שבע החלטות לשנה החדשה – מהדורת תשפ״ב

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

זו השנה הראשונה שאני לא מלא תקווה בראש השנה. 
זאת אומרת, ברור שאני מלא תקווה, כי אם הייתה לי תפילה אחת ויחידה הייתי משתמש בה כדי לבקש שהשנה האחרונה תיגמר כבר ותתחיל אחרת, אבל זה בדיוק העניין. גם בשנה האחרונה כולנו, באופן קולקטיבי, ביקשנו שנה טובה ורגועה יותר.
אני לא בטוח שמישהו מאיתנו קיבל את מה שהוא ביקש.
השנתיים האחרונות בהחלט מעמידות בסימן שאלה עצום את היכולת לחלום. להגשים. ליצור. לעבוד. לשמור על שפיות. 
סתם להאמין לדיוויד ברוזה שמתישהו יהיה טוב. 
השנה הזו, וסליחה מראש על הפומפוזיות, תעמיד את הרוח האנושית של כולנו בסימן שאלה לא קטן. עכשיו, אחרי שברור שזה כבר לא ״יעבור״ והחיים לא ״יחזרו״ והקורונה תלך ותבוא באופן ספורדי כמו דרישות תשלום מביטוח לאומי, נדמה שכולנו נצטרך שנה כדי להתרגל מחדש, ולנשום. 
זו השנה הראשונה מאז שאני זוכר את עצמי שאין לי שאיפות גדולות. זה לא ממש מתכתב עם השנה המרגשת מקצועית שעומדת להיות לי, אבל זו האמת. אם פעם הייתי מציב לעצמי מספרים, יעדים, מטרות עצומות, השנה אני רק רוצה להתאושש.
ולמצוא את עצמי מחדש אחרי שהלכתי לאיבוד ולא הצלחתי לחזור. 
השנה אני באמת רק רוצה לשבת במרפסת – שגם אותה איבדתי השנה – ולספור ציפורים נודדות. 
אם בכלל אפשר לספור ציפורים נודדות.
איך יודעים איזה ציפורים נודדות ואיזה ציפורים סתם עושות רונדלים? 
ולמי שולחים את התוצאות כשמסיימים לספור? 
כמו כן, אם הילדים שוב יהיו בחופשה לפני שיגיע מרץ והם ישחקו תופסת בבית למרות שאמרתי להם כל כך הרבה פעמים לא לעשות את זה, זה הסוף שלהם. באמת. 
השיר הזה לא כל כך הגיוני, בקיצור.
ככה או ככה, השנה הזו מתחילה בווליום אחר. צנוע. מציאותי. מסתפק במועט. וגם מאוד סקפטי. 
ובכל זאת, למרות כל אלה, חשוב להציב מטרות לשנה הקרובה. 
אז הנה רשימת ההחלטות שלי לשנת תשפ״ב.

1.  לכתוב בבלוג הזה

אני לא אשקר ואגיד שתיבת המייל שלי הוצפה, אבל אני לא חושב שאני אחטא למציאות אם אני אגיד שלא עבר שבוע מבלי שהגיע מייל שתהה מה קורה עם הבלוג. למה הוא לא מתעדכן. למה אני מפרסם פוסט על זה שאני בדכאון ולא יכול לכתוב ואז לא כותב. מה זה, לא עושים ככה.
והאמת שמכל הדברים שכתבתי בשנה שעברה, הבלוג הזה הסב לי הכי הרבה הנאה.
אבל לא שקל אחד.
למרות שאתם יכולים לקנות את קורס האונליין שלי לתכנון ספרים שנמצא עכשיו ב-20% הנחה, אבל זו לא הנקודה.
הנקודה היא שכשאתה הופך להיות כותב מקצועי, הקשר בין כסף לכתיבה הופך להיות סימביוזה מושלמת. יש בזה כסף? כותבים. אין בזה כסף? ביי. 
ועם הזמן, כשהתחביב שלך הופך לעובדה, אתה שוכח בכלל למה נכנסת לתחום הזה מלכתחילה.
ושכחתי – אוהו, כמה שכחתי – שפעם כתיבה באמת הייתה כיף. והבלוג הזה, שנולד מתוך גחמה ואתגר לעצמי, הצליח להחזיר לכתיבה את מה שהפיכתה לעבודה קצת שאבה ממנה: את ההנאה.
את היכולת לשבת ולשרבט דברים ומחשבות ולקוות שמישהו ימצא בהן עניין.
ואולי אפילו קצת יותר מעניין.
והכתיבה הזו לא צריכה לעמוד בחוקי הנראטיב, ולא צריכות להיות בה דמויות או עלילה מרתקת במיוחד. צריך להיות בה אותי. וצריך להיות בה את הלב שלי.
שזו בדיוק הסיבה שבגללה התיישבתי לכתוב בתור ילד. וזה המקום היחיד שמצליח להחזיר אותי לשם.

2. לתעד את החיים שלי

לפני חודש מצאתי תמונה שלי מגיל 16, ככת״צ (שזה כתב צעיר) בעיתון ״ראש 1״, מראיין את ליאת אחירון.
כן, פעם הייתי בן 16, ופעם ליאת אחירון הייתה מישהי לראיין. היו זמנים.
אחר כך מצאתי גם תמונות שלי מראיין את עודד קטש. את ריצ׳ארד מולר נילסן ז״ל. אפילו את צחי הנגבי ורון חולדאי. לא זכרתי שעשיתי את כל הדברים האלה, כמובן. ככה זה כשאתה כותב קרוב לאלף כתבות בעיתוני נוער, לא את כל הראיונות זוכרים. ופתאום התמונה הזאת, עם המיקרופון העצום שהקלטתי איתו ושלל הכבלים שנסחבתי איתם העלתה בי זכרון שלא זכרתי שיש בי.
וזה היה אחד הדברים הנעימים שקרו לי.
כבר כתבתי בכמה הזדמנויות שונות שאחד הדברים שאני הכי מצטער עליהם הוא שלא תיעדתי את התקופה ש״לחוץ חתונה״ יצא לאור. לא תיעדתי את תקופת הכתיבה כי חשבתי שזה די מטופש לתעד כתיבת ספר ששום דבר לא יצא ממנו ואיש לא ירצה אותו. לא תיעדתי את רגע חתימת החוזה כשכן רצו אותו. לא תיעדתי את הרגע שהוא יצא מהדפוס כי התביישתי שהדפסים יחשבו שאני מתלהב. לא צילמתי את סבבי החנויות שעשיתי כי זה היה נראה לי מגלומני. כתוצאה מזה אין לי שום תמונה או זכרון מאחת התקופות הכי מרגשות בחיים שלי.
הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה שוב. שאת תקופת הכתיבה של הספר השני שלי אני אתעד גם אתעד, בוידאו, בתמונות וביומן. אני אכתוב לעצמי מה חשבתי, אני אצלם ימי כתיבה מוצלחים, אני אעשה את כל מה שלא עשיתי בספר הראשון שלי.
הספר הזה כבר בשלבי עריכה.
יש לי שתי תמונות שלי כותב אותו. 
אחת מהן לא בפוקוס.
לתעד זה חשוב. זה ליצור לעצמך זכרונות, שזו באמת עבודה שלמדתי על בשרי שאיש לא יעשה בשבילך חוץ ממך.
וכן, אין דבר שמביך אותי יותר מאשר לשלוף מצלמה ולשאול ״אפשר שנצטלם ביחד?״. אין דבר שמביך אותי יותר מאשר להגיד בקול רם ״אני עובר כאן איזה רגע, יפריע לך אם אני אתעד אותו?״.
אבל בסוף שוכחים. אפילו את הרגעים שאמרנו שנזכור. ואם אפשר לתפוס וללכוד רגעים קטנים של זכרון, זו המתנה הכי מהממת והדבר הכי יפה שתתנו לעצמכם השנה. באחריות.

3. להתרגש

זו תהיה שנה די מרגשת השנה. הסרט הראשון שלי יוצא בעוד שבועיים. הספר השני, אינשאללה, יצא גם הוא כמה חודשים אחריו. יהיו עוד פרויקטים. הילד שלי יהיה בן 7. הילדה שלי תהיה בת 4. זו תהיה שנה די מרגשת, אחרי הכל. אפילו מרגשת מאוד.
אני כמובן אעשה את כל הדברים הרגילים והאהובים עלי כשדברים טובים ומרגשים קורים לי: אכנס לפאניקה, אתחבא מתחת למיטה, אפחד שהכל יכשל ויפול, אחטוף התקפי חרדה בקצב שמנהל המפעל של חברת ״אלפא-מד״ יצטרך להגביר את קצב פס היצור של קלונקס, אגיד שאני פורש, אבטיח לעצמי שאני לא אכתוב שום דבר עוד לעולם, אצטער על היום שנולדתי ואין בדל של ספק בליבי שאני לא אוותר על אף אחד מהסעיפים האלה.
אבל בין לבין, אם זה לא יהיה לי קשה מדי, אני אשתדל גם להנות השנה מכל הדברים הטובים שיבואו. אחרי שנתיים כל כך קשות, אני חושב שדווקא השנה, בעיקר השנה, במיוחד השנה, הרווחתי את הזכות הזו ביושר.

אני לא יודע להישען. אני גם לא כל כך יודע להיות חבר. לא היו לי הרבה חברים בילדות, ואלה שכן היו מצאו אותי מועיל בעיקר כדי להעתיק ממני שיעורי בית ודי מעיק עם הרצון הבלתי פוסק שלי לדבר על רגשות ועל עניינים שבלב. כתוצאה מזה אני לא באמת יודע להרים טלפון - או וואטסאפ - לחבר ולהגיד ״שלום, אני מאוד אוהב אותך, ואני מאוד מאוד צריך ורוצה את החברה שלך עכשיו״.

4. להוציא ספר  

לא משנה כמה אני אנסה להתחמק מהעובדה הזאת, היא עדיין תהיה קיימת: הספר החדש שלי כתוב. למעשה, הוא כבר בתהליכי עריכה. למעשה, למרות שמעולם לא הבנתי את לוחות הזמנים של תעשיית הספרים ומתי ולמה מוציאים איזה ספרים לאור ולפי איזה היגיון ואיזה סדר, יש לי תחושת בטן די חזקה שהשנה כבר לא יתנו לי להתחמק מזה, והספר שלי יראה אור.
אם אני מתרגש? מאוד. אם אני מבועת? מאוד. ומכל הסיבות הנכונות, אם יורשה לי. לחוץ חתונה היה הצלחה מסחרית אדירה, הציפיות מהספר החדש בהתאם, שזה מוזר, כי אם יש דבר אחד שאני יכול להגיד בוודאות על הספר החדש זה שהוא לא, בשום דרך, לחוץ חתונה.
הוא ספר אחר.
הוא סיפור אחר.
והוא יתחיל מאפס.
מאוד קשה ליישב את הסתירה בין הריגוש שבלהתחיל משהו חדש לגמרי לבין הדכאון והחרדה שזה מביא איתו. יש משהו כל כך מסעיר באפס עותקים שנמכרו. יש משהו כל כך מפחיד באפס עותקים שנמכרו.
ומעל הכל, ישנן השאלות הגדולות באמת ששואל את עצמו כל מי שאי פעם יצר משהו חדש לחלוטין שלא היה קודם בעולם: האם אנשים יאהבו אותו? האם הוא יצליח להיכנס להם ללב ולתפוס שם נחלת קבע, או לפחות מגורים זמניים? 
אלה שאלות שאני באמת לא יודע את התשובה אליהן, ואלה שאלות שיש רק דרך אחת לגלות את התשובה אליהן, וברור לי שכולנו יודעים מה היא. אז השנה לא תהיה ברירה, והשאלות האלה יפסיקו להתרוצץ לי בראש, והיקום יצטרך לענות עליהן. 
ודיר באלאק אם הוא לא יענה עליהן כמו שצריך.

5.  לחשוב מחשבות חדשות

אני לא חושב ששמתי לב כמה שלילי ומתוסכל ומרובע הפכתי להיות בשנים האחרונות. הייתי שמח להאשים את הקורונה או את הגיל או את הסביבה הקרובה שלי, אבל האמת היא שזה התחיל עוד הרבה לפני המגפה העולמית הנוכחית ואני לא מספיק מבוגר אפילו בשביל משבר גיל ארבעים, כך שהאשמה היא כנראה באופי שלי, שאף פעם לא היה מי יודע כמה ספונטני וזורם, אבל הפך להיות מקובע, מקובע הרבה יותר מדי, בשנים האחרונות. בחודשים האחרונים כבר הספקתי לנסות הילינג, ללכת לשתי מתקשרות ואפילו לישון באוהל, ושרדתי כדי לספר.
אוקיי, חוץ מהאוהל.
כלומר, שרדתי, אבל רק כדי לספר שזה נורא.
ובכלל, כבר המציאו קירות, למען השם, אז למה שלא נשתמש בהם?
אבל חוץ מאוהל, שבאמת, אל תנסו את זה בבית (וגם לא באוהל!), חווית התקשור הייתה מפתיעה בטיבה. וגם אם אני בהחלט מתקשה להאמין בעולם שמעבר ובעובדה שיש אנשים שיש להם צוהר אליו, אני לפחות כבר לא פוסל את זה על הסף. וגם זה משהו.
וזה משהו גדול אפילו, כי הסיבה שפסלתי את התקשור וחבריו היא כמובן העובדה שזה מבעית אותי לחלוטין. אני מבוהל עד עמקי נשמתי מהמחשבה שיש מי שיכול לראות את העתיד ואת הלב, מתנגד בתוקף לרעיון שהכל כתוב והרשות נתונה ואוהב מאוד מאוד את המחשבה שמה שאתה רואה בעולם זה מה שיש. 
המון דברים מפחידים אותי. אני עסוק לא מעט בלהדוף המון מחשבות שלא מתיישבות בדיוק עם תפיסת העולם שלי.
אבל השנה אני אאתגר את המחשבה שלי. מכל הכיוונים. 
אני רק לא אעשה את זה באוהל.

6.  להישען

אני אצטרך חברים השנה. אני לא מדבר על קולגות או על שותפים עסקיים. אני מדבר על אנשים שמלווים אותי שנים ואני הזנחתי ולא תחזקתי מספיק את הקשר בינינו כי קיבלתי עצה טיפולית מאוד לא נכונה שאותה ניסיתי ליישם בכל הכוח, ובכל זאת אני אוכל להגיד להם שעשיתי טעות ושאני מתגעגע אליהם ולשבת אצלם בסלון בערב ולהודות בפה מלא שזה או להיות איתם או להתייפח לתוך הכרית.
בחושך.
ולבד.
אני לא יודע להישען. אני גם לא כל כך יודע להיות חבר. לא היו לי הרבה חברים בילדות, ואלה שכן היו מצאו אותי מועיל בעיקר כדי להעתיק ממני שיעורי בית ודי מעיק עם הרצון הבלתי פוסק שלי לדבר על רגשות ועל עניינים שבלב.
כתוצאה מזה אני לא באמת יודע להרים טלפון – או וואטסאפ – לחבר ולהגיד ״שלום, אני מאוד אוהב אותך, ואני מאוד מאוד צריך ורוצה את החברה שלך עכשיו״.
ואני לא בטוח שיש לי מה לתת לך בתמורה.
ואני לא חושב שאני אהיה מצחיק ומעניין כמו תמיד. 
אני גם לא בטוח שאי פעם הייתי.
למעשה, שתדע לך שכל פעם שאני פותח את הפה, בטח עכשיו, אני משוכנע שאני מעיק עליך ואתה סופר את השניות עד שאני אלך כבר.
זה יהיה נחמד לדעת שלא.
אני לא אאמין לזה, אבל יהיה נחמד לדעת שלא.  
אה, כן, ואני לא חושב שאני אי פעם אוכל להחזיר לך על הערב הזה ועל הערבים שעוד יבואו בתקופה קרובה.
אבל צללתי לחתיכת תהום, חבר, ואני כל כך לבד שם, ואני צריך יד כדי לטפס משם החוצה. 
ואולי אפילו שתי ידיים. 
וזה יהיה כנראה השיעור החשוב ביותר השנה.
אם אני מפחד לעשות את זה? כל כך. לבקש פירושו להידחות. או האפשרות להידחות.
לבקש פירושו להיות חלש.
ואני שונא להיות חלש.
והרבה חברים נטשו. אני בעצמי אפילו לא יודע מי נשאר. לכולם יש את החיים שלהם והצרות שלהם והילדים שלהם, ולמי בכלל יש כוח ומקום לנטל הזה שהוא אני.
ובכל זאת, יש לי הרגשה שאני לא היחיד שצריך להישען השנה. יש לי הרגשה חדה מאוד שאחרי השנתיים האחרונות אני היחיד שקרס ומרגיש שהוא לא יכול להתרומם. 
יש לי הרגשה שאני לא היחיד שמרגיש כל כך לבד השנה. 
אולי גם לכם אין אומץ לבקש. אולי גם אתם מרגישים נטל. אולי גם אתם מפחדים לבקש אהבה ולהידחות. 
ואולי דווקא בגלל זה כולנו – אבל בעיקר אני – צריכים דווקא השנה להתקשר לאדם שאנחנו כל כך אוהבים, ולשאול אותו: ״סלח לי, אפשר להישען עליך איזה ערב השבוע?״.
ולקוות שהוא יגיד כן.  

7.  להרגיש בבית

אני לא מכיר את ההרגשה הזו שהגעתי הביתה. 
אני חלילה לא מאשים אף אחד ולהיפך, ההורים שלי הם מצטייני המאה בלהעמיד בית חם ואוהב ומתפקד ונורמטיבי ומצטיינים בזה עד היום, אבל בגיל 37 כבר אי אפשר לגור אצל ההורים שלך.
באמת. שאלתי. הם לא מסכימים לי. 
התחושה הזו שאתה נמצא בבית ובמקום הנכון ובזמן הנכון ועושה את הדבר שאותו אתה אמור לעשות ממש עכשיו תמיד הצליחה לחמוק ממני. 
כתוצאה מזה החלפתי דירות בלי הפסקה ומשרדים בלי הפסקה ועציצים בלי הפסקה וארונות בלי הפסקה ושולחנות כתיבה בלי הפסקה ועבודות בלי הפסקה וכל פעם קיוויתי שהנה זה כאן והנה הגעתי.
וכל פעם התאכזבתי מחדש.
אני לא יודע איך גורמים לבית להרגיש בית.
אני לא יודע להרגיש שייך.
אני לא יודע להרגיש שאני עושה את הדבר הנכון. 
אבל השנה אני אחפש את הבית שלי, כי תחושת התלישות הזו כבר מביאה לי את הסעיף.
השנה אני אחפש את המקום שבו אני תמיד רצוי, בכל מצב רוח, והשנה אני אחפש אני המקום שאני תמיד רוצה להיות בו, בכל מצב רוח. ובין אם הוא נמצא בין ארבע קירות או דווקא בשימת ראש על חזה או ברכיים, השנה אני אחקור ואבדוק איפה מסתתר הבית שלי.
וכל עוד אני לא אגלה שהוא באוהל, אני ממש מקווה שאני אמצא אותו.

ושתהיה שנה טובה, בסדר?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

למה שלא תקראו עוד משהו?

איך יוצאים ממשבר כתיבה? (בלי אף מילה אחת על כתיבה)

אני במשבר כתיבה.
כלומר, רגע, שנייה, בואו לא נהיה דרמטיים: המשפט הזה נכון לגבי כמעט בכל יום בעשור וחצי האחרונים. כל יום אני מכין לעצמי כוס קפה, מתיישב מול המחשב, פותח את מעבד התמלילים (אני האדם היחיד שעדיין קורא לזה ככה, נכון?), מניח את האצבעות על המקלדת ברכות ופשוט מזמין את הרעיונות לצוף ממני היישר אל הדף הלבן והחלק.
ולרוע המזל, הרעיונות אף פעם לא מקבלים את ההזמנה שלי.

קרא עוד »

מה גורי אלפי לימד אותי על כתיבה (ועל החיים, ועל צניעות ועל קולנוע)

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

קרא עוד »

מכתב פתוח למטומטם שרוצה לכתוב ספר

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

קרא עוד »

שבע החלטות לשנה החדשה – מהדורת תשפ״ב

בכל פעם ששאלת אותי אם אהבתי את בית ספר, עניתי לך בשלוש מילים: ״לא כל כך״. האמת היא, כמובן, מורכבת יותר, בעיקר כי דווקא אהבתי את בית הספר, או לפחות את הרעיון שעומד מאחוריו. אהבתי את הספרים, אהבתי את המחברות, אהבתי את העטים החדשים והקלמר והתיק והעובדה שכל השנה שעברה נמחקה ומתחילים הכל מחדש

קרא עוד »

בואו נדבר על דכאון

אני לא סגור במאה אחוז על הרגע המדויק, אבל נדמה לי שנשברתי כשהגיעה הבקשה להצהרת הון ממס הכנסה לפני שבוע.
ולמרות שזכותו הטבעית של כל אדם להישבר כשנוחתת אצלו בקשה להצהרת הון, האמת היא שלמכתב ממס הכנסה אין הרבה קשר לטקסט הזה.
גם לפני שהמכתב הזה, על 870 עמודיו, כולם בעברית שאיש שאינו עובד במס הכנסה לא יבין מילה אחת ממנה, נחת בתיבת הדואר שלי, היה לי שבוע מחורבן.
אוקיי, בסדר, היה לי חודש מחורבן.
טוב, בסדר, עליתם עלי, הייתה לי שנה איומה.
ובכל זאת, אפילו בסטנדרטים המאוד לא גבוהים שלי, השבוע הזה היה אחר.
כמו כל שבוע, היו לי משימות. אנשים חיכו להן בצד השני. רובם אנשים שעובדים אצלי ונשכרו כדי לבצע משימות שאני לא טרחתי להגדיר להם. רק הבטחתי שתיכף אני שולח טקסטים והוראות מדוייקות, ואז לא רק שלא שלחתי, גם לא טרחתי לענות להם לטלפון. או לעשרות הוואטסאפים שהם שלחו לי בניסיון לברר אם אני עוד חי.
זה לא שלא רציתי. זה פשוט שלא הייתה שום דרך הגיונית להסביר שכבר שלושה ימים אני פשוט יושב ובוהה במחשב.
לא, לא, בפייסבוק או בוואינט. במחשב. במסך הזה שמבקש את הסיסמה שלך כדי להתחיל לעבוד, ואפילו אותו אני לא מצליח לעבור. המחשבה על להקליד שמונה תווים – אם כי אחד מהם מצריך אותי לדדות כל הדרך לקאפס לוק, אז לא קל כמו שזה נשמע – פשוט הרגישה גדולה עלי.

קרא עוד »

שבע שאלות מצוינות על שנה איומה אחת

לא הרבה דברים שווים יצאו מהקורונה הזאת – אוקיי, בואו נתקן: שום דבר טוב לא יצא מהקורונה הזאת – אבל אם צריך לבחור משהו אחד, זה יהיה הפרוייקט המהמם הזה של הניו יורק טיימס, שבחר 75 אמנים מכל הסוגים, המינים, הצבעים והז׳אנרים, ושאל אותם שבע שאלות זהות על השנה הקשה שעברה עליהם.
ולמרות שאני מודה שקצת הופתעתי שהני״ט לא יצרו איתי קשר ובחרו לשלוח את השאלות הזהות שלהם לזבי חוטם כמו ארון סורקין, טיג נוטארו, קרן ראסל, פיבי ברידג׳ס, טייארי ג׳ונס וענקים אחרים החלטתי לבלוע את הגאווה ולענות על השאלות הנהדרות האלה בעצמי.
מעבר לעובדה שאני חושב שכל אחד – בטח אם הכל אחד הזה הוא יוצר באיזשהו תחום, אבל לאו דווקא – צריך לפנות לעצמו שעה ולענות, יש משהו כל כך מנחם בעובדה שזו הייתה שנה מחורבנת לכולם. ולא משנה איך קוראים לכם ואיפה אתם גרים, ככל הנראה האנרגיות היצירתיות שלכם היו ברצפה.
וזה בסדר.
אפילו בסדר גמור.
ואם האמנים הגדולים האלה מודים שהם נתקלו בקשיים ופקפקו ביכולותיהם, נראה לי שנחיה עם זה שזה קרה גם לנו. ואם תפקידה ההיסטורי של אמנות היה, מאז ומתמיד, לנסות ולגרום לכולנו להרגיש שאנחנו לא לבד, זה חתיכת תענוג צרוף לראות איך עשרות אמנים (ועיתון אחד) התאחדו והתאגדו בשבילנו.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
דברו איתי

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים