לא הרבה דברים שווים יצאו מהקורונה הזאת – אוקיי, בואו נתקן: שום דבר טוב לא יצא מהקורונה הזאת – אבל אם צריך לבחור משהו אחד, זה יהיה הפרוייקט המהמם הזה של הניו יורק טיימס, שבחר 75 אמנים מכל הסוגים, המינים, הצבעים והז׳אנרים, ושאל אותם שבע שאלות זהות על השנה הקשה שעברה עליהם.
ולמרות שאני מודה שקצת הופתעתי שהני״ט לא יצרו איתי קשר ובחרו לשלוח את השאלות הזהות שלהם לזבי חוטם כמו ארון סורקין, טיג נוטארו, קרן ראסל, פיבי ברידג׳ס, טייארי ג׳ונס וענקים אחרים החלטתי לבלוע את הגאווה ולענות על השאלות הנהדרות האלה בעצמי.
מעבר לעובדה שאני חושב שכל אחד – בטח אם הכל אחד הזה הוא יוצר באיזשהו תחום, אבל לאו דווקא – צריך לפנות לעצמו שעה ולענות, יש משהו כל כך מנחם בעובדה שזו הייתה שנה מחורבנת לכולם. ולא משנה איך קוראים לכם ואיפה אתם גרים, ככל הנראה האנרגיות היצירתיות שלכם היו ברצפה.
וזה בסדר.
אפילו בסדר גמור.
ואם האמנים הגדולים האלה מודים שהם נתקלו בקשיים ופקפקו ביכולותיהם, נראה לי שנחיה עם זה שזה קרה גם לנו. ואם תפקידה ההיסטורי של אמנות היה, מאז ומתמיד, לנסות ולגרום לכולנו להרגיש שאנחנו לא לבד, זה חתיכת תענוג צרוף לראות איך עשרות אמנים (ועיתון אחד) התאחדו והתאגדו בשבילנו.
- מה הדבר האחד שיצרת השנה?
את עצמי, אחרי שהזהות המקצועית שלי התפוררה והפכה לאבק מול העיניים שלי. חנויות הספרים נסגרו, הקולנוע ננעל, הפקות הטלוויזיה הוקפאו, כיתות הלימוד נסגרו ואני הייתי צריך לשאול את עצמי מי אני, במה אני עובד ומה התפקיד שלי בעולם. מתוך התהום העמוקה הזאת, ומתוך כל הדברים שיצרתי, הדבר שאני הכי גאה בו הוא דווקא הניוזלטר שלי והבלוג הזה, שהיו שני דברים שפחדתי להרים במשך שנים מחשש שאף אחד לא יקרא ולא יתעניין. העובדה שדווקא שני אלה הפכו למקור של כל דבר מקצועי טוב שקרה השנה היא באמת גאוותי הגדולה ביותר.
2. לאיזו אמנות פנית בתקופה הקשה הזו?
יוטיוב, שהייתה אי של שפיות בשנה המטורפת הזאת. יוצרים מכל רחבי העולם המשיכו ליצור בבידוד, המשיכו לשתף, המשיכו לחלוק רעיונות ולהוות מקור השראה בלתי פוסק ותזכורת שיש בשביל מה לקום בבוקר. אנשים כמו פיטר מקינון, קייסי נייסטאט, ליזי פירס, ג׳סי דריפטווד, ג׳ו אלאם, כריס האו, אלדין רובינס, אנדי טו, ג׳וליה טרוטי, מאט דיאוולה, פיליפ בלום הענק, פוטייטו ג׳ט, סם ניוטון, סאם אלקינס, שון טאקר וזו, באמת, רק רשימה חלקית, היו שם כדי להזכיר שכל מה שצריך זה מצלמה, כשרון ופלטפורמה כדי ליצור. ראיתי הרבה יותר מדי יוטיוב השנה, ואני לא מצטער על אף דקה. הרשת החברתית היחידה שאשכרה תרמה לבריאות הנפשית שלי השנה.
3. האם היו לך רעיונות גרועים במיוחד השנה?
אני גאה להגיד שגם השנה היו לי רעיונות גרועים לא פחות מבכל שנה אחרת, ואולי אפילו יותר. בכלל, אני יכול להעיד על עצמי שרוב הרעיונות שלי איומים במיוחד, ולשמחתי אחד הדברים הנכונים שעשיתי בחיים הוא להקים חומת הגנה של אנשים שאני סומך עליהם וחוסמים – לעיתים קרובות בגופם – אותם מלצאת לאוויר העולם עד שמבליח לי איזה אחד טוב. ועם זאת, העובדה שגם השנה היו לי רעיונות – טובים, רעים, איומים, מוזרים, טיפשיים, מה זה משנה – הייתה הדבר המשמח ביותר שקרה לי. חוסר ודאות כלכלי יחד עם דכאון קליני ובידוד עם שני ילדים אינו – מי היה מאמין! – הסביבה הפורה ביותר לרעיונות, והעובדה שהיו לי כאלה היממה אותי וניחמה אותי.
ועם זאת, הניסיון לפרק את התנור מהמקום כדי לנקות את הקיר שמאחוריו בלי שום ידע מקצועי איך עושים את זה הוא רעיון שבדיעבד יש מצב שידעתי שהוא גרוע גם לפני שהוא נחת לי על הרגל ונשבר לחתיכות.
4. מה הרגע האחד מהשנה הזו שתמיד תזכור?
הרגע שבו הטלפונים התחילו לצלצל, ולא הפסיקו. בתשע בבוקר עוד הייתה לי סדרת טלוויזיה, סרט שעמד לצאת לאקרנים, ספר בשלבי סיום ועריכה, סדנת כתיבה מלאה ועשרות הרצאות מוזמנות לחודשים הקרובים. ב-11:37 הייתי בלי אף אחד מאלה. עשרים דקות אחר כך גם בעל החלל המשותף ששכרתי אצלו משרד תלה שלט שהוא סוגר ויש לי שבועיים להתפנות. בצהריים מצאתי את עצמי מטייל ברחוב, מנסה להבין מה קורה ואיך יכול להיות ש-15 שנים של עבודה כל כך קשה נמחקו בפחות משלוש שעות. זה היה הרגע ששאלתי את עצמי ברצינות הכי תהומית שיכולה להיות האם אני מרים ידיים או שיש לי אנרגיות להפנות גב לכל מה שהיה ולבנות משהו חדש לגמרי. העובדה שמצאתי כוחות לא להרים ידיים מפתיעה אותי עד הרגע הזה ממש.
5. האם מצאת חברות חדשה שהחזיקה אותך אמנותית?
כן, ולהפתעתי הרבה הן לא באו מהתחום שלי. יש כל כך הרבה אנשים שעזרו לי לצלוח את השנה הזאת, ובכל זאת שלוש נשים, כולן עם עסק מאוד מצליח משלהן, היו הקו החם שלי השנה. הראשונה היא טליה וולף, מרצה בחסד ומלכת האופטימזציות, שהייתה המקום הנעים, המכיל והפרודוקטיבי ביותר לשלוח אליו את כל הודעות ה״אני פורש״ שלי, מה שקרה בערך שש פעמים ביום. השנייה היא לירון מור, שיש לה את בית הספר לעסקים קטנים והרבה יותר מדי אנרגיות חיוביות, ככה שאפילו בתקופה הזאת היו לה קצת רזרבות להשאיל לי. השלישית היא לירון לביא טורקניץ׳, נסיכת הפונטים ומלכת הפרודוקטיביות, ששיתפה פוסט שלי בניוזלטר המעולה שלה, ומאז הפכנו לחברים וימי הפוקוס המשותפים שלנו היו קרש הצלה אמיתי.
6. אם היית יודע שתהיה מבודד לכל כך הרבה זמן, מה היית עושה אחרת?
מניח לעצמי. הניסיון להמשיך ולתפקד ולכתוב כל בוקר רק גבה ממני אנרגיות, לקח את הספר שלי למקום רע מאוד ולבור שלקח לי חודשים לצאת ממנו ואת המצב רוח שלי לעומקים שאני עדיין לא בטוח שהוא חזר מהם. אני בדרך כלל מאוד בעד לדפוק את הראש בקיר ומאבקים הירואיים הם בכלל הפורטה שלי, אבל זו בהחלט הייתה מעמסה נפשית שלא אני ולא בני הבית שלי היינו זקוקים לה, ורגשות אשם שבניגוד לרגשות האשם הרגילים, ממש לא הגיעו לי.
7. מה היית רוצה להשיג לפני שדברים יחזרו לנורמליות?
אין לי שום ספק שדברים לא יחזרו לנורמליות, לפחות לא בשבילי, ואני עדיין לא בטוח מה אני מרגיש לגבי זה. אני כן יודע שכדי לא להשתגע התנפלתי על למעלה משמונים ספרי עסקים ועשרות קורסי אונליין בשנה האחרונה, ולמדתי והתפתחתי בכל כך הרבה תחומים השנה עד שגם בהינתן האופציה, אני לא משוכנע שאני מעוניין לחזור לדרך שבה הדברים היו. אנחנו חיים בתקופה מרגשת ומסעירה בכל הקשור ליצירת תוכן עצמאי, ואני מקווה מאוד שגם אם דברים יחזרו לנורמליות אני אזכור שהמסלול הזה לא רק הציל אותי, אלא גם ריגש אותי, הסעיר אותי ומילא לי את המצברים שהתרוקנו במשך שנים. והלוואי שגם כשנחזור לנורמליות, יהיה לי אומץ להמשיך ולצעוד בו.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, פוסטים חדשים מהבלוג ואת כל הדברים הטובים שנתקלתי בהם השבוע
בא לך לקרוא עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
