שבע שאלות מצוינות על שנה איומה אחת

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

לא הרבה דברים שווים יצאו מהקורונה הזאת – אוקיי, בואו נתקן: שום דבר טוב לא יצא מהקורונה הזאת – אבל אם צריך לבחור משהו אחד, זה יהיה הפרוייקט המהמם הזה של הניו יורק טיימס, שבחר 75 אמנים מכל הסוגים, המינים, הצבעים והז׳אנרים, ושאל אותם שבע שאלות זהות על השנה הקשה שעברה עליהם.

ולמרות שאני מודה שקצת הופתעתי שהני״ט לא יצרו איתי קשר ובחרו לשלוח את השאלות הזהות שלהם לזבי חוטם כמו ארון סורקין, טיג נוטארו, קרן ראסל, פיבי ברידג׳ס, טייארי ג׳ונס וענקים אחרים החלטתי לבלוע את הגאווה ולענות על השאלות הנהדרות האלה בעצמי.

מעבר לעובדה שאני חושב שכל אחד – בטח אם הכל אחד הזה הוא יוצר באיזשהו תחום, אבל לאו דווקא – צריך לפנות לעצמו שעה ולענות, יש משהו כל כך מנחם בעובדה שזו הייתה שנה מחורבנת לכולם. ולא משנה איך קוראים לכם ואיפה אתם גרים, ככל הנראה האנרגיות היצירתיות שלכם היו ברצפה.

וזה בסדר.

אפילו בסדר גמור.

ואם האמנים הגדולים האלה מודים שהם נתקלו בקשיים ופקפקו ביכולותיהם, נראה לי שנחיה עם זה שזה קרה גם לנו. ואם תפקידה ההיסטורי של אמנות היה, מאז ומתמיד, לנסות ולגרום לכולנו להרגיש שאנחנו לא לבד, זה חתיכת תענוג צרוף לראות איך עשרות אמנים (ועיתון אחד) התאחדו והתאגדו בשבילנו.  

  1. מה הדבר האחד שיצרת השנה?

    את עצמי, אחרי שהזהות המקצועית שלי התפוררה והפכה לאבק מול העיניים שלי. חנויות הספרים נסגרו, הקולנוע ננעל, הפקות הטלוויזיה הוקפאו, כיתות הלימוד נסגרו ואני הייתי צריך לשאול את עצמי מי אני, במה אני עובד ומה התפקיד שלי בעולם. מתוך התהום העמוקה הזאת, ומתוך כל הדברים שיצרתי, הדבר שאני הכי גאה בו הוא דווקא הניוזלטר שלי והבלוג הזה, שהיו שני דברים שפחדתי להרים במשך שנים מחשש שאף אחד לא יקרא ולא יתעניין. העובדה שדווקא שני אלה הפכו למקור של כל דבר מקצועי טוב שקרה השנה היא באמת גאוותי הגדולה ביותר. 

2. לאיזו אמנות פנית בתקופה הקשה הזו?

יוטיוב, שהייתה אי של שפיות בשנה המטורפת הזאת. יוצרים מכל רחבי העולם המשיכו ליצור בבידוד, המשיכו לשתף, המשיכו לחלוק רעיונות ולהוות מקור השראה בלתי פוסק ותזכורת שיש בשביל מה לקום בבוקר. אנשים כמו פיטר מקינון, קייסי נייסטאט, ליזי פירס, ג׳סי דריפטווד, ג׳ו אלאם, כריס האו, אלדין רובינס, אנדי טו, ג׳וליה טרוטי, מאט דיאוולה, פיליפ בלום הענק, פוטייטו ג׳ט, סם ניוטון, סאם אלקינס, שון טאקר וזו, באמת, רק רשימה חלקית, היו שם כדי להזכיר שכל מה שצריך זה מצלמה, כשרון ופלטפורמה כדי ליצור. ראיתי הרבה יותר מדי יוטיוב השנה, ואני לא מצטער על אף דקה. הרשת החברתית היחידה שאשכרה תרמה לבריאות הנפשית שלי השנה. 

3. האם היו לך רעיונות גרועים במיוחד השנה?


אני גאה להגיד שגם השנה היו לי רעיונות גרועים לא פחות מבכל שנה אחרת, ואולי אפילו יותר. בכלל, אני יכול להעיד על עצמי שרוב הרעיונות שלי איומים במיוחד, ולשמחתי אחד הדברים הנכונים שעשיתי בחיים הוא להקים חומת הגנה של אנשים שאני סומך עליהם וחוסמים – לעיתים קרובות בגופם – אותם מלצאת לאוויר העולם עד שמבליח לי איזה אחד טוב. ועם זאת, העובדה שגם השנה היו לי רעיונות – טובים, רעים, איומים, מוזרים, טיפשיים, מה זה משנה – הייתה הדבר המשמח ביותר שקרה לי. חוסר ודאות כלכלי יחד עם דכאון קליני ובידוד עם שני ילדים אינו – מי היה מאמין! – הסביבה הפורה ביותר לרעיונות, והעובדה שהיו לי כאלה היממה אותי וניחמה אותי.
ועם זאת, הניסיון לפרק את התנור מהמקום כדי לנקות את הקיר שמאחוריו בלי שום ידע מקצועי איך עושים את זה הוא רעיון שבדיעבד יש מצב שידעתי שהוא גרוע גם לפני שהוא נחת לי על הרגל ונשבר לחתיכות.

4. מה הרגע האחד מהשנה הזו שתמיד תזכור?

הרגע שבו הטלפונים התחילו לצלצל, ולא הפסיקו. בתשע בבוקר עוד הייתה לי סדרת טלוויזיה, סרט שעמד לצאת לאקרנים, ספר בשלבי סיום ועריכה, סדנת כתיבה מלאה ועשרות הרצאות מוזמנות לחודשים הקרובים. ב-11:37 הייתי בלי אף אחד מאלה. עשרים דקות אחר כך גם בעל החלל המשותף ששכרתי אצלו משרד תלה שלט שהוא סוגר ויש לי שבועיים להתפנות. בצהריים מצאתי את עצמי מטייל ברחוב, מנסה להבין מה קורה ואיך יכול להיות ש-15 שנים של עבודה כל כך קשה נמחקו בפחות משלוש שעות. זה היה הרגע ששאלתי את עצמי ברצינות הכי תהומית שיכולה להיות האם אני מרים ידיים או שיש לי אנרגיות להפנות גב לכל מה שהיה ולבנות משהו חדש לגמרי. העובדה שמצאתי כוחות לא להרים ידיים מפתיעה אותי עד הרגע הזה ממש. 

5. האם מצאת חברות חדשה שהחזיקה אותך אמנותית?


כן, ולהפתעתי הרבה הן לא באו מהתחום שלי. יש כל כך הרבה אנשים שעזרו לי לצלוח את השנה הזאת, ובכל זאת שלוש נשים, כולן עם עסק מאוד מצליח משלהן, היו הקו החם שלי השנה. הראשונה היא טליה וולף, מרצה בחסד ומלכת האופטימזציות, שהייתה המקום הנעים, המכיל והפרודוקטיבי ביותר לשלוח אליו את כל הודעות ה״אני פורש״ שלי, מה שקרה בערך שש פעמים ביום. השנייה היא לירון מור, שיש לה את בית הספר לעסקים קטנים והרבה יותר מדי אנרגיות חיוביות, ככה שאפילו בתקופה הזאת היו לה קצת רזרבות להשאיל לי. השלישית היא לירון לביא טורקניץ׳, נסיכת הפונטים ומלכת הפרודוקטיביות, ששיתפה פוסט שלי בניוזלטר המעולה שלה, ומאז הפכנו לחברים וימי הפוקוס המשותפים שלנו היו קרש הצלה אמיתי.

6. אם היית יודע שתהיה מבודד לכל כך הרבה זמן, מה היית עושה אחרת?

מניח לעצמי. הניסיון להמשיך ולתפקד ולכתוב כל בוקר רק גבה ממני אנרגיות, לקח את הספר שלי למקום רע מאוד ולבור שלקח לי חודשים לצאת ממנו ואת המצב רוח שלי לעומקים שאני עדיין לא בטוח שהוא חזר מהם. אני בדרך כלל מאוד בעד לדפוק את הראש בקיר ומאבקים הירואיים הם בכלל הפורטה שלי, אבל זו בהחלט הייתה מעמסה נפשית שלא אני ולא בני הבית שלי היינו זקוקים לה, ורגשות אשם שבניגוד לרגשות האשם הרגילים, ממש לא הגיעו לי.

7. מה היית רוצה להשיג לפני שדברים יחזרו לנורמליות?


אין לי שום ספק שדברים לא יחזרו לנורמליות, לפחות לא בשבילי, ואני עדיין לא בטוח מה אני מרגיש לגבי זה. אני כן יודע שכדי לא להשתגע התנפלתי על למעלה משמונים ספרי עסקים ועשרות קורסי אונליין בשנה האחרונה, ולמדתי והתפתחתי בכל כך הרבה תחומים השנה עד שגם בהינתן האופציה, אני לא משוכנע שאני מעוניין לחזור לדרך שבה הדברים היו. אנחנו חיים בתקופה מרגשת ומסעירה בכל הקשור ליצירת תוכן עצמאי, ואני מקווה מאוד שגם אם דברים יחזרו לנורמליות אני אזכור שהמסלול הזה לא רק הציל אותי, אלא גם ריגש אותי, הסעיר אותי ומילא לי את המצברים שהתרוקנו במשך שנים. והלוואי שגם כשנחזור לנורמליות, יהיה לי אומץ להמשיך ולצעוד בו. 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, פוסטים חדשים מהבלוג ואת כל הדברים הטובים שנתקלתי בהם השבוע

בא לך לקרוא עוד משהו?

למה כל אחד (כן, אני לגמרי מסתכל עליך) חייב לכתוב ספר

״נו״, שואל אותי כל בן אדם שמכיר אותי, ״אתה שמח?״.

אני אמור להיות שמח, אני יודע. בכל זאת, לא בכל יום, ולרוב גם לא בכל אף פעם, ספר יוצא ומגיע תוך פחות מ-48 שעות למקום הראשון ברבי המכר. ובכל זאת, לשאלה ״איך זה מרגיש להיות במקום הראשון״ יש תשובה אחת בלבד: מוזר.

זה מרגיש מוזר.

ומשמח.

ומבהיל מאוד.

זו מערבולת של רגשות, בקיצור.

ומה שהכי משונה הוא שהייתי בטוח שכשמודיעים לך (במקרה שלי בהודעת טקסט מההוצאה באחת בלילה עם המון סימני קריאה) שאתה במקום הראשון אז מקפצים בשמחה, מדלגים, מפזזים, אולי אפילו מרשים לעצמך לאכול שוקולד.

קרא עוד »

הרגע שבו הכתיבה תשנה לכם את החיים

במרץ 2020 לקחו לי את הכתיבה.

אתם לא יודעים את זה כי שום דבר מזה לא קרה, אבל 2020 הייתה אמורה להיות השנה שלי. לא כי שידרתי מסרים ליקום, אלא כי הוא כבר ענה לי והיו לי חוזים מוכנים והכל היה פרוס.

מאי 2020 היה תאריך היציאה המקורי של הסרט ״עוד סיפור אחד״, וחודש אחר כך, במהלך שמעולם לא נעשה קודם בישראל, היה צריך לצאת ״כולם לחייך״ לחנויות ובאותו היום ממש גם סדרה שמבוססת עליו.

אבל גם אתם הייתם פה במרץ לפני שלוש שנים, אז אני לא צריך לספר את ההמשך.

קרא עוד »

כשזה יקרה, תדעו שהפכתם לכותבים אמיתיים

״רק אל תבנה על הצלחה, בסדר?״, הוא לקח עוד שלוק מהקפה שלו והשפיל את העיניים לרצפה.הוא ואני מכירים מילדות, והוא אחד האנשים הכי קרובים אלי גם היום. הוא שאל איך הולך עם ״כולם לחייך״, ואמרתי לו בהתרגשות שהוא יוצא עוד שלושה שבועות.ואז הוא אמר לי את המשפט שלמעלה.ולצערי הרב, כאילו לא למדתי כלום בקריריה שלי, שאלתי אותו למה הוא חושב ככה.הוא מיד הסביר שהוא לטובתי. שהוא רק לא רוצה שיישבר לי הלב. שאף אחד כבר לא קורא. לא הוא ולא כל מי שהוא מכיר. כולם בנטפליקס. ספר זה משהו פרה היסטורי.וגם בוא, כן? זה לא שאתה עמוס עוז. אפילו לא קרוב.ידעתי שהקול הזה יגיע.

קרא עוד »

זהו, אני פורש!

גבירותי ורבותי, עיתונאים, עיתונאיות, אנשי טלוויזיה ומדיה חדשה,

אני פורש מכתיבה.

ההודעה החלה לחלחל בי היום בשמונה בבוקר, עת הלכתי לבית הקפה השכונתי שלי ואמרתי לעצמי ״זהו, היום אני מתקדם בפרק הארור שאני תקוע בו כבר שלושה שבועות. היום זה נגמר!״.

קראתי אותו.

וקראתי אותו שוב.

וישבתי המון זמן – לפחות ארבעים דקות! – מול הטקסט הזה. ניסיתי למחוק, לנסח מחדש, לכתוב שוב, להחליף ספר. כלום. ביקשתי מהמלצר עוד קפה, הפעם חזק יותר, בהיתי במסך והבנתי: איבדתי את זה.

ואולי מעולם לא היה לי את זה.

קרא עוד »

מתי צרחת במדבר בפעם האחרונה?

בסוף השבוע האחרון הייתי במדבר וניסיתי לצרוח.

ולא, לא מהסיבות שאתם חושבים.

קודם כל, לשאלה שמטרידה אתכם ודאי יותר מכל: ״עומר, מה נפש עדינה כמוך שלא סובלת חום וחול עשתה במדבר?״.

ובכן, נסעתי לצום מיצים.

״תמצמץ פעמיים אם חטפו אותך. טלפון אחד לרווחה ויבואו לחלץ אותך״.

אז לא, אין צורך. למעשה – וזה בוודאי יפתיע לא מעט מכם – אני ממש יזמתי את הנסיעה הזו. כבר כמה חודשים טובים שאני חם על שינוי תזונה מאסיבי לגופי המתבגר, וכשהגיעה ההזדמנות זינקתי לאוטו ושרתי ״היי, דרומה״ ואפילו לא סובבתי את ההגה כשהגישו מיץ עשב חיטה והציגו אותו כארוחת צהריים.

ואז ביקשו ממני לצעוק.

קרא עוד »

אתם חייבים לתת לזה ליפול

הפעם הראשונה שבה עליתי על מטוס הייתה בשנת 1996, והייתה לי מטרה אחת בלבד בראש: חנות הספרים בארנס אנד נובל.

מי שהייתה אחראית לטירוף הספרותי שהתחולל אצלי בראש הייתה שירה, בת הדודה מדרגה אין לי מושג איזו שלי, שגרה בארצות הברית ועד לפני שנה בכלל לא הכרנו, אבל ביקור בזק שלה בישראל וביקור נימוסין קצר מצד המשפחה שלי הוביל לידיעה שיש לה אימייל, ולשנינו זה הספיק כדי שיתהפך לנו העולם.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים