לא הרבה דברים שווים יצאו מהקורונה הזאת – אוקיי, בואו נתקן: שום דבר טוב לא יצא מהקורונה הזאת – אבל אם צריך לבחור משהו אחד, זה יהיה הפרוייקט המהמם הזה של הניו יורק טיימס, שבחר 75 אמנים מכל הסוגים, המינים, הצבעים והז׳אנרים, ושאל אותם שבע שאלות זהות על השנה הקשה שעברה עליהם.
ולמרות שאני מודה שקצת הופתעתי שהני״ט לא יצרו איתי קשר ובחרו לשלוח את השאלות הזהות שלהם לזבי חוטם כמו ארון סורקין, טיג נוטארו, קרן ראסל, פיבי ברידג׳ס, טייארי ג׳ונס וענקים אחרים החלטתי לבלוע את הגאווה ולענות על השאלות הנהדרות האלה בעצמי.
מעבר לעובדה שאני חושב שכל אחד – בטח אם הכל אחד הזה הוא יוצר באיזשהו תחום, אבל לאו דווקא – צריך לפנות לעצמו שעה ולענות, יש משהו כל כך מנחם בעובדה שזו הייתה שנה מחורבנת לכולם. ולא משנה איך קוראים לכם ואיפה אתם גרים, ככל הנראה האנרגיות היצירתיות שלכם היו ברצפה.
וזה בסדר.
אפילו בסדר גמור.
ואם האמנים הגדולים האלה מודים שהם נתקלו בקשיים ופקפקו ביכולותיהם, נראה לי שנחיה עם זה שזה קרה גם לנו. ואם תפקידה ההיסטורי של אמנות היה, מאז ומתמיד, לנסות ולגרום לכולנו להרגיש שאנחנו לא לבד, זה חתיכת תענוג צרוף לראות איך עשרות אמנים (ועיתון אחד) התאחדו והתאגדו בשבילנו.
- מה הדבר האחד שיצרת השנה?
את עצמי, אחרי שהזהות המקצועית שלי התפוררה והפכה לאבק מול העיניים שלי. חנויות הספרים נסגרו, הקולנוע ננעל, הפקות הטלוויזיה הוקפאו, כיתות הלימוד נסגרו ואני הייתי צריך לשאול את עצמי מי אני, במה אני עובד ומה התפקיד שלי בעולם. מתוך התהום העמוקה הזאת, ומתוך כל הדברים שיצרתי, הדבר שאני הכי גאה בו הוא דווקא הניוזלטר שלי והבלוג הזה, שהיו שני דברים שפחדתי להרים במשך שנים מחשש שאף אחד לא יקרא ולא יתעניין. העובדה שדווקא שני אלה הפכו למקור של כל דבר מקצועי טוב שקרה השנה היא באמת גאוותי הגדולה ביותר.
2. לאיזו אמנות פנית בתקופה הקשה הזו?
יוטיוב, שהייתה אי של שפיות בשנה המטורפת הזאת. יוצרים מכל רחבי העולם המשיכו ליצור בבידוד, המשיכו לשתף, המשיכו לחלוק רעיונות ולהוות מקור השראה בלתי פוסק ותזכורת שיש בשביל מה לקום בבוקר. אנשים כמו פיטר מקינון, קייסי נייסטאט, ליזי פירס, ג׳סי דריפטווד, ג׳ו אלאם, כריס האו, אלדין רובינס, אנדי טו, ג׳וליה טרוטי, מאט דיאוולה, פיליפ בלום הענק, פוטייטו ג׳ט, סם ניוטון, סאם אלקינס, שון טאקר וזו, באמת, רק רשימה חלקית, היו שם כדי להזכיר שכל מה שצריך זה מצלמה, כשרון ופלטפורמה כדי ליצור. ראיתי הרבה יותר מדי יוטיוב השנה, ואני לא מצטער על אף דקה. הרשת החברתית היחידה שאשכרה תרמה לבריאות הנפשית שלי השנה.
3. האם היו לך רעיונות גרועים במיוחד השנה?
אני גאה להגיד שגם השנה היו לי רעיונות גרועים לא פחות מבכל שנה אחרת, ואולי אפילו יותר. בכלל, אני יכול להעיד על עצמי שרוב הרעיונות שלי איומים במיוחד, ולשמחתי אחד הדברים הנכונים שעשיתי בחיים הוא להקים חומת הגנה של אנשים שאני סומך עליהם וחוסמים – לעיתים קרובות בגופם – אותם מלצאת לאוויר העולם עד שמבליח לי איזה אחד טוב. ועם זאת, העובדה שגם השנה היו לי רעיונות – טובים, רעים, איומים, מוזרים, טיפשיים, מה זה משנה – הייתה הדבר המשמח ביותר שקרה לי. חוסר ודאות כלכלי יחד עם דכאון קליני ובידוד עם שני ילדים אינו – מי היה מאמין! – הסביבה הפורה ביותר לרעיונות, והעובדה שהיו לי כאלה היממה אותי וניחמה אותי.
ועם זאת, הניסיון לפרק את התנור מהמקום כדי לנקות את הקיר שמאחוריו בלי שום ידע מקצועי איך עושים את זה הוא רעיון שבדיעבד יש מצב שידעתי שהוא גרוע גם לפני שהוא נחת לי על הרגל ונשבר לחתיכות.
4. מה הרגע האחד מהשנה הזו שתמיד תזכור?
הרגע שבו הטלפונים התחילו לצלצל, ולא הפסיקו. בתשע בבוקר עוד הייתה לי סדרת טלוויזיה, סרט שעמד לצאת לאקרנים, ספר בשלבי סיום ועריכה, סדנת כתיבה מלאה ועשרות הרצאות מוזמנות לחודשים הקרובים. ב-11:37 הייתי בלי אף אחד מאלה. עשרים דקות אחר כך גם בעל החלל המשותף ששכרתי אצלו משרד תלה שלט שהוא סוגר ויש לי שבועיים להתפנות. בצהריים מצאתי את עצמי מטייל ברחוב, מנסה להבין מה קורה ואיך יכול להיות ש-15 שנים של עבודה כל כך קשה נמחקו בפחות משלוש שעות. זה היה הרגע ששאלתי את עצמי ברצינות הכי תהומית שיכולה להיות האם אני מרים ידיים או שיש לי אנרגיות להפנות גב לכל מה שהיה ולבנות משהו חדש לגמרי. העובדה שמצאתי כוחות לא להרים ידיים מפתיעה אותי עד הרגע הזה ממש.
5. האם מצאת חברות חדשה שהחזיקה אותך אמנותית?
כן, ולהפתעתי הרבה הן לא באו מהתחום שלי. יש כל כך הרבה אנשים שעזרו לי לצלוח את השנה הזאת, ובכל זאת שלוש נשים, כולן עם עסק מאוד מצליח משלהן, היו הקו החם שלי השנה. הראשונה היא טליה וולף, מרצה בחסד ומלכת האופטימזציות, שהייתה המקום הנעים, המכיל והפרודוקטיבי ביותר לשלוח אליו את כל הודעות ה״אני פורש״ שלי, מה שקרה בערך שש פעמים ביום. השנייה היא לירון מור, שיש לה את בית הספר לעסקים קטנים והרבה יותר מדי אנרגיות חיוביות, ככה שאפילו בתקופה הזאת היו לה קצת רזרבות להשאיל לי. השלישית היא לירון לביא טורקניץ׳, נסיכת הפונטים ומלכת הפרודוקטיביות, ששיתפה פוסט שלי בניוזלטר המעולה שלה, ומאז הפכנו לחברים וימי הפוקוס המשותפים שלנו היו קרש הצלה אמיתי.
6. אם היית יודע שתהיה מבודד לכל כך הרבה זמן, מה היית עושה אחרת?
מניח לעצמי. הניסיון להמשיך ולתפקד ולכתוב כל בוקר רק גבה ממני אנרגיות, לקח את הספר שלי למקום רע מאוד ולבור שלקח לי חודשים לצאת ממנו ואת המצב רוח שלי לעומקים שאני עדיין לא בטוח שהוא חזר מהם. אני בדרך כלל מאוד בעד לדפוק את הראש בקיר ומאבקים הירואיים הם בכלל הפורטה שלי, אבל זו בהחלט הייתה מעמסה נפשית שלא אני ולא בני הבית שלי היינו זקוקים לה, ורגשות אשם שבניגוד לרגשות האשם הרגילים, ממש לא הגיעו לי.
7. מה היית רוצה להשיג לפני שדברים יחזרו לנורמליות?
אין לי שום ספק שדברים לא יחזרו לנורמליות, לפחות לא בשבילי, ואני עדיין לא בטוח מה אני מרגיש לגבי זה. אני כן יודע שכדי לא להשתגע התנפלתי על למעלה משמונים ספרי עסקים ועשרות קורסי אונליין בשנה האחרונה, ולמדתי והתפתחתי בכל כך הרבה תחומים השנה עד שגם בהינתן האופציה, אני לא משוכנע שאני מעוניין לחזור לדרך שבה הדברים היו. אנחנו חיים בתקופה מרגשת ומסעירה בכל הקשור ליצירת תוכן עצמאי, ואני מקווה מאוד שגם אם דברים יחזרו לנורמליות אני אזכור שהמסלול הזה לא רק הציל אותי, אלא גם ריגש אותי, הסעיר אותי ומילא לי את המצברים שהתרוקנו במשך שנים. והלוואי שגם כשנחזור לנורמליות, יהיה לי אומץ להמשיך ולצעוד בו.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, פוסטים חדשים מהבלוג ואת כל הדברים הטובים שנתקלתי בהם השבוע
בא לך לקרוא עוד משהו?
מדברים כתיבה – פרק שני: כתיבה היא עניין מנטלי
עומר: אוקיי.
רותם: יאללה, מתחילים.
עומר: כעיקרון התחלנו.
רותם: התחלנו כבר.
עומר: התחלנו כבר. אנחנו כבר די באמצע האמת-
רותם: אה, אוקיי.
עומר: עד שנזכרת להצטרף וכל הזה.
רותם: כי זו אני, תמיד מגיעה ב-
עומר: ואוו, תמיד מגיעה-
רותם: קצת מאוחר מידיי.
עומר: קצת מאוחר מידיי, אין ספק, וואו.
רותם: נכון, נכון. אנחנו רוצים היום לדבר על הפן המנטאלי בכתיבה.
עומר: שהוא, אני חייב להגיד-
רותם: לא רק על הפן המנטאלי בכתיבה, אלא הפן המנטאלי במחסומי כתיבה.
עומר: כן. הפן המנטאלי בכתיבה, אני חייב להגיד, זה נורא הפתיע אותי בתור, זאת אומרת, כשהתחלנו את הסדנה שלנו. אבל בעצם, זה גם נורא הפתיע אותי ככותב ביומיום.
רותם: כן, כן, כן. אני, תראה, אני לא יודעת אם אתה יודע עליי, אבל אני בא מתחום הביבליותרפיה.
עומר: באמת?
רותם: יש לי תואר שני בביבליותרפיה. הביבליותרפיה היא מתחילה ונשענת על העובדה שהכתיבה היא תהליך תרפויטי, וקריאה היא תהליך תרפויטי. גם כשאנחנו קוראים ספר טוב, הוא משנה בתוכנו משהו ואנחנו מסיימים אותו ואנחנו כאילו לא בדיוק אותו אדם.
מדברים כתיבה – פרק ראשון: מה הלמה שלך?
עומר: טוב, אז יש לנו, יש לנו פודקאסט. רותם: יא. עומר: יא. רותם: כמה זמן אנחנו מדברים על זה. זה אשכרה קורה. עומר: ואוו, אני חושב ש-4 שנים בערך אנחנו מדברים על הדבר הזה. רותם: וקבענו כבר כמה תאריכים, וכל פעם היה משהו, ואז קבענו את התאריך הזה. עומר: נכון, ואמרנו – לא מבטלים, לא מבטלים, לא מבטלים. רותם: לא מבטלים, לא מבטלים. עומר: שום דבר לא מבטל. ואז מה קרה? רותם: ואז מה קרה? היום יצא ספרך החדש. עומר: נכון, ספרי השני. רותם: בדיגיטל. עומר: בדיגיטל, נכון. היום הוא יצא בדיגיטלי. רותם: וואו, אז יצא שגם אנחנו מתחילי להקליט פודקאסט וגם יצא הספר השני שלך, אז אני חושבת שהכי טוב שנתחיל בפינתנו "עומר, מה אתה אומר?". (צוחקים) איך, איך חש סופר ביום בו יוצא ספרו השני?
זה לעולם יהיה הדבר הכי מדהים שכתיבה עשתה בשבילי
לפני שלוש שנים, ממש ממש ביום הזה, קיבלתי את הטלפון שהרס לי את הקריירה. ולמרות שיש המאשימים אותי – אני לא יודע למה, בחיי! – בדרמטיות יתר, במקרה הספציפי הזה אני לא מגזים אפילו קצת.
למעשה אני כן מגזים, כי זה לא היה טלפון אחד.
אלה היו 72 טלפונים.
בשעתיים.
והם בישרו לי, בזה אחר זה, שחיידק מסתורי מסין החליט לחסל שני עשורים של עבודה, ולשלוח אותי לחפש משהו אחר לעשות עם החיים שלי.
אני לא רוצה לכתוב על הרגע הזה. גם בגלל שכבר כתבתי עליו, וגם בגלל שפייר? לא מגיע לו. זה רגע מבאס, ויש גבול כמה תהילה הוא יכול לקבל.
בואו נקפוץ לשלוש שנים אחר כך. שזה ממש היום.
והיום אני כותב אליכם מנתב״ג, אחרי ששילמתי על אמריקנו 24 שקלים (לא, באמת, אילנ׳ז, מה נסגר?!) וממתין לטיסה שלי לשיקגו, ואם יש תמונת נצחון על הקורונה, אני חושב שאתם מסתכלים עליה.
השאלה היחידה שלא רציתי לענות עליה
״אז תגיד״, היא הרימה את היד בסוף ההרצאה, כשפתחתי לשאלות. ״מה אתה באמת חושב על סופרים שעושים סדנאות כתיבה?״.
שיט. השאלה היחידה שאני באמת שונא לענות עליה.
״בעיני זה מאוד עצוב״, היא המשיכה בלי שעניתי, וגם האמת שידעתי שהיא לא מעוניינת בתשובה. ״זה רק מראה שסופרים לא יכולים להתפרנס פה וצריכים לעשות כל מיני חלטורות. אותי זה מביך לראות סופר שמנסה לשכנע אנשים לבוא לסדנת כתיבה. זה עצוב לכל הצדדים הנוגעים בדבר״.
ידעתי שאני לא אמור לענות לה. ידעתי שהחדר בספריה היפה בגבעתיים – ממוצע גילאים: 87, ואני לא מגזים – חשב בדיוק אותו דבר כמוה. הם באו כדי לשמוע שסופרים הם מסכנים, עניים וצריכים לעבוד בשש עבודות במקביל.
הם באו כדי לקבל הוכחה שלמרות שגם להם היה חלום לכתוב ספר, היה להם מזל גדול שהם הקשיבו לאמא שלהם, לבן הזוג שלהם או לעצמם וחסכו לעצמם את המבוכה, ההשפלה וחיי העוני המתלווים לכך.
לכן היא קצת הייתה מופתעת כשאמרתי לה שאני חושב שזה נהדר.
איך יוצאים לחופשת כתיבה חלומית?
את הטקסט הזה אני כותב לכם מחופשת הכתיבה החלומית שלי.
ורגע לפני שאתם מתים מקנאה, אני גם אגלה לכם שזה, ככל הנראה, גם יהיה הטקסט הארוך ביותר שכתבתי בחופשה הזאת.
חופשות כתיבה הן, ללא צל של ספק, אחד הדברים הטובים ביותר שיש למקצוע הזה להציע. היכולת להגיע למשרדי ההוצאה, להגיד שאתה צריך תקציב בלתי מוגבל לצורך תחקיר לספר החדש שלך, שהנהלת חשבונות תגיד שהתקציב מוגבל בהחלט כי איפה נראה לך שאתה נמצא, לארוז תיק ולנסוע היא בהחלט סיבה טובה דיה להגיד לאמא ואבא שלעזאזל ההייטק, כתיבה זה המקום להיות בו.
אז הלכתי להנהלת חשבונות ובישרתי להם שהספר הבא קורה בירושלים, הזכרתי להם שב״כולם לחייך״ הם נאלצו לממן שני קרוזים אז מבחינתם מלון יוקרתי בירושלים זה ממש שיפור בתנאים ואני מקווה שהם מעריכים את זה, וברחתי עם הצ׳ק לפני שמישהו שם ירה בי.
אח, חיי הכתיבה.
זה (כנראה) היה היום הכי משפיל שלי בתור סופר
ביום ראשון האחרון הגעתי לצומת ספרים לחתימת ספרים חגיגית ביותר. זאת שלפניה הייתה במודיעין (קהל קוראים אדיר, שתדעו) והייתה הצלחה גדולה עם עשרות אנשים שהגיעו עם ספרים חדשים וישנים, ולא היה לאף אחד ספק שמקום מרכזי בתל אביב יביא איתו את אותה הכמות, אם לא יותר.
ובכן, אני אעשה את זה קצר: אף אחד לא בא. אף לא נפש חיה אחת.
אני לא מתכוון לזה כמטאפורה או כדרך ביטוי להגיד שהיו ממש מעט אנשים, אני מתכוון לזה שהיו אפס אנשים. שני מוכרים, אני ושולחן גדול מידות עם ספרים מסודרים כל כך יפה וכיסא מהודר שבו התיישבתי.
ואף אחד אחר.
כמובן שהחלטתי להמתין, ואני שמח לבשר שהזמן הזה לא היה לשווא. בחנות היו כמה לקוחות, ואחת מהן ניגשה, הסתכלה בעניין ב״כולם לחייך״ ואמרה שאהבה את ״לחוץ חתונה״, אבל שהיא ציפתה לספר המשך ולא למשהו חדש. שתי דקות אחריה ניגש אלי אחד ממנהלי החנות ושאל: ״תגיד, אתה יודע איך הקודם מכר פה? חטפו אותו. את החדש לא חוטפים ככה. למה לא כתבת עוד אחד?״.
