), בגילומו האדיר של ליאור אשכנזי, את ירדן לחדרו ומודיע לה שהוא מתכוון להוציא בחור לדייטים במשך חודש בלי הפסקה עד שהוא מוצא את האחת.
ירדן, שאותה עושה דינה סנדרסון טוב יותר ממה שאפשר היה לחלום, תוהה מי המטומטם שיסכים לצאת לדבר כזה.
ובאולם הקולנוע – ובעולם כולו, אגב – תתרומם רק יד אחת ויחידה בתשובה לשאלה הזאת.
היד שלי.
כן, זה באמת קרה ככה. באמת יצאתי לפרויקט הזה. הם חשבו שאני מטומטם גם אז, אגב. הם גם אמרו לי את זה בפנים. כל מי ששמע על הפרויקט הזה אמר שאני הוזה. שאני דביל. שזה לא עובד ככה.
ואני, שבלעתי כל קומדיה רומנטית אפשרית על הפלנטה, התעקשתי שכן.
בניגוד מוחלט לסרט ולספר, אגב, כשלתי כשלון חרוץ בפרויקט הזה.
הבחורה שפגשתי במסגרת הפרויקט וחשבתי שהיא האחת של חיי הבריזה לי מסצינת שדה התעופה שביימתי לעצמי כשטסתי לפראג רק כדי שהיא תבוא לאסוף אותי, ובואו לא נדבר על העובדה שהיא אשכרה עבדה בשדה התעופה. היא גם לא ענתה לטלפון.
בסוף זה היה אבא שלה שענה לבזק – כן, פעם היה כזה – וביקש ממני להפסיק להתקשר.
נשבר לי הלב.
זו לא תהיה הפעם האחרונה.
זו אפילו לא תהיה הפעם הכי כואבת.
כשיצאה הכתבה הזו, שבה יצאתי ל-30 דייטים ב-30 יום, כמה עובדים ב״ידיעות אחרונות״, ותיקים יותר ופחות, ניהלו ויכוח סוער מעל הראש שלי אם הכתבה הזאת, שנכתבה בגוף ראשון, בכלל נחשבת לעיתונות.
אני חשבתי שכן.
אני הייתי היחיד.
15 שנה אחר כך חזרתי לאותו בניין ממש עם צוות צילום ו-150 אנשי צוות ותסריט שהוא מכתב אהבה לעיתונות לא פחות שהוא מכתב אהבה לאהבה. שלוש סצינות מהסרט שאני כתבתי צולמו בכסא שהיה פעם שלי ובאותה עמדת עבודה ממש שבה הצעתי לבוס שלי את ״לחוץ חתונה״ כסדרת טורים והוא הסביר לי עד כמה זה רעיון גרוע ועד כמה זה לא מה שצריך כרגע וזה בחיים לא יביא את הרייטינג שהוא מחפש.
מתוך שברון הלב הזה עזבתי את העיתון שאהבתי וגדלתי בו מגיל 12 וכתבתי את ״לחוץ חתונה״ כספר. הוא נכנס תוך שבוע למקום הראשון ברשימות רבי המכר. המהדורה הראשונה אזלה תוך פחות מ-48 שעות. העורך ההוא כבר לא עובד שם. האתר ההוא נסגר. גורי אלפי התקשר וביקש לעשות מזה סרט. השם שלי מופיע ממש עכשיו על שלטי חוצות. מצחיק איך דברים מתגלגלים בסוף.
חודשיים לפני העלייה המיועדת של הסרט מגיפה עולמית מטורפת תשתולל בעולם. בתי הקולנוע נסגרו. הסרט נדחה למועד לא ידוע. אמרו על הקולנוע שהוא מת. אמרו על הקריירה שלי שהיא מתה. שנתיים אחר כך, בבית קפה בפרדס חנה, מכל המקומות בעולם, יצלצל הטלפון ומהעבר השני יהיה המפיק שיבשר שהסרט עולה לאקרנים למרות הכל.
גם 15 שנה אחרי שגיליתי שהוא מפעם בתוכי, העולם עדיין רואה ויראה באדם (שעכשיו כבר מותר לגלות, הוא בעצם מבוסס קצת עלי) מטומטם שמאמין שהחיים הם כמו בסרטים. אדיוט אופטימי עד גיחוך שמקווה שהבלתי אפשרי נמצא בהישג יד.
איש שכל המבוגרים סביבו עסוקים בלהסביר לו שהחיים לא עובדים ככה.
אתם תרגישו מטומטמים כשתכתבו את המילה השנייה. אתם תרגישו שהשתגעתם כשתעברו את העמוד הראשון. אתם תרגישו שאיבדתם קשר עם המציאות כשתספרו בשקט - לרוב, אגב, לאדם הכי לא נכון - שאתם כותבים ספר. ותנו למבט שלו רגע לצלות לכם את הלב. תנו להרגשה הזו שאיבדתם את זה לגמרי לחלחל לכל תא ותא בגוף
אני בטוח שבלי הרבה מאמץ תוכלו למצוא מבוגרים כאלה סביבכם.
מה אני יודע, אולי אתם בכלל לא צריכים להתאמץ ונתתם למבוגר הזה לגור אצלכם בראש.
ובלב.
אולי מדי פעם חולפת בכם המחשבה שגם לכם יש סיפור. שזה היה יכול להיות מגניב ממש אם היו כותבים עליכם ספר, ועושים על החיים שלכם סרט.
אולי לא עוברות שלוש שניות עד שאתם אומרים לעצמכם ״אל תהיה מטומטם, טוב? החיים לא עובדים ככה״.
ואולי, מה אני יודע, הם באמת לא עובדים ככה.
אבל אם יש דבר אחד שאני יכול להגיד בודאות ש״לחוץ חתונה״ לימד אותי וממשיך ללמד, הוא שלפעמים הם כן.
בראיון לקראת הסרט שאלו אותי עבור מי כתבתי את הקומדיה הרומנטית הזאת. התשובה שהייתה נכונה לגבי הכתבה ההיא ולגבי הספר נכונה גם עשור וחצי אחר כך: בשבילי.
כתבתי אותה בשבילי.
ולכל מי שניסה, כמוני, להיות נורמלי בכל הכוח, וגילה שהוא יכול להיות רק הוא עצמו.
ולכל מי שצריך תזכורת שזה בסדר. אפילו בסדר גמור.
ולכל מי שחולם, ואומרים לו שחלומות לא מתגשמים. שהחיים הם לא סרט. שכדי להאמין בדבר הזה, בפרויקט הזה, בחלום הזה, ברעיון הזה, בספר הזה, צריך להיות הוזה ומטומטם ודביל.
ולכל מי שמרים כתפיים בהכנעה ואומר: טוב, כנראה שזה בדיוק מה שאני.
וכן, כן, כן, אני לא אשקר לכם. אתם תרגישו מטומטמים לאורך רוב רובה המכריע של הדרך. אתם תרגישו מטומטמים כשתכתבו את המילה הראשונה של הספר שלכם.
אתם תרגישו מטומטמים כשתכתבו את המילה השנייה.
אתם תרגישו שהשתגעתם כשתעברו את העמוד הראשון.
אתם תרגישו שאיבדתם קשר עם המציאות כשתספרו בשקט – לרוב, אגב, לאדם הכי לא נכון – שאתם כותבים ספר.
ותנו למבט שלו רגע לצלות לכם את הלב. תנו להרגשה הזו שאיבדתם את זה לגמרי לחלחל לכל תא ותא בגוף.
תנו לעצמכם להרגיש מטומטמים כשתמשיכו למרות הכל. כשתרגישו שאתם לא יכולים לעצור. שיש לכם סיפור והעולם, למרות שהוא בכלל לא יודע מי אתם ובחיים לא שמע עליכם, הולך להתעניין בסיפור שלכם.
תנו לעצמכם להרגיש שאיבדתם את טיפת השפיות האחרונה כשתתחילו להקריב ימים, לילות, חגים, תאי מוח, בילויים עם חברים, חברים עם בילויים.
תנו לאדם שמכיר את הסטטיסטיקה של מכירות ספרים בישראל להגיד לכם שספרי ביכורים לא מוכרים יותר מכמה עשרות עותקים. אם בכלל.
תרגישו את זה שורף.
תרגישו ליצנים אמיתיים כשתתנו לכמה חברים טובים לקרוא. תרגישו סתומים כששניים מהם יסתכלו עליכם ויגידו שהם חייבים להגיד לכם את האמת. שכחברים טובים הם חייבים – פשוט לא השארתם לה ברירות – להגיד לכם שאתם תעשו צחוק מעצמכם אם תשלחו את זה להוצאות ספרים.
שחלומות זה נחמד, אבל זה לא בשבילכם. אתם אנשים רגילים.
אל תהיו מטומטמים, נו.
ארבע שנים אחרי שהספר שלכם יצא תעמדו בפרמיירה של הסרט שעשו בהשראתו. יעמדו שם גורי אלפי, ליאור אשכנזי, דינה סנדרסון, אביב אלוש, מעיין בלום, דניאל גל.
ואתם.
אתם כבר לא תרגישו כל כך מטומטמים ברגע הזה. תסמכו עלי.
והמבוגרים סביבינו ימשיכו לצקצק. ללגלג. ליירט. לפרמט. אל תחשבו שזה שהספר שלכם יצא והפוסטרים של הסרט שלכם בכל מקום תעצור אותם מלהזכיר לכם שזה שזה עבד פעם אחת ממש לא אומר שזה יעבוד שוב.
וזה בסדר.
זו תזכורת לכל מי שצריך שהם זה לא אנחנו.
אנחנו זה לא הם.
מה שמדהים הוא שהאנשים האלה עדיין עסוקים – ובהרבה יותר מאמץ מאשר בפעמים הקודמות – בלהסביר לי. בלהגיד לי על כל מיני רעיונות שהם מופרכים, אוויליים, ילדותיים, בלתי אפשריים.
שהחיים הם לא ספר.
שהחיים הם בטח ובטח לא סרט.
שזה מטומטם להאמין בבלתי אפשרי.
החיים לימדו אותי שלפעמים הם צודקים.
״לחוץ חתונה״, ו״עוד סיפור אחד״ בעקבותיו, הוא ההוכחה הכי טובה שאני יכול לספק לכם שלפעמים הם גם לא.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
מדברים כתיבה – פרק שני: כתיבה היא עניין מנטלי
עומר: אוקיי.
רותם: יאללה, מתחילים.
עומר: כעיקרון התחלנו.
רותם: התחלנו כבר.
עומר: התחלנו כבר. אנחנו כבר די באמצע האמת-
רותם: אה, אוקיי.
עומר: עד שנזכרת להצטרף וכל הזה.
רותם: כי זו אני, תמיד מגיעה ב-
עומר: ואוו, תמיד מגיעה-
רותם: קצת מאוחר מידיי.
עומר: קצת מאוחר מידיי, אין ספק, וואו.
רותם: נכון, נכון. אנחנו רוצים היום לדבר על הפן המנטאלי בכתיבה.
עומר: שהוא, אני חייב להגיד-
רותם: לא רק על הפן המנטאלי בכתיבה, אלא הפן המנטאלי במחסומי כתיבה.
עומר: כן. הפן המנטאלי בכתיבה, אני חייב להגיד, זה נורא הפתיע אותי בתור, זאת אומרת, כשהתחלנו את הסדנה שלנו. אבל בעצם, זה גם נורא הפתיע אותי ככותב ביומיום.
רותם: כן, כן, כן. אני, תראה, אני לא יודעת אם אתה יודע עליי, אבל אני בא מתחום הביבליותרפיה.
עומר: באמת?
רותם: יש לי תואר שני בביבליותרפיה. הביבליותרפיה היא מתחילה ונשענת על העובדה שהכתיבה היא תהליך תרפויטי, וקריאה היא תהליך תרפויטי. גם כשאנחנו קוראים ספר טוב, הוא משנה בתוכנו משהו ואנחנו מסיימים אותו ואנחנו כאילו לא בדיוק אותו אדם.
מדברים כתיבה – פרק ראשון: מה הלמה שלך?
עומר: טוב, אז יש לנו, יש לנו פודקאסט. רותם: יא. עומר: יא. רותם: כמה זמן אנחנו מדברים על זה. זה אשכרה קורה. עומר: ואוו, אני חושב ש-4 שנים בערך אנחנו מדברים על הדבר הזה. רותם: וקבענו כבר כמה תאריכים, וכל פעם היה משהו, ואז קבענו את התאריך הזה. עומר: נכון, ואמרנו – לא מבטלים, לא מבטלים, לא מבטלים. רותם: לא מבטלים, לא מבטלים. עומר: שום דבר לא מבטל. ואז מה קרה? רותם: ואז מה קרה? היום יצא ספרך החדש. עומר: נכון, ספרי השני. רותם: בדיגיטל. עומר: בדיגיטל, נכון. היום הוא יצא בדיגיטלי. רותם: וואו, אז יצא שגם אנחנו מתחילי להקליט פודקאסט וגם יצא הספר השני שלך, אז אני חושבת שהכי טוב שנתחיל בפינתנו "עומר, מה אתה אומר?". (צוחקים) איך, איך חש סופר ביום בו יוצא ספרו השני?
זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי
לפני שלוש שנים, ממש ממש ביום הזה, קיבלתי את הטלפון שהרס לי את הקריירה. ולמרות שיש המאשימים אותי – אני לא יודע למה, בחיי! – בדרמטיות יתר, במקרה הספציפי הזה אני לא מגזים אפילו קצת.
למעשה אני כן מגזים, כי זה לא היה טלפון אחד.
אלה היו 72 טלפונים.
בשעתיים.
והם בישרו לי, בזה אחר זה, שחיידק מסתורי מסין החליט לחסל שני עשורים של עבודה, ולשלוח אותי לחפש משהו אחר לעשות עם החיים שלי.
אני לא רוצה לכתוב על הרגע הזה. גם בגלל שכבר כתבתי עליו, וגם בגלל שפייר? לא מגיע לו. זה רגע מבאס, ויש גבול כמה תהילה הוא יכול לקבל.
בואו נקפוץ לשלוש שנים אחר כך. שזה ממש היום.
והיום אני כותב אליכם מנתב״ג, אחרי ששילמתי על אמריקנו 24 שקלים (לא, באמת, אילנ׳ז, מה נסגר?!) וממתין לטיסה שלי לשיקגו, ואם יש תמונת נצחון על הקורונה, אני חושב שאתם מסתכלים עליה.
השאלה היחידה שלא רציתי לענות עליה
״אז תגיד״, היא הרימה את היד בסוף ההרצאה, כשפתחתי לשאלות. ״מה אתה באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה?״.
שיט. השאלה היחידה שאני באמת שונא לענות עליה.
״בעיני זה מאוד עצוב״, היא המשיכה בלי שעניתי, וגם האמת שידעתי שהיא לא מעוניינת בתשובה. ״זה רק מראה שסופרים לא יכולים להתפרנס פה וצריכים לעשות כל מיני חלטורות. אותי זה מביך לראות סופר שמנסה לשכנע אנשים לבוא לסדנת כתיבה. זה עצוב לכל הצדדים הנוגעים בדבר״.
ידעתי שאני לא אמור לענות לה. ידעתי שהחדר בספריה היפה בגבעתיים – ממוצע גילאים: 87, ואני לא מגזים – חשב בדיוק אותו דבר כמוה. הם באו כדי לשמוע שסופרים הם מסכנים, עניים וצריכים לעבוד בשש עבודות במקביל.
הם באו כדי לקבל הוכחה שלמרות שגם להם היה חלום לכתוב ספר, היה להם מזל גדול שהם הקשיבו לאמא שלהם, לבן הזוג שלהם או לעצמם וחסכו לעצמם את המבוכה, ההשפלה וחיי העוני המתלווים לכך.
לכן היא קצת הייתה מופתעת כשאמרתי לה שאני חושב שזה נהדר.
איך יוצאים לחופשת כתיבה חלומית?
את הטקסט הזה אני כותב לכם מחופשת הכתיבה החלומית שלי.
ורגע לפני שאתם מתים מקנאה, אני גם אגלה לכם שזה, ככל הנראה, גם יהיה הטקסט הארוך ביותר שכתבתי בחופשה הזאת.
חופשות כתיבה הן, ללא צל של ספק, אחד הדברים הטובים ביותר שיש למקצוע הזה להציע. היכולת להגיע למשרדי ההוצאה, להגיד שאתה צריך תקציב בלתי מוגבל לצורך תחקיר לספר החדש שלך, שהנהלת חשבונות תגיד שהתקציב מוגבל בהחלט כי איפה נראה לך שאתה נמצא, לארוז תיק ולנסוע היא בהחלט סיבה טובה דיה להגיד לאמא ואבא שלעזאזל ההייטק, כתיבה זה המקום להיות בו.
אז הלכתי להנהלת חשבונות ובישרתי להם שהספר הבא קורה בירושלים, הזכרתי להם שב״כולם לחייך״ הם נאלצו לממן שני קרוזים אז מבחינתם מלון יוקרתי בירושלים זה ממש שיפור בתנאים ואני מקווה שהם מעריכים את זה, וברחתי עם הצ׳ק לפני שמישהו שם ירה בי.
אח, חיי הכתיבה.
זה (כנראה) היה היום הכי משפיל שלי בתור סופר
ביום ראשון האחרון הגעתי לצומת ספרים לחתימת ספרים חגיגית ביותר. זאת שלפניה הייתה במודיעין (קהל קוראים אדיר, שתדעו) והייתה הצלחה גדולה עם עשרות אנשים שהגיעו עם ספרים חדשים וישנים, ולא היה לאף אחד ספק שמקום מרכזי בתל אביב יביא איתו את אותה הכמות, אם לא יותר.
ובכן, אני אעשה את זה קצר: אף אחד לא בא. אף לא נפש חיה אחת.
אני לא מתכוון לזה כמטאפורה או כדרך ביטוי להגיד שהיו ממש מעט אנשים, אני מתכוון לזה שהיו אפס אנשים. שני מוכרים, אני ושולחן גדול מידות עם ספרים מסודרים כל כך יפה וכיסא מהודר שבו התיישבתי.
ואף אחד אחר.
כמובן שהחלטתי להמתין, ואני שמח לבשר שהזמן הזה לא היה לשווא. בחנות היו כמה לקוחות, ואחת מהן ניגשה, הסתכלה בעניין ב״כולם לחייך״ ואמרה שאהבה את ״לחוץ חתונה״, אבל שהיא ציפתה לספר המשך ולא למשהו חדש. שתי דקות אחריה ניגש אלי אחד ממנהלי החנות ושאל: ״תגיד, אתה יודע איך הקודם מכר פה? חטפו אותו. את החדש לא חוטפים ככה. למה לא כתבת עוד אחד?״.
