אני לא יודע מה אתכם, אבל עם כל הכבוד לחיים שיש עכשיו והגאווה שבכלל יש כאלו, אני לא עצרתי לרגע להתאבל על מה שכבר לא יהיה.
על הסרט שהיה אמור לצאת במאי שעבר ומי יודע אם ומתי ולאן בכלל יצא עכשיו. על הסדרה שהייתה אמורה להצטלם ביוני וכנראה כבר לא תחזור. על הספר שהיה כל כך קרוב לסיום במקום זה נעצר בחריקת בלמים עד שמצא את הקול שלו מחדש. על ההרצאות שאחרי כל כך הרבה שנים במדבר סוף סוף הפכו קבועות וצברו תאוצה וקצב.
על ההרגשה שחמש שנים אחרי שהתפטרתי מהעבודה שלי ויצאתי לדרך עצמאית חסר מושג קלוש מה אני עושה ומה יהיה, דברים סוף סוף מרגישים בסדר. ובמסלול. ואיפה שרציתי וחלמתי שהם יהיו.
ואז הגיע ה-15 במרץ הארור שטרף את הקלפים, ובזמן שהייתי כל כך עסוק בלא לתת לעסק שלי לקרוס לא שמתי לב שהגוף שלי קורס. ואחרי שנה של עבודה מאומצת כל כך ושינוי כיוון דראסטי מתוך הבנה שמה שהיה הוא לא מה שיהיה ולילות ללא שינה וימים מלאי ערות הגעתי סוף סוף למקום המדויק במסלול שבו אפשר להתניע ולהמריא שוב, ואז גיליתי, לתדהמתי, שלא נשארה לי אפילו טיפה אחת של דלק.
מה דלק, שכל המצבר מנותק.
אין אפילו זיק וזיף אחד של חשמל בגוף.
ואחרי ארבעה ימים, הבנתי שזה לא יהיה מצב חולף.
שיש דברים שגם שני הפרוזאק הקבועים בכל בוקר לא יפתרו. שלא תהיה ברירה – וכואב לי, פיזית, כשאני כותב את המילים האלה – אלא להאט ולקחת את הזמן להחלים.
שכל הפרוייקטים שחיכו על קו הזינוק ומוכנים ליציאה ימשיכו להמתין שם עוד קצת.
או עוד הרבה.
או ידחו למועד בלתי ידוע.
או שלא יקרו בכלל, וישארו במגירת החלומות. גם זו אפשרות.
בימים האחרונים התחלתי לשלוח הודעות ארוכות מאוד שמסבירות את המצב. את תשישות הנפש. את עייפות החומר. את תלאות הגוף. את זה שיכול להיות שאני צריך – ואנא, סלחו לי על הצרפתית שלי – הפסקה.
ולא קצרה במיוחד.
והסיבה היחידה שאני כותב את הפוסט הזה היא שאני חושד שגם אתם.
ואני חושד שהסיפור שלי הוא לא היחיד שלא מסתיים ב״הייתה תקופה קשה, אבל עכשיו הכל בסדר״.
ואולי, מי יודע, גם אתם התעוררתם לאחרונה בבוקר והרגשתם שהגוף שלכם פשוט לא מתניע.
אולי גם אתם עצמאיים שחשים את חרדת תשלום המשכורות לעובדים שלכם מצד אחד ואת חוסר ההתחשבות המשווע של הבנקים והמדינה. אולי גם אתם גיליתם שאתם לא זכאים למענקים גם החודש הזה ואמרתם לעצמכם ״טוב, חייבים להתאפס ולעשות משהו״ וגיליתם שלמרות שאמרתם את זה, שום דבר עדיין לא קרה וגלגלי המוח מסרבים להסתובב.
אולי אתם בטוחים שעשיתם בלאגן שאי אפשר לתקן.
אולי כועסים עליכם.
אולי אתם כועסים על עצמכם.
אולי גם אתם קמתם היום בבוקר והמשפט הראשון שאמרתם לעצמכם, אפילו לפני בוקר טוב וקפה, היה ״וואו, אני פשוט חתיכת אפס״.
אולי גם אתם שכחתם שהייתה פה קורונה ושלושה סגרים עד לפני שנייה וחצי.
אולי גם אתם מפחדים ששום דבר לא באמת נגמר, ושזה עוד רגע יחזור.
אולי הגוף שלכם זועק ״די. מספיק״. אולי גם המוח שלכם עצר בחריקת בלמים דווקא כשנורתה יריית הזינוק מחדש והמטרה היא עכשיו להספיק כמה שיותר כדי להחזיר את העסק למסלול.
אולי גם אתם צריכים רגע להיטען מחדש. לחשב מסלול מחדש. להתאבל על המסלול הישן. להיות עצובים לרגע.
אולי אתם צריכים להיות עצובים ליותר מרגע.
אולי גם אתם שומעים את הרעש – או לפחות מרגישים את הרעידות – של המחיר השקט של העסקים שהצליחו לשרוד את הקורונה. אולי שרדתם, ולא עצרתם אפילו לרגע לשאול את עצמכם אם אתם עדיין בחיים.
אולי, אם אתם באותו מצב כמו שלי, אפשר לענות להודעות ולהגיד שנדרסתם על ידי סמיטריילר בשנה האחרונה, ולכן דברים ילכו קצת יותר לאט מהמצופה.
אולי זה בסדר.
אולי זה בסדר להגיד: אני בדכאון. וזה משתק את הגוף ומצמיא את הנפש. ואלא אם כן ערפל השתלט לכם על העורקים אולי זה לא הזן להקשיב לאנשים שאומרים לכם לצאת מזה או שיהיה בסדר.
אולי הפעם זה לא כל כך פשוט לצאת מזה כמו שכולם חושבים.
אולי גם אתם, כמוני, הרמתם טלפון לאשת מקצוע ואמרתם לה ״אני מבקש עזרה״.
אולי אתם צריכים לעשות את זה.
אולי אתם לא צריכים לחזור למשחק. לא עכשיו, לפחות. אולי המשחק יכול להתנהל בלעדיכם שניים או שלושה תורות, מחשבה בלתי נתפסת ככל שתהיה. אולי אפשר להגיד לעובדים שלכם, ללקוחות שלכם, לחברים שלכם, להורים שלכם, למשפחה שלכם, שאתם בדכאון. אולי הם יקבלו את זה הרבה יותר יפה ממה שהייתם חושבים.
אולי לא.
אולי הם יציעו עזרה.
אולי, אם אתם לא פולנים מעצבנים כמוני, גם תסכימו לקבל אותה.
אולי גם אתם תכתבו על זה משהו בפייסבוק או בבלוג שלכם. אולי אנשים שאתם לא מכירים יגיבו. אולי לא תרגישו כל כך לבד אחר כך.
אולי תיזכרו שזו הסיבה שלפני 25 שנה פילחתם את העט המיוחד של אבא שלכם וערימת דפים למרות שאסור והתחלתם עם כל הכתיבה הזו מלכתחילה.
אולי תניחו את החרב. אולי תזכירו לעצמכם שבניגוד לססמאות שנזרקות לאוויר על ימין ועל שמאל אין שום צורך ״להילחם על העסק״ שלכם. אולי תורידו את החולצה ותביטו בריאות ובסרעפת ובבטן ובלב ותגלו שאתם כבר פצועים מספיק.
ואולי אני הראשון שאומר לכם שאפשר פשוט להניח מטלית רטובה על הפצעים השותתים ולנוח בצד. לא כל מלחמה היא המלחמה שלכם. אפילו אם נדמה לכם שכן.
אולי תשלחו למס הכנסה את הצהרות ההון ריקה. תגידו להם שכרגע אתם לא מצהירים על כלום, ושינסו אתכם במועד מאוחר יותר. אולי תזכירו להם שהמשרדים שלהם היו סגורים במשך שמונה חודשים והם המשיכו לקבל משכורת והמשרדים שלכם נשארו פתוחים ולא קיבלתם כלום.
אולי הם יאיימו עליכם בקנס.
אולי תחליטו שזה שווה את זה.
אולי פשוט תגידו להם שאתם בדכאון והם יבינו ויחזרו לבקש את ההון שלכם בעוד כמה חודשים.
אולי הלכתי רחוק מדי עם התרחישים הדמיוניים.
אולי אתם לקוחות של עסק. אולי צריך להזכיר לכם שבעל העסק שמולכם עבר את השנה הכי קשה בחיים שלו וקצת חמלה לא תזיק.
אולי אתם בעלי עסק. אולי צריך להזכיר לכם שהלקוחות שלכם עברו את השנה הכי קשה בחיים שלהם וקצת חמלה לא תזיק גם לכם.
אולי, בין שלל דיבורי הרכבת הממשלה ההיפותטית והוריאנטים והמוטציות ומקדם ההדבקה, אנחנו צריכים לדבר על דכאון.
אולי זה הדבר היחיד שאנחנו צריכים לדבר עליו כרגע.
אולי לדעת שאנחנו לא לבד בכל זה יהיה הדבר האחד שישמח את כולנו.
אולי להודות בזה בקול רם וקבל עם ועדה יהיה השלב הראשון לריפוי.
אולי – היי, מותר להיות אופטימיים – זה יהיה גם השלב האחרון.
אז בואו נדבר על דכאון. בגלוי. בראש מורם. בלי להתבייש. בלי להשפיל מבט. בלי להרגיש חלשים. בלי להרגיש אשמים. בואו נסתכל אחד על השני ונציל את האמא החד הורית או העצמאי הבא שקופץ מהמרפסת כי הוא לא יכול יותר.
ואלה רק המקרים שקרו אצלי בשכונה מאז שהתחילה הקורונה.
אולי הם לא היחידים. משהו בי אומר לי שכנראה שלא.
ואולי זה לא כל כך הגיוני, בעצם, להתעורר בשש בבוקר לקולות של אדם צורח בנפילה מהקומה השמינית.
אז הנה, אני אהיה ראשון. אני בדכאון.
ואולי עכשיו תורכם להגיד את זה גם.
