אני לא סגור במאה אחוז על הרגע המדויק, אבל נדמה לי שנשברתי כשהגיעה הבקשה להצהרת הון ממס הכנסה לפני שבוע.
ולמרות שזכותו הטבעית של כל אדם להישבר כשנוחתת אצלו בקשה להצהרת הון, האמת היא שלמכתב ממס הכנסה אין הרבה קשר לטקסט הזה.
גם לפני שהמכתב הזה, על 870 עמודיו, כולם בעברית שאיש שאינו עובד במס הכנסה לא יבין מילה אחת ממנה, נחת בתיבת הדואר שלי, היה לי שבוע מחורבן.
אוקיי, בסדר, היה לי חודש מחורבן.
טוב, בסדר, עליתם עלי, הייתה לי שנה איומה.
ובכל זאת, אפילו בסטנדרטים המאוד לא גבוהים שלי, השבוע הזה היה אחר.
כמו כל שבוע, היו לי משימות. אנשים חיכו להן בצד השני. רובם אנשים שעובדים אצלי ונשכרו כדי לבצע משימות שאני לא טרחתי להגדיר להם. רק הבטחתי שתיכף אני שולח טקסטים והוראות מדוייקות, ואז לא רק שלא שלחתי, גם לא טרחתי לענות להם לטלפון. או לעשרות הוואטסאפים שהם שלחו לי בניסיון לברר אם אני עוד חי.
זה לא שלא רציתי. זה פשוט שלא הייתה שום דרך הגיונית להסביר שכבר שלושה ימים אני פשוט יושב ובוהה במחשב.
לא, לא, בפייסבוק או בוואינט. במחשב. במסך הזה שמבקש את הסיסמה שלך כדי להתחיל לעבוד, ואפילו אותו אני לא מצליח לעבור. המחשבה על להקליד שמונה תווים – אם כי אחד מהם מצריך אותי לדדות כל הדרך לקאפס לוק, אז לא קל כמו שזה נשמע – פשוט הרגישה גדולה עלי.
מה גדולה, היא הרגישה בלתי אפשרית.
ואני מודה: פשוט לא הבנתי מה קורה. הנה, ניסיתי להגיד לעצמי, מרץ הגיע. החיסונים עבדו. הילדים בבית הספר. אפשר לחזור לעבוד. לא, לא, רגע, תרשה לי לנסח את זה לעצמי מחדש: צריך לחזור לעבוד. חייבים לחזור לעבוד.
עומר?
עומר?!
אין תשובה.
בפעם הראשונה בחיים שלי היה נתק מוחלט בין המוח שלי, שהורה להתסער על המשימה בכל הכוח, לבין הגוף שלי, שפשוט סירב לתפקד.
אולי בסוף זו תהיה המזכרת היחידה שתישאר לי מכל החוויה הזאת ואף אחד מכם לא יראה את הסרט הזה אף פעם, ולא עצרתי אפילו לרגע כדי לחשוב על האפשרות הזאת ולהתמודד איתה
לקח לי הרבה זמן – הרבה יותר מדי זמן, האמת – לחבר את הנקודות שיעזרו לי לראות את התמונה.
דווקא כשאתה עומד כל כך קרוב, קשה עד בלתי אפשרי לראות את הקו המחבר בין מרץ הנוכחי למרץ שהיה לפני שנה, ואת המאמץ הנפשי העצום הכרוך בלהרים שוב עסק שנבנה ב-15 שנה והתרסק בשעתיים.
אבל מי הרגיש את המאמץ הנפשי העצום? בטח לא אני. מבלי לשים לב הגוף ובעיקר המוח נכנסו למצב הישרדות בלתי פוסק עם האדרנלין המשקר שמגיע איתו. שנה שלמה, למעט ימים מאוד ספציפיים, הייתי בהיי מטורף.
זו בטח ההתחלה החדשה, אמרתי לעצמי.
זה בגלל שלא קרסתי, הסברתי לעצמי.
רק דבר אחד לא אמרתי לעצמי: אני במצב ההישרדותי הכי חמור שהייתי בו בחיים שלי. ולא בטוח, לא הזהרתי את עצמי, שאני רוצה לראות את החשבון שלו.
כשהכל קרס לא עצרתי. לא, קבלו תיקון. לא רק שלא לא עצרתי, אלא ההיפך המוחלט הוא הנכון. פתחתי מבערים כמו ששנים לא פתחתי. הפעולה האיומה של למחוק ארבע ישיבות תסריט קבועות בשבוע ואת כל מועדי ההגשה העתידיים של הסרט והספר שלי, כמו גם עשרות הרצאות שהיו נעוצות שם כאבה נורא, אבל פחות ממה שדמיינתי שהיא תכאב.
והתבוננות ביומן הריק, שהשיא היחיד שנשאר בו היה ״שיננית״, הייתה אמורה להפיל אותי לקרשים, אבל במקום זה הכניסה בי חיים חדשים.
ואף אחד אף פעם לא אמר לי שככה מגיב גוף שנלחם על חייו ומרגיש בסכנה אולטימטיבית.
וככה במשך שנה.
ואז הודיעו על חזרה לשגרה. הילדים חזרו למסגרות. לראשונה מזה שנה שלמה – 368 ימים, אם אתם מתעקשים לדייק – אפשר היה סוף סוף לעבוד.
והגוף התשוש והמוח המותש דרשו את ליטרת האדרנלין הקבועה שלהם.
ובגלל שהכל היה בסדר, לא היה לי מאיפה לתת להם אותה.
וארבע דקות אחרי שהגיעה ההבנה שיצאנו מכלל סכנה, הגיעה הקריסה הכללית, זו שלא הייתה לי שום מושג שתגיע.
המילה הרשמית היא, כמובן, ״דכאון״, אבל חוץ מ״חופשת לידה״ אני לא חושב שיש עוד מילה זולה ומטעה כל כך למצב שבו עצב זורם לך בורידים.
זה לקח כמה דקות עד שהמילה חלחלה מבעד לאפאטיות הכללית של הגוף.
דכאון.
אני בדכאון.
ולא רק שאני בדכאון, הוא מוטצייה קשה יותר ואכזרית יותר של כל קודמיו. אני בעל שני עשורים של התמודדות עם המחלה האיומה הזאת, ולא הייתי צריך יותר מרגע כדי לאבחן שהוא חמור יותר ואגרסיבי פי אלף מכל אלו שהיו לפניו.
הפרויקטים החלו להיערם. כמו שהעולם כבה בשעתיים, ככה הוא גם נדלק. הודעה אחרי הודעה אחרי טלפון אחרי הודעה. ובמה שהרגיש כמו רגע ההודעות הפכו כועסות יותר והטלפונים אגרסיביים יותר ומחשבה חלחלה לכל נקב בגוף עם השאלה איך אני אמור לנפק 60,000 מילים אם אפילו מספר חד ספרתי של אותיות של סיסמת המחשב שלי אני לא מצליח להקליד.
ובן רגע כל הידיים שאחזו כל כך יפה בכל השנה האחרונה איבדו לחלוטין מכוחן, והתחלתי לצלול לתוך תהום עמוקה יותר ויותר של מחשבות שהלכו בערך ככה:
אני לא מצליח לעבוד.
מה לעבוד, אני לא מצליח להזיז את הידיים.
אני צריך לענות לטלפון.
אני לא יכול להזיז את הידיים כדי לענות לטלפון הזה.
עשיתי בלאגן.
אין לי מושג איך מסדרים את הבלאגן הזה.
כולם יכעסו עלי.
למה אני מדבר בלשון עתיד? הם כועסים. עכשיו.
אני צריך להסביר להם.
אני לא יודע איך להסביר את מה שעובר עלי.
אני לא יודע למה אני לא מצליח לעבוד.
אולי אני לא אצליח לעבוד יותר לעולם.
צריך לסגור את העסק.
אני עדיין צריך למלא הצהרת הון אם אני סוגר את העסק?
אפשר פשוט לכתוב ״אין לי״ בהצהרת ההון, ולהסתפק בזה?
אני אכזבה.
אני כשלון.
אני כשלון מהדהד.
אני אפס.
פשוט אפס מאופס.
ושם, נדמה לי, עצרתי וטרקתי את המחשב, נכנסתי למיטה ולא יצאתי ממנה עד עכשיו, פחות או יותר.
אולי, בין שלל דיבורי הרכבת הממשלה ההיפותטית והוריאנטים והמוטציות ומקדם ההדבקה, אנחנו צריכים לדבר על דכאון . אולי זה הדבר היחיד שאנחנו צריכים לדבר עליו כרגע. אולי לדעת שאנחנו לא לבד בכל זה יהיה הדבר האחד שישמח את כולנו. אולי להודות בזה בקול רם וקבל עם ועדה יהיה השלב הראשון לריפוי
אני לא יודע מה אתכם, אבל עם כל הכבוד לחיים שיש עכשיו והגאווה שבכלל יש כאלו, אני לא עצרתי לרגע להתאבל על מה שכבר לא יהיה.
על הסרט שהיה אמור לצאת במאי שעבר ומי יודע אם ומתי ולאן בכלל יצא עכשיו. על הסדרה שהייתה אמורה להצטלם ביוני וכנראה כבר לא תחזור. על הספר שהיה כל כך קרוב לסיום במקום זה נעצר בחריקת בלמים עד שמצא את הקול שלו מחדש. על ההרצאות שאחרי כל כך הרבה שנים במדבר סוף סוף הפכו קבועות וצברו תאוצה וקצב.
על ההרגשה שחמש שנים אחרי שהתפטרתי מהעבודה שלי ויצאתי לדרך עצמאית חסר מושג קלוש מה אני עושה ומה יהיה, דברים סוף סוף מרגישים בסדר. ובמסלול. ואיפה שרציתי וחלמתי שהם יהיו.
ואז הגיע ה-15 במרץ הארור שטרף את הקלפים, ובזמן שהייתי כל כך עסוק בלא לתת לעסק שלי לקרוס לא שמתי לב שהגוף שלי קורס. ואחרי שנה של עבודה מאומצת כל כך ושינוי כיוון דראסטי מתוך הבנה שמה שהיה הוא לא מה שיהיה ולילות ללא שינה וימים מלאי ערות הגעתי סוף סוף למקום המדויק במסלול שבו אפשר להתניע ולהמריא שוב, ואז גיליתי, לתדהמתי, שלא נשארה לי אפילו טיפה אחת של דלק.
מה דלק, שכל המצבר מנותק.
אין אפילו זיק וזיף אחד של חשמל בגוף.
ואחרי ארבעה ימים, הבנתי שזה לא יהיה מצב חולף.
שיש דברים שגם שני הפרוזאק הקבועים בכל בוקר לא יפתרו. שלא תהיה ברירה – וכואב לי, פיזית, כשאני כותב את המילים האלה – אלא להאט ולקחת את הזמן להחלים.
שכל הפרוייקטים שחיכו על קו הזינוק ומוכנים ליציאה ימשיכו להמתין שם עוד קצת.
או עוד הרבה.
או ידחו למועד בלתי ידוע.
או שלא יקרו בכלל, וישארו במגירת החלומות. גם זו אפשרות.
בימים האחרונים התחלתי לשלוח הודעות ארוכות מאוד שמסבירות את המצב. את תשישות הנפש. את עייפות החומר. את תלאות הגוף. את זה שיכול להיות שאני צריך – ואנא, סלחו לי על הצרפתית שלי – הפסקה.
ולא קצרה במיוחד.
והסיבה היחידה שאני כותב את הפוסט הזה היא שאני חושד שגם אתם.
ואני חושד שהסיפור שלי הוא לא היחיד שלא מסתיים ב״הייתה תקופה קשה, אבל עכשיו הכל בסדר״.
ואולי, מי יודע, גם אתם התעוררתם לאחרונה בבוקר והרגשתם שהגוף שלכם פשוט לא מתניע.
אולי גם אתם עצמאיים שחשים את חרדת תשלום המשכורות לעובדים שלכם מצד אחד ואת חוסר ההתחשבות המשווע של הבנקים והמדינה. אולי גם אתם גיליתם שאתם לא זכאים למענקים גם החודש הזה ואמרתם לעצמכם ״טוב, חייבים להתאפס ולעשות משהו״ וגיליתם שלמרות שאמרתם את זה, שום דבר עדיין לא קרה וגלגלי המוח מסרבים להסתובב.
אולי אתם בטוחים שעשיתם בלאגן שאי אפשר לתקן.
אולי כועסים עליכם.
אולי אתם כועסים על עצמכם.
אולי גם אתם קמתם היום בבוקר והמשפט הראשון שאמרתם לעצמכם, אפילו לפני בוקר טוב וקפה, היה ״וואו, אני פשוט חתיכת אפס״.
אולי גם אתם שכחתם שהייתה פה קורונה ושלושה סגרים עד לפני שנייה וחצי.
אולי גם אתם מפחדים ששום דבר לא באמת נגמר, ושזה עוד רגע יחזור.
אולי הגוף שלכם זועק ״די. מספיק״. אולי גם המוח שלכם עצר בחריקת בלמים דווקא כשנורתה יריית הזינוק מחדש והמטרה היא עכשיו להספיק כמה שיותר כדי להחזיר את העסק למסלול.
אולי גם אתם צריכים רגע להיטען מחדש. לחשב מסלול מחדש. להתאבל על המסלול הישן. להיות עצובים לרגע.
אולי אתם צריכים להיות עצובים ליותר מרגע.
אולי גם אתם שומעים את הרעש – או לפחות מרגישים את הרעידות – של המחיר השקט של העסקים שהצליחו לשרוד את הקורונה. אולי שרדתם, ולא עצרתם אפילו לרגע לשאול את עצמכם אם אתם עדיין בחיים.
אולי, אם אתם באותו מצב כמו שלי, אפשר לענות להודעות ולהגיד שנדרסתם על ידי סמיטריילר בשנה האחרונה, ולכן דברים ילכו קצת יותר לאט מהמצופה.
אולי זה בסדר.
אולי זה בסדר להגיד: אני בדכאון. וזה משתק את הגוף ומצמיא את הנפש. ואלא אם כן ערפל השתלט לכם על העורקים אולי זה לא הזן להקשיב לאנשים שאומרים לכם לצאת מזה או שיהיה בסדר.
אולי הפעם זה לא כל כך פשוט לצאת מזה כמו שכולם חושבים.
אולי גם אתם, כמוני, הרמתם טלפון לאשת מקצוע ואמרתם לה ״אני מבקש עזרה״.
אולי אתם צריכים לעשות את זה.
אולי אתם לא צריכים לחזור למשחק. לא עכשיו, לפחות. אולי המשחק יכול להתנהל בלעדיכם שניים או שלושה תורות, מחשבה בלתי נתפסת ככל שתהיה. אולי אפשר להגיד לעובדים שלכם, ללקוחות שלכם, לחברים שלכם, להורים שלכם, למשפחה שלכם, שאתם בדכאון. אולי הם יקבלו את זה הרבה יותר יפה ממה שהייתם חושבים.
אולי לא.
אולי הם יציעו עזרה.
אולי, אם אתם לא פולנים מעצבנים כמוני, גם תסכימו לקבל אותה.
אולי גם אתם תכתבו על זה משהו בפייסבוק או בבלוג שלכם. אולי אנשים שאתם לא מכירים יגיבו. אולי לא תרגישו כל כך לבד אחר כך.
אולי תיזכרו שזו הסיבה שלפני 25 שנה פילחתם את העט המיוחד של אבא שלכם וערימת דפים למרות שאסור והתחלתם עם כל הכתיבה הזו מלכתחילה.
אולי תניחו את החרב. אולי תזכירו לעצמכם שבניגוד לססמאות שנזרקות לאוויר על ימין ועל שמאל אין שום צורך ״להילחם על העסק״ שלכם. אולי תורידו את החולצה ותביטו בריאות ובסרעפת ובבטן ובלב ותגלו שאתם כבר פצועים מספיק.
ואולי אני הראשון שאומר לכם שאפשר פשוט להניח מטלית רטובה על הפצעים השותתים ולנוח בצד. לא כל מלחמה היא המלחמה שלכם. אפילו אם נדמה לכם שכן.
אולי תשלחו למס הכנסה את הצהרות ההון ריקה. תגידו להם שכרגע אתם לא מצהירים על כלום, ושינסו אתכם במועד מאוחר יותר. אולי תזכירו להם שהמשרדים שלהם היו סגורים במשך שמונה חודשים והם המשיכו לקבל משכורת והמשרדים שלכם נשארו פתוחים ולא קיבלתם כלום.
אולי הם יאיימו עליכם בקנס.
אולי תחליטו שזה שווה את זה.
אולי פשוט תגידו להם שאתם בדכאון והם יבינו ויחזרו לבקש את ההון שלכם בעוד כמה חודשים.
אולי הלכתי רחוק מדי עם התרחישים הדמיוניים.
אולי אתם לקוחות של עסק. אולי צריך להזכיר לכם שבעל העסק שמולכם עבר את השנה הכי קשה בחיים שלו וקצת חמלה לא תזיק.
אולי אתם בעלי עסק. אולי צריך להזכיר לכם שהלקוחות שלכם עברו את השנה הכי קשה בחיים שלהם וקצת חמלה לא תזיק גם לכם.
אולי, בין שלל דיבורי הרכבת הממשלה ההיפותטית והוריאנטים והמוטציות ומקדם ההדבקה, אנחנו צריכים לדבר על דכאון.
אולי זה הדבר היחיד שאנחנו צריכים לדבר עליו כרגע.
אולי לדעת שאנחנו לא לבד בכל זה יהיה הדבר האחד שישמח את כולנו.
אולי להודות בזה בקול רם וקבל עם ועדה יהיה השלב הראשון לריפוי.
אולי – היי, מותר להיות אופטימיים – זה יהיה גם השלב האחרון.
אז בואו נדבר על דכאון. בגלוי. בראש מורם. בלי להתבייש. בלי להשפיל מבט. בלי להרגיש חלשים. בלי להרגיש אשמים. בואו נסתכל אחד על השני ונציל את האמא החד הורית או העצמאי הבא שקופץ מהמרפסת כי הוא לא יכול יותר.
ואלה רק המקרים שקרו אצלי בשכונה מאז שהתחילה הקורונה.
אולי הם לא היחידים. משהו בי אומר לי שכנראה שלא.
ואולי זה לא כל כך הגיוני, בעצם, להתעורר בשש בבוקר לקולות של אדם צורח בנפילה מהקומה השמינית.
אז הנה, אני אהיה ראשון. אני בדכאון.
ואולי עכשיו תורכם להגיד את זה גם.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, פוסטים חדשים מהבלוג ואת כל הדברים הטובים שנתקלתי בהם השבוע
בא לך לקרוא עוד משהו?
איך נראה יום בחייו של סופר?
אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.
לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.
אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.
אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.
כן, אתם חופרים (וזה מצויין ותמשיכו ככה)
אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.
לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.
אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.
אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.
הכתיבה שלך משעממת נורא (וזה מצויין!)
אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי (קצת אחרי שעות הפעילות הלא קיימות של מוקד החנייה של עירית תל אביב) הוא שלוש מילים שהתלמידים שלנו אומרים הרבה יותר מדי: ״אבל זה משעמם״.
לרוב, באופן מאוד גורף, הם אומרים את זה דווקא לפני החלק הכי מעניין בסיפור, אבל בואו נתעלם מהנטייה המרגיזה הזו ונתקדם.
אני מודה שגם אני לפעמים נופל במלכודת הזאת. וכשאני אומר ״לפעמים״ אני לגמרי מתכוון ל״כל הזמן״. לא פעם ולא פעמיים אני מסתכל על סיטואציות שנראות לי לגמרי יומיומיות ומשעממות ורגילות כל כך ואומר לעצמי שאין שום לתעד את זה, לא במצלמה ולא בכתב, כי איש לעולם לא ימצא בזה עניין. ככה יצא שאין לי תמונה אחת מהימים שכתבתי את ״לחוץ חתונה״ ויש לי סטורי של 15 שניות משנת הכתיבה של ״עוד סיפור אחד״. ובאמת, אני מוכרח להודות, בזמן אמת זה לא היה מעניין בכלל.
אבל כתיבה, כמו צילום, כמו אמנות בכלל, לא נמדדת בזמן אמת, ואת זה אנחנו שוכחים כמעט תמיד.
מדברים כתיבה – פרק שני: כתיבה היא עניין מנטלי
עומר: אוקיי.
רותם: יאללה, מתחילים.
עומר: כעיקרון התחלנו.
רותם: התחלנו כבר.
עומר: התחלנו כבר. אנחנו כבר די באמצע האמת-
רותם: אה, אוקיי.
עומר: עד שנזכרת להצטרף וכל הזה.
רותם: כי זו אני, תמיד מגיעה ב-
עומר: ואוו, תמיד מגיעה-
רותם: קצת מאוחר מידיי.
עומר: קצת מאוחר מידיי, אין ספק, וואו.
רותם: נכון, נכון. אנחנו רוצים היום לדבר על הפן המנטאלי בכתיבה.
עומר: שהוא, אני חייב להגיד-
רותם: לא רק על הפן המנטאלי בכתיבה, אלא הפן המנטאלי במחסומי כתיבה.
עומר: כן. הפן המנטאלי בכתיבה, אני חייב להגיד, זה נורא הפתיע אותי בתור, זאת אומרת, כשהתחלנו את הסדנה שלנו. אבל בעצם, זה גם נורא הפתיע אותי ככותב ביומיום.
רותם: כן, כן, כן. אני, תראה, אני לא יודעת אם אתה יודע עליי, אבל אני בא מתחום הביבליותרפיה.
עומר: באמת?
רותם: יש לי תואר שני בביבליותרפיה. הביבליותרפיה היא מתחילה ונשענת על העובדה שהכתיבה היא תהליך תרפויטי, וקריאה היא תהליך תרפויטי. גם כשאנחנו קוראים ספר טוב, הוא משנה בתוכנו משהו ואנחנו מסיימים אותו ואנחנו כאילו לא בדיוק אותו אדם.
מדברים כתיבה – פרק ראשון: מה הלמה שלך?
עומר: טוב, אז יש לנו, יש לנו פודקאסט.
רותם: יא. עו
מר: יא.
רותם: כמה זמן אנחנו מדברים על זה. זה אשכרה קורה. עו
מר: ואוו, אני חושב ש-4 שנים בערך אנחנו מדברים על הדבר הזה
. רותם: וקבענו כבר כמה תאריכים, וכל פעם היה משהו, ואז קבענו את התאריך הז
ה. עומר: נכון, ואמרנו – לא מבטלים, לא מבטלים, לא מבטלים
. רותם: לא מבטלים, לא מבטלים
. עומר: שום דבר לא מבטל. ואז מה ק
רה? רותם: ואז מה קרה? היום יצא ספרך החדש.
עומר: נכון, ספרי השני.
רותם: בדיגיטל.
עומר: בדיגיטל, נכון. היום הוא יצא בדיגיטל
י. רותם: וואו, אז יצא שגם אנחנו מתחילי להקליט פודקאסט וגם יצא הספר השני שלך, אז אני חושבת שהכי טוב שנתחיל בפינתנו "עומר, מה אתה אומר?". (צוחקים) איך, איך חש סופר ביום בו יוצא ספרו השני?
זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי
לפני שלוש שנים, ממש ממש ביום הזה, קיבלתי את הטלפון שהרס לי את הקריירה. ולמרות שיש המאשימים אותי – אני לא יודע למה, בחיי! – בדרמטיות יתר, במקרה הספציפי הזה אני לא מגזים אפילו קצת.
למעשה אני כן מגזים, כי זה לא היה טלפון אחד.
אלה היו 72 טלפונים.
בשעתיים.
והם בישרו לי, בזה אחר זה, שחיידק מסתורי מסין החליט לחסל שני עשורים של עבודה, ולשלוח אותי לחפש משהו אחר לעשות עם החיים שלי.
אני לא רוצה לכתוב על הרגע הזה. גם בגלל שכבר כתבתי עליו, וגם בגלל שפייר? לא מגיע לו. זה רגע מבאס, ויש גבול כמה תהילה הוא יכול לקבל.
בואו נקפוץ לשלוש שנים אחר כך. שזה ממש היום.
והיום אני כותב אליכם מנתב״ג, אחרי ששילמתי על אמריקנו 24 שקלים (לא, באמת, אילנ׳ז, מה נסגר?!) וממתין לטיסה שלי לשיקגו, ואם יש תמונת נצחון על הקורונה, אני חושב שאתם מסתכלים עליה.
