לפני שנתיים החלטתי שאני צריך ערוץ יוטיוב. היו להחלטה הזו הרבה סיבות, חלקן אפילו לא רעות, אבל הדבר היחיד שלא הייתי מוכן לסור ממנו הוא האג׳נדה הברורה שלי: זה מוכרח להיות טוב.
מוכרח.
כך התחיל מסע ארוך, יקר ומאוד מאוד מיותר בין שלל מצלמות, מיקרופונים ותאורות. מצלמה אחת נפסלה כי לא היה לה פוקוס מהיר ומדוייק מספיק, אחרת בגלל שגווני העור שלה היו קצת סגולים לטעמי, השלישית כי היא הגיבה באופן קצת איטי והרביעית אני אפילו לא זוכר מאיזו סיבה. ביליתי חודשים בצפייה חסרת טעם באנשים מעולים שאשכרה היה להם ערוץ יוטיוב שהסבירו איך למקם תאורה, איזה דגם כדאי לקנות ולמה בכלל מוטב לא לרכוש שום דבר ולהשתמש באור שמגיע מהחלון.
כדי לקצר את הסיפור הארוך מאוד, בבית שלי יש עכשיו שמונה מיקרופונים, שש מצלמות, שלושה סטנדים למיקרופונים ויותר מעשרים פנסים בגדלים שונים.
מיותר לציין שבזמן הזה לא העליתי ליוטיוב אפילו סרטון אחד.
הסיבה שלא עשיתי את זה היא כמובן לא המצלמות ולא התאורות ולא המיקרופונים ולא הרקעים. הסיבה היא שאני פחדן. מאחורי הרצון שזה יהיה ממש ממש טוב עמד בחור מוג לב שפחד שכולם ילעגו לו, יצחקו עליו, יתעלמו ממנו, יעשו לו דיסלייק והכי גרוע: אפילו לא יראו את הסרטונים המטופשים שבהם הוא מקשקש על כתיבה.
כמובן שבסוף זה בדיוק מה שקרה. אמנם איש לא לעג לי ולא עשה לי דיסלייק, אבל גם אף אחד לא ראה את הסרטונים המטופשים שבהם אני מקשקש על כתיבה. הסיבה לזה, מן הסתם, היא כי לא היה שום דבר לראות.
העמוד הראשון מהספר של דילון הלביג, שיודע הרבה יותר ממני על יצירה
בסוף השבוע האחרון העולם התרגש מדילון הלביג, ילד חמוד מאוד בן שמונה, שכתב ספר הרפתקאות בן 81 עמודים, וטרח גם לאייר אותו. לספר קוראים ״הרפתקאותיו של דילון הלביג בחג המולד״, והוא נכתב על ״דילון בכבודו ובעצמו״.
דילון, ככל הנראה, לא רואה המון יוטיוב, כי אחרת הוא היה יודע שספר צריך להדפיס, שהכריכה צריכה להיות מבריקה ונוצצת, שעדיף דפי כרומו איכותיים ועד שאין לך את כל אלו אסור בתכלית האיסור להוציא ספר.
במקום זה, הוא עשה את המעשה הבלתי נתפס וכתב את הספר הזה. ככה סתם. בלי כל הציוד הנדרש.
אוקיי, בוודאי תגידו, אז ילד בן שמונה כתב ספר, מה אנחנו יכולים ללמוד ממנו? או, טוב ששאלתם.
כי דילון לא הסתפק בלכתוב את הספר. הו לא. בעת ביקור בספרייתו המקומית עם סבתו הוא הגניב את הספר בין כל שאר הספרים האמיתיים, וקיווה שאולי מישהו יקרא אותו.
יומיים אחר כך מצפונו העיק עליו, אז הוא סיפר לאמו על המעשה המביש והנורא שעשה. היא, בתמורה, הלכה איתו לספריה, אבל כשהגיע למקום שאליו החליק את הספר, הוא כבר לא היה שם.
מי שמצא את הספר הוא לא אחר מאשר אלכס הרטמן, מנהל הספריה, שדווקא התלהב מהדפים המודבקים בסלוטייפ ולקח אותם אליו הביתה על מנת להקריא אותו לבנו בן השש ולשמוע מה הוא חושב על הספר. הילד התגלגל מצחוק לכל אורך הספר, ובסופו אמר שזה היה אחד הספרים המוצלחים ביותר שאביו הקריא לו.
הרטמן התרגש מהביקורת, כינס את עובדי הספריה וערך דיון האם הספר עומד בקריטריוני הספריה המחמירים. העובדים קראו אותו, ואמרו שעל אף ש״אינו קובנציונלי״ הוא בהחלט עומד בתנאי הספריה. דילון הוכר באופן רשמי כסופר.
זה היה יכול להיות סוף מקסים לסיפור הזה, אלא שזה ממש לא הסוף. בנו של מנהל הספריה סיפר על הספר לחבריו, ואלו גם רצו לקרוא אותו. נכון לעכשיו, יש רשימת המתנה של 55 אנשים (שזה 13 חודשים, אם לא אכפת לכם) לספר של דילון, שמצידו נמצא יחד עם שני הוריו במו״מ התחלתי עם הוצאת ספרים על רכישת הזכויות לספרו רב ההשאלות, ועובד במרץ על שני המשכים.
פעם אחר פעם אני מגלה בעבודה עם תלמידים - שבואו, זה נוח מאוד להפיל את זה עליהם, אבל אני גרוע יותר מהם - עד כמה אנחנו המחסום האמיתי והיחיד של עצמנו. הספר שלא רציתי להוציא נמצא היום בכל ספריה בארץ, וממש לאחרונה הגיע למסכי הטלוויזיה שלכם דרך הסינמה TV. שום דבר מזה לא היה קורה אם הייתי ממשיך להיות מנוהל על ידי החרדות שלי
דילון הצעיר עיקם פה הרבה מאוד פינות מוסריות (להגניב ספר לספריה? נו באמת!), אבל הנה דבר אחד שהוא לא עשה: הוא לא הסתכל על הטקסט שלו באמצע ואמר לעצמו ״זה לא מספיק טוב״.
הוא לא חשב לעצמו מה אמא שלו תגיד כשהיא תקרא את זה.
לפרוטוקול, אגב, יאמר שאמא שלו באמת לא קראה את זה לפני ההוצאה לאור, וזו שיטה שאני בהחלט שוקל לאמץ לקראת הספר הבא שלי.
הוא לא מלמל לעצמו ״אף אחד לא יקרא את זה בכל מקרה״.
והוא לא אמר ״אני צריך עוד הכשרה וניסיון לפני שאני אוכל לכתוב ספר. עכשיו, איפה שיעורי הבית בתושב״ע שהייתי אמור לעבוד עליהם?״.
פעם אחר פעם אני מגלה בעבודה עם תלמידים – שבואו, זה מאוד נוח להפיל את זה עליהם, אבל אני גרוע יותר מהם – עד כמה אנחנו המחסום האמיתי והיחיד של עצמנו. זה נשמע ניו אייג׳י וזה כנראה באמת ניו אייג׳י, אבל גם אני, שלושה ימים לפני צאתו של ״לחוץ חתונה״, התקשרתי בדמעות לרוני מודן ואמרתי לה שזה לא ספר מספיק טוב ושלא תוציא אותו לאור לעולם.
הספר הזה נמצא היום בכל ספריה בארץ, וממש לאחרונה הגיע למסכי הטלוויזיה שלכם דרך הסינמה TV אחרי שבילה כמה חודשים טובים על מסכי הקולנוע. שום דבר מזה לא היה קורה אם הייתי ממשיך להיות מנוהל על ידי החרדות שלי.
גם את הפוסט הזה לקח לי הרבה יותר מדי זמן לכתוב. למעשה, במגירת הקבצים שלי יש עוד שבעה פוסטים שמעולם לא פרסמתי כי החלטתי על דעת עצמי שהם לא מספיק טובים. שאין בהם מספיק ערך. שהם לא כתובים מספיק טוב. שהם לא מבריקים ומחדשים מספיק.
גם הפוסט הזה לא. למעשה, יכול להיות שאפילו תעשו לו דיסלייק, אם הייתה אופציה כזו בבלוג שלי (היי, הבלוג שלי – חוקים שלי). אבל דבר אחד בטוח: אם לא תקראו אותו, זה לא בגלל שלא פרסמתי אותו. ולפרסם את העבודה שלך זה השלב הכי מפחיד, הכי משתק, הכי מבעית, הכי מצמית, אבל גם הכי מתגמל בכל העסק הזה של הכתיבה.
אז תגניבו את הטקסטים שלכם. תגניבו אותם לספריית הפייסבוק, לספרית בית אריאלה, לספריית האינסטגרם או לספריות של בתי ההוצאה הגדולים בישראל. סביר מאוד להניח שאף אחד באמת לא יקרא אותם, אבל יכול להיות שכן. כחלק מהאג׳נדה המקצועית שלהם, כותבים צריכים להאמין בניסים. אפילו שהם כבר לא בני שמונה.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
והמספר הנוסף הוא
1. בתחילת כיתה ח׳ זימנו אותי לשיחה דחופה לחדר המנהלת. ידעתי שאני בצרות גדולות, אחרת מה יש לי לחפש אצל המנהלת, רק שלא היה לי שמץ של מושג מה עשיתי.
2. בחדר המנהלת חיכו לי בחצי גורן סגנית המנהלת, המנהלת, יועצת השכבה שלי ורכזת השכבה שלי. כותרת השיחה הייתה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
3. אני לא מגזים ולא ממציא וזה לא סיכום, אגב, כי זה אשכרה היה משפט הפתיחה של המנהלת. ישבתי מול ארבע נשים מבוגרות ממני, היה שקט ואפשר היה לשמוע רק את הלב שלי, והמנהלת נאנחה ואמרה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
4. הסיבה לפסגת העילית הזו הייתה, מסתבר, כי ביקשתי לרדת מחמש לארבע יחידות מתמטיקה, מה שהיה, בבית הספר שלנו, גרוע יותר מהצטרפות לכת השטן. במשך ארבעים דקות שרובן נחרטו לי באחורי הראש עד היום הסבירו לי שזה העתיד שלי, שזה הסיכוי היחיד שלי להצלחה, שבלי חמש יחידות מתמטיקה אני אהיה עני מרוד.
5. ״אני מציעה בחום שתתחיל להתאמן על המתמטיקה שלך״, אמרה לי רכזת השכבה, ״אחרת החיים שלך יהיו עצובים מאוד״.
6. ואז סגנית המנהלת שאלה ״אם לא מתמטיקה, מה אתה מתכוון לעשות בחיים?״. ״אני רוצה לכתוב״, עניתי.
7. את השקט הנורא שהשתרר בחדר אחרי שעניתי את זה אפשר היה לשמוע עד משרד החינוך בירושלים.
לשחק בהריסות
. שני דברים שבחיים לא חשבתי שיקרו: שחודשיים לפני גיל 42 אני אמצא ספר שיטלטל את עולמי.
2. שהוא יהיה ספר על שחמט.
3. רגע, אל תברחו. גם אני לא אוהב שחמט. זאת אומרת, מה זה לא אוהב. אני, כמו שהילדים שלי אומרים, לא התחברתי. אני יודע לשחק ומדי פעם ניסיתי לעבוד על עצמי שאני חכם ומעדיף לשחק שחמט בטלפון מאשר לראות יוטיוב, אבל יש שתי מגרעות לשחמט: האחד, הוא משחק שדי משעמם אותי לשחק. והשני, האפליקציה תמיד מנצחת אותי.
איקאה שלום, מדבר עומר
אתם בטח מסתובבים בעולם והמחשבה היחידה שמטרידה אתכם היא ״מעניין מה קורה עם עלילות עומר ואיקאה״.
ואני מבין אתכם. באמת. גם אני מנסה לחשוב על דברים אחרים ולא מצליח. אז הנה כל מה שקרה איתם.
1. תזכרו מה אני אומר לכם: כף רגלי לא תדרוך יותר לעולם באיקאה. למה? איך אני שמח ששאלתם.
2. עזבו את חווית הקנייה המזעזעת. כן, אני יודע, הקפה – הדוחה -חינם, אבל העבודה במחסן היא לגמרי עליך. שום דבר לא נמצא איפה שכתוב שהוא, רוב העובדים שם מגיבים במשיכת כתפיים ואם לא עזרה של אנשים זרים זה לזה כולנו היינו שם עד עכשיו, תוהים איפה זה לעזאזל 7G.
3. כמו כן, אין 7G. אחרי 25 דקות במודיעין למטה העובדת אמרה לי ״כן, נכון, זה 7C. זו טעות נפוצה״.
4. טעות נפוצה של מי היא לא אמרה.
פרה-פרה
1. אני לא יודע מה אתם רואים פה בתמונה, אבל אני רואה פה בן אדם שמן.
2. אני מסתכל על הסנטר הכפול שליווה אותי כמעט כל חיי ועל החולצות השחורות שהתחלתי ללבוש בגיל כבר לא זוכר איזה ומאז הן כמעט כל מה שיש לי בארון ועל הניסיון להסוות את הבטן עם חולצה מכופתרת וג׳ינס צמודים מדי באזור הבטן, שממילא אני מכניס אותה מהרגע שאני עולה על הבמה ועד שאני יורד.
3. ובגלל שאת ההרצאה אני זוכר בעל פה, הדבר היחיד שמעסיק אותי מהרגע שאני מתלבש ועד הרגע שאני נכנס לאוטו בדרך חזרה הביתה היא האם הם שמו לב שאני שמן.
4. המשקל האמיתי שלי הוא בכלל לא העניין. להיות שמן זה קודם כל בראש. להיות שמן זה להחזיק במחשבות כל היום את הבטן שלך. להיות שמן זה חתיכת מאבק יומיומי בעצמך, כל יום מחדש.
שקר בקופסה
. תמיד תהיתי מהו החומר ממנו עשויים סיוטים, אבל עכשיו אני ייודע מה התשובה: קרטונים. אלוהים, כמה שאני שונא קרטונים. במיוחד, אגב, קרטונים שכתוב עליהם בשוודית.
2. כן, איקאה, אני מסתכל עליכם. ואתם לא רואים את זה, אבל אני שונא אתכם ממש.
3. פעם גרתי באיקאה. אני לא מתכוון לזה כמטאפורה, אלא ממש ליטרלית. כשאיקאה הגיעו לארץ בחרו עיתונאי אחד – זה מה סיפרו לי, בדיעבד נדמה לי שאני פשוט העיתונאי היחיד שהסכים – שיכנס לסניף החדש בנתניה ויחיה שם שבוע. ישן שם, יעבוד שם, יאכל שם (במזנון), יתקלח שם (במקלחות עובדים) יחיה שם, נו. הייתי בן 22 ורעב להצלחה ולקציצות שוודיות, ואמרתי כן. אוי, הטמטום.
עכשיו אתה בבית
ההחלטה היחידה שלי בחיפוש הבית החדש שלי הייתה שאני מקשיב לבטן שלי.
זו לא החלטה מובנת מאליה, אם אתם מכירים אותי.
רוב החיים הסתובבתי בתחושה שאני לא מבין כלום בשום דבר. אני לא פסיכולוג, אבל יש מצב לא רע שזה קשור לפעם ההיא בכיתה ח׳ שרכזת השכבה שלי זימנה אותי אליה לחדר וצעקה עלי שאני לא מבין כלום בשום דבר.
אבל כאמור, אני לא פסיכולוג.
