ההחלטה היחידה שלי בחיפוש הבית החדש שלי הייתה שאני מקשיב לבטן שלי.
זו לא החלטה מובנת מאליה, אם אתם מכירים אותי.
רוב החיים הסתובבתי בתחושה שאני לא מבין כלום בשום דבר. אני לא פסיכולוג, אבל יש מצב לא רע שזה קשור לפעם ההיא בכיתה ח׳ שרכזת השכבה שלי זימנה אותי אליה לחדר וצעקה עלי שאני לא מבין כלום בשום דבר.
אבל כאמור, אני לא פסיכולוג.
זו לא הייתה איזו פליטת פה חד פעמית של אשת חינוך מעולה. ממש לא. מדובר היה באישה שהייתה מחליפה סיגריה בסיגריה בכל שעות היום, מצטיינת ביריקה למרחקים ארוכים ובהטחת עלבונות למרחקים קצרים. וכפי שהייתי כל חיי, הייתי מטרה מאוד נוחה להתביית עליה.
הייתי אדיוט ומטומטם כל התיכון, עם חלום שיום אחד אני אצליח להגיע לדרגת פוטנציאל לא ממומש. הייתי יכול לכתוב ספר – או סדרת ספרים, האמת – רק מהדברים האיומים שמורים זרקו לי לאורך השנים. כמות הנכשלים שלי במקצועות שאין שום סיבה שאני אכשל בהם (הבעה, נניח) היא בלתי נתפסת.
הרבה שנים הסתובבתי עם הידיעה שהיו לי מורים איומים עם פה ג׳ורה שדיברו אלי מאוד לא יפה. 22 שנה שנה בטיפול פסיכולוגי העלו את השאלה למה הרשיתי להם לדבר אלי ככה.
יום אחד יהיו לי גם ארונות כאלה, אבל לפחות אני לא גר שם. החדר במלון לוגוס
המורים האלה לא היו היחידים. אותו דיבור נגוע היה גם בצבא ועם כמעט כל הבוסים שהיו לי אחר כך, בדיבור שנע איפשהו בין ציניות רעילה לעלבונות ישירים. לא תאמינו, אבל גם עם רוב בנות הזוג שלי זה היה המצב. אני לא יודע אם זימנתי את זה, אבל אני כן יודע שאני הרשיתי לזה לקרות ושיתפתי עם זה פעולה באופן מלא.
זו דרכו של עולם, לא?
ככה אנשים מדברים אחד לשני, לא?
ורק לפני ארבע שנים למדתי שלא.
והייתי מופתע מהתשובה הזו יותר מכל אחד אחר.
ואחרי שנכנסתי למערכת יחסים באמת אוהבת שבה היא לא רק לא מדברת אלי ככה, אלא גם לא מרשה לאף אחד אחר או לעצמי לדבר אלי ככה, המילים האלה פתאום צרמו לי כל כך, ופצחתי בהליך ניקוי מאסיבי בחיים שלי. הרחקתי אנשים, ספקים ואפילו עובדים שדיברו אלי ככה. ניקיתי את הקארמה, כמו שאומרים אנשים שכותבים ספרים על שפע.
אחד הדברים המדהימים שקרו במהלך הניקוי הזה היה הבית שמצאתי. אחרי הגירושין עברתי לדירה שהייתה התגשמות כל הסיוטים שלי כולם: אין חניה, אין מעלית, אין מדרגות, אין בן אדם אחד נורמלי בבניין, אין רגע של שקט, אין בלטה אחת לא שבורה. אני לא יודע אם זימנתי את זה, אבל אני כן יודע שאני הרשיתי לזה לקרות ושיתפתי עם זה פעולה באופן מלא.
יום אחד ישבתי בסטודיו שלי ומשעמום החלטתי לבדוק מה יש. ראיתי דירה מהממת עם דירה ועם חדר כושר ועם ספריה ועם שומרים ועם אלוהים יודע מה עוד, ואמרתי שאני אלך לראות, רק בשביל הצחוקים, כי מה לי ולזה, זה בטח עולה כפול ממה שאני משלם.
ההפרש היה 600 שקל.
בעלת הבית הייתה מקסימה, חיבבנו זה את זו מיד, היא אפילו קראה את הספר שלי (מאוד עוזר במשא ומתן, שתדעו!), ניהלנו מו״מ של שלוש דקות ופתאום, בהחלטה של רגע, נהיה לי בית.
ואני החלטתי: לא אכפת לי כמה דירות אני רואה, אני לא מתפשר על פחות מזה. אפילו כשיהיה קשה. ו-וואו, זה היה קשה
ארבע שנים עברו. הילדים שלי גדלו. גם אני גדלתי. הדירה המקסימה והנהדרת והמעולה הייתה עדיין כל זה, רק צפופה קצת וקטנה למידותינו.
ואני החלטתי: לא אכפת לי כמה דירות אני רואה, אני לא מתפשר על פחות מזה. אפילו כשיהיה קשה.
ו-וואו, זה היה קשה.
זה היה מסע מהגיהנום. אני לא מגזים. ראיתי יותר משלושים דירות, ראיתי סעיפים מופרכים (״אחת לחודש יש לפנות את הדירה בשבת לשעות הבוקר והצהריים לצרכים פרטיים של בעל הדירה״, סעיף אמיתי לגמרי) ויותר גרוע זה שסירבתי פעם אחר פעם ואז ראיתי אנשים שבאים אחרי וחותמים על הסעיפים האלה בדיוק.
זה מערער מאוד.
שיתפתי פה את המסע הזה, ולצד הרבה תגובות מחזקות ויפות קיבלתי המון המון תגובות – וגם המון הודעות פרטיות משום מה – של אנשים שמסבירים לי שאני מפונק.
שרשימת הדרישות שלי לא הגיונית.
שאני צריך לעבור לירוחם / חיפה / קרני שומרון / חולון, למרות שאין לי שום דבר באף אחד מהמקומות האלה.
שאני הוזה ואין את מה שאני מחפש.
אבל כבר סיפרתי לכם, ההחלטה היחידה במסע שלי הייתה שאני מקשיב לבטן שלי.
והבטן שלי אמרה לי שיש.
אתמול סגרתי חוזה על דירה במתחם שלי שבדיוק התפנתה. באופן סימבולי ויפה, ההפרש הוא, כמובן, 600 שקל. יש לי חוזה הוגן מאוד, וכבונוס גם מרפסת ענקית שמשקיפה אל הים מצד אחד ואל הרים (אין לי מושג איזה, בחיי, אבל הרים אני יודע לזהות) מהצד השני. באמצע יש שדרה רחבת ידיים ומלאה בעצים. מהחלון של המטבח רואים את כל תל אביב. יש חדר לכל ילד.
ונכון, היא לא הכי גדולה ולא הכי מרווחת, אבל היא יפה ומרגישה כמו בית, והיא תרגיש עוד יותר ברגע שיהיו שם רהיטים וילדים. הבטן שלי אומרת שיהיה לנו טוב שם, ואני בוחר להקשיב לה.
פעם אחרי פעם אני לומד שהמסע הכי חשוב שלי ומשימת חיי היא ללמוד לסנן את הקולות שבחוץ. שגם אם זה מרגיש שכו-לם אומרים, קיים הסיכוי שכולם טועים. וכמו שהסתבר שאני לא אדיוט ובסוף דווקא כאן יצא ממני משהו, וכמו שהסתבר שאפשר לאהוב אותי ולפחות כשאני מסתכל עליה מהצד זה אפילו לא נראה כמו מאמץ כל כך גדול, יש גם דירה טובה במחיר שפוי עם בעלי בית הוגנים בדיוק במקום שאני רוצה לגור בו.
ההחלטה היחידה שלי בחיפוש הבית החדש שלי הייתה שאני מקשיב לבטן שלי.
ובזכותה, ורק בזכותה, הגעתי הביתה.
