מכתב פתוח למטומטם שרוצה לכתוב ספר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

באחת הסצינות היותר כיפיות בסרט ״עוד סיפור אחד״, שיוצא לאקרנים בחמישי הזה, מזמן עורך העיתון (הנה, כאן, בטריילר למטה), בגילומו האדיר של ליאור אשכנזי, את ירדן לחדרו ומודיע לה שהוא מתכוון להוציא בחור לדייטים במשך חודש בלי הפסקה עד שהוא מוצא את האחת.

ירדן, שאותה עושה דינה סנדרסון טוב יותר ממה שאפשר היה לחלום, תוהה מי המטומטם שיסכים לצאת לדבר כזה.

ובאולם הקולנוע – ובעולם כולו, אגב – תתרומם רק יד אחת ויחידה בתשובה לשאלה הזאת.

היד שלי.

כן, זה באמת קרה ככה. באמת יצאתי לפרויקט הזה. הם חשבו שאני מטומטם גם אז, אגב. הם גם אמרו לי את זה בפנים. כל מי ששמע על הפרויקט הזה אמר שאני הוזה. שאני דביל. שזה לא עובד ככה.
ואני, שבלעתי כל קומדיה רומנטית אפשרית על הפלנטה, התעקשתי שכן.
בניגוד מוחלט לסרט ולספר, אגב, כשלתי כשלון חרוץ בפרויקט הזה.
הבחורה שפגשתי במסגרת הפרויקט וחשבתי שהיא האחת של חיי הבריזה לי מסצינת שדה התעופה שביימתי לעצמי כשטסתי לפראג רק כדי שהיא תבוא לאסוף אותי, ובואו לא נדבר על העובדה שהיא אשכרה עבדה בשדה התעופה. היא גם לא ענתה לטלפון.
בסוף זה היה אבא שלה שענה לבזק – כן, פעם היה כזה – וביקש ממני להפסיק להתקשר.
נשבר לי הלב.
זו לא תהיה הפעם האחרונה.
זו אפילו לא תהיה הפעם הכי כואבת.
כשיצאה הכתבה הזו, שבה יצאתי ל-30 דייטים ב-30 יום, כמה עובדים ב״ידיעות אחרונות״, ותיקים יותר ופחות, ניהלו ויכוח סוער מעל הראש שלי אם הכתבה הזאת, שנכתבה בגוף ראשון, בכלל נחשבת לעיתונות.
אני חשבתי שכן.
אני הייתי היחיד.
15 שנה אחר כך חזרתי לאותו בניין ממש עם צוות צילום ו-150 אנשי צוות ותסריט שהוא מכתב אהבה לעיתונות לא פחות שהוא מכתב אהבה לאהבה. שלוש סצינות מהסרט שאני כתבתי צולמו בכסא שהיה פעם שלי ובאותה עמדת עבודה ממש שבה הצעתי לבוס שלי את ״לחוץ חתונה״ כסדרת טורים והוא הסביר לי עד כמה זה רעיון גרוע ועד כמה זה לא מה שצריך כרגע וזה בחיים לא יביא את הרייטינג שהוא מחפש.
מתוך שברון הלב הזה עזבתי את העיתון שאהבתי וגדלתי בו מגיל 12 וכתבתי את ״לחוץ חתונה״ כספר. הוא נכנס תוך שבוע למקום הראשון ברשימות רבי המכר. המהדורה הראשונה אזלה תוך פחות מ-48 שעות. העורך ההוא כבר לא עובד שם. האתר ההוא נסגר. גורי אלפי התקשר וביקש לעשות מזה סרט. השם שלי מופיע ממש עכשיו על שלטי חוצות. מצחיק איך דברים מתגלגלים בסוף.
חודשיים לפני העלייה המיועדת של הסרט מגיפה עולמית מטורפת תשתולל בעולם. בתי הקולנוע נסגרו. הסרט נדחה למועד לא ידוע. אמרו על הקולנוע שהוא מת. אמרו על הקריירה שלי שהיא מתה. שנתיים אחר כך, בבית קפה בפרדס חנה, מכל המקומות בעולם, יצלצל הטלפון ומהעבר השני יהיה המפיק שיבשר שהסרט עולה לאקרנים למרות הכל.
גם 15 שנה אחרי שגיליתי שהוא מפעם בתוכי, העולם עדיין רואה ויראה באדם (שעכשיו כבר מותר לגלות, הוא בעצם מבוסס קצת עלי) מטומטם שמאמין שהחיים הם כמו בסרטים. אדיוט אופטימי עד גיחוך שמקווה שהבלתי אפשרי נמצא בהישג יד.
איש שכל המבוגרים סביבו עסוקים בלהסביר לו שהחיים לא עובדים ככה.

אתם תרגישו מטומטמים כשתכתבו את המילה השנייה. אתם תרגישו שהשתגעתם כשתעברו את העמוד הראשון. אתם תרגישו שאיבדתם קשר עם המציאות כשתספרו בשקט - לרוב, אגב, לאדם הכי לא נכון - שאתם כותבים ספר. ותנו למבט שלו רגע לצלות לכם את הלב. תנו להרגשה הזו שאיבדתם את זה לגמרי לחלחל לכל תא ותא בגוף

אני בטוח שבלי הרבה מאמץ תוכלו למצוא מבוגרים כאלה סביבכם. 
מה אני יודע, אולי אתם בכלל לא צריכים להתאמץ ונתתם למבוגר הזה לגור אצלכם בראש. 
ובלב.
אולי מדי פעם חולפת בכם המחשבה שגם לכם יש סיפור. שזה היה יכול להיות מגניב ממש אם היו כותבים עליכם ספר, ועושים על החיים שלכם סרט. 
אולי לא עוברות שלוש שניות עד שאתם אומרים לעצמכם ״אל תהיה מטומטם, טוב? החיים לא עובדים ככה״. 
ואולי, מה אני יודע, הם באמת לא עובדים ככה.
אבל אם יש דבר אחד שאני יכול להגיד בודאות ש״לחוץ חתונה״ לימד אותי וממשיך ללמד, הוא שלפעמים הם כן.
בראיון לקראת הסרט שאלו אותי עבור מי כתבתי את הקומדיה הרומנטית הזאת. התשובה שהייתה נכונה לגבי הכתבה ההיא ולגבי הספר נכונה גם עשור וחצי אחר כך: בשבילי.
כתבתי אותה בשבילי.
ולכל מי שניסה, כמוני, להיות נורמלי בכל הכוח, וגילה שהוא יכול להיות רק הוא עצמו.
ולכל מי שצריך תזכורת שזה בסדר. אפילו בסדר גמור.
ולכל מי שחולם, ואומרים לו שחלומות לא מתגשמים. שהחיים הם לא סרט. שכדי להאמין בדבר הזה, בפרויקט הזה, בחלום הזה, ברעיון הזה, בספר הזה, צריך להיות הוזה ומטומטם ודביל.
ולכל מי שמרים כתפיים בהכנעה ואומר: טוב, כנראה שזה בדיוק מה שאני.

וכן, כן, כן, אני לא אשקר לכם. אתם תרגישו מטומטמים לאורך רוב רובה המכריע של הדרך. אתם תרגישו מטומטמים כשתכתבו את המילה הראשונה של הספר שלכם.
אתם תרגישו מטומטמים כשתכתבו את המילה השנייה.
אתם תרגישו שהשתגעתם כשתעברו את העמוד הראשון.
אתם תרגישו שאיבדתם קשר עם המציאות כשתספרו בשקט – לרוב, אגב, לאדם הכי לא נכון – שאתם כותבים ספר. 
ותנו למבט שלו רגע לצלות לכם את הלב. תנו להרגשה הזו שאיבדתם את זה לגמרי לחלחל לכל תא ותא בגוף.
תנו לעצמכם להרגיש מטומטמים כשתמשיכו למרות הכל. כשתרגישו שאתם לא יכולים לעצור. שיש לכם סיפור והעולם, למרות שהוא בכלל לא יודע מי אתם ובחיים לא שמע עליכם, הולך להתעניין בסיפור שלכם.
תנו לעצמכם להרגיש שאיבדתם את טיפת השפיות האחרונה כשתתחילו להקריב ימים, לילות, חגים, תאי מוח, בילויים עם חברים, חברים עם בילויים.
תנו לאדם שמכיר את הסטטיסטיקה של מכירות ספרים בישראל להגיד לכם שספרי ביכורים לא מוכרים יותר מכמה עשרות עותקים. אם בכלל. 
תרגישו את זה שורף.
תרגישו ליצנים אמיתיים כשתתנו לכמה חברים טובים לקרוא. תרגישו סתומים כששניים מהם יסתכלו עליכם ויגידו שהם חייבים להגיד לכם את האמת. שכחברים טובים הם חייבים – פשוט לא השארתם לה ברירות – להגיד לכם שאתם תעשו צחוק מעצמכם אם תשלחו את זה להוצאות ספרים. 
שחלומות זה נחמד, אבל זה לא בשבילכם. אתם אנשים רגילים. 
אל תהיו מטומטמים, נו.
ארבע שנים אחרי שהספר שלכם יצא תעמדו בפרמיירה של הסרט שעשו בהשראתו. יעמדו שם גורי אלפיליאור אשכנזידינה סנדרסוןאביב אלושמעיין בלוםדניאל גל.

ואתם. 

אתם כבר לא תרגישו כל כך מטומטמים ברגע הזה. תסמכו עלי. 
והמבוגרים סביבינו ימשיכו לצקצק. ללגלג. ליירט. לפרמט. אל תחשבו שזה שהספר שלכם יצא והפוסטרים של הסרט שלכם בכל מקום תעצור אותם מלהזכיר לכם שזה שזה עבד פעם אחת ממש לא אומר שזה יעבוד שוב. 
וזה בסדר.
זו תזכורת לכל מי שצריך שהם זה לא אנחנו.
אנחנו זה לא הם.
מה שמדהים הוא שהאנשים האלה עדיין עסוקים – ובהרבה יותר מאמץ מאשר בפעמים הקודמות – בלהסביר לי. בלהגיד לי על כל מיני רעיונות שהם מופרכים, אוויליים, ילדותיים, בלתי אפשריים. 
שהחיים הם לא ספר. 
שהחיים הם בטח ובטח לא סרט.
שזה מטומטם להאמין בבלתי אפשרי. 
החיים לימדו אותי שלפעמים הם צודקים.
״לחוץ חתונה״, ו״עוד סיפור אחד״ בעקבותיו, הוא ההוכחה הכי טובה שאני יכול לספק לכם שלפעמים הם גם לא.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

למה שלא תקראו עוד משהו?

איך יוצאים ממשבר כתיבה? (בלי אף מילה אחת על כתיבה)

אני במשבר כתיבה.
כלומר, רגע, שנייה, בואו לא נהיה דרמטיים: המשפט הזה נכון לגבי כמעט בכל יום בעשור וחצי האחרונים. כל יום אני מכין לעצמי כוס קפה, מתיישב מול המחשב, פותח את מעבד התמלילים (אני האדם היחיד שעדיין קורא לזה ככה, נכון?), מניח את האצבעות על המקלדת ברכות ופשוט מזמין את הרעיונות לצוף ממני היישר אל הדף הלבן והחלק.
ולרוע המזל, הרעיונות אף פעם לא מקבלים את ההזמנה שלי.

קרא עוד »

מה גורי אלפי לימד אותי על כתיבה (ועל החיים, ועל צניעות ועל קולנוע)

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

קרא עוד »

מכתב פתוח למטומטם שרוצה לכתוב ספר

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

קרא עוד »

שבע החלטות לשנה החדשה – מהדורת תשפ״ב

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

קרא עוד »

בואו נדבר על דכאון

אני לא סגור במאה אחוז על הרגע המדויק, אבל נדמה לי שנשברתי כשהגיעה הבקשה להצהרת הון ממס הכנסה לפני שבוע.
ולמרות שזכותו הטבעית של כל אדם להישבר כשנוחתת אצלו בקשה להצהרת הון, האמת היא שלמכתב ממס הכנסה אין הרבה קשר לטקסט הזה.
גם לפני שהמכתב הזה, על 870 עמודיו, כולם בעברית שאיש שאינו עובד במס הכנסה לא יבין מילה אחת ממנה, נחת בתיבת הדואר שלי, היה לי שבוע מחורבן.
אוקיי, בסדר, היה לי חודש מחורבן.
טוב, בסדר, עליתם עלי, הייתה לי שנה איומה.
ובכל זאת, אפילו בסטנדרטים המאוד לא גבוהים שלי, השבוע הזה היה אחר.
כמו כל שבוע, היו לי משימות. אנשים חיכו להן בצד השני. רובם אנשים שעובדים אצלי ונשכרו כדי לבצע משימות שאני לא טרחתי להגדיר להם. רק הבטחתי שתיכף אני שולח טקסטים והוראות מדוייקות, ואז לא רק שלא שלחתי, גם לא טרחתי לענות להם לטלפון. או לעשרות הוואטסאפים שהם שלחו לי בניסיון לברר אם אני עוד חי.
זה לא שלא רציתי. זה פשוט שלא הייתה שום דרך הגיונית להסביר שכבר שלושה ימים אני פשוט יושב ובוהה במחשב.
לא, לא, בפייסבוק או בוואינט. במחשב. במסך הזה שמבקש את הסיסמה שלך כדי להתחיל לעבוד, ואפילו אותו אני לא מצליח לעבור. המחשבה על להקליד שמונה תווים – אם כי אחד מהם מצריך אותי לדדות כל הדרך לקאפס לוק, אז לא קל כמו שזה נשמע – פשוט הרגישה גדולה עלי.

קרא עוד »

שבע שאלות מצוינות על שנה איומה אחת

לא הרבה דברים שווים יצאו מהקורונה הזאת – אוקיי, בואו נתקן: שום דבר טוב לא יצא מהקורונה הזאת – אבל אם צריך לבחור משהו אחד, זה יהיה הפרוייקט המהמם הזה של הניו יורק טיימס, שבחר 75 אמנים מכל הסוגים, המינים, הצבעים והז׳אנרים, ושאל אותם שבע שאלות זהות על השנה הקשה שעברה עליהם.
ולמרות שאני מודה שקצת הופתעתי שהני״ט לא יצרו איתי קשר ובחרו לשלוח את השאלות הזהות שלהם לזבי חוטם כמו ארון סורקין, טיג נוטארו, קרן ראסל, פיבי ברידג׳ס, טייארי ג׳ונס וענקים אחרים החלטתי לבלוע את הגאווה ולענות על השאלות הנהדרות האלה בעצמי.
מעבר לעובדה שאני חושב שכל אחד – בטח אם הכל אחד הזה הוא יוצר באיזשהו תחום, אבל לאו דווקא – צריך לפנות לעצמו שעה ולענות, יש משהו כל כך מנחם בעובדה שזו הייתה שנה מחורבנת לכולם. ולא משנה איך קוראים לכם ואיפה אתם גרים, ככל הנראה האנרגיות היצירתיות שלכם היו ברצפה.
וזה בסדר.
אפילו בסדר גמור.
ואם האמנים הגדולים האלה מודים שהם נתקלו בקשיים ופקפקו ביכולותיהם, נראה לי שנחיה עם זה שזה קרה גם לנו. ואם תפקידה ההיסטורי של אמנות היה, מאז ומתמיד, לנסות ולגרום לכולנו להרגיש שאנחנו לא לבד, זה חתיכת תענוג צרוף לראות איך עשרות אמנים (ועיתון אחד) התאחדו והתאגדו בשבילנו.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
דברו איתי

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים