השירים הטובים ביותר לכתיבה (שאני מכיר, לפחות)

לפני חודש, בערך, התבשרתי על ידי ספוטיפיי שאני יחיד סגולה.

לא שלא חשדתי בזה קודם, בהחלט היו סימנים מקדימים, אבל שאפליקציה שעשרות מיליונים ברחבי העולם משתמשים בה תבשר לי, תכלת על גבי ורוד, שאני שייך ל-0.05% נדירים והעליונים ביותר מהאכולוסיה בחצי הכדור המערבי? את זה לא ראיתי מגיע.

ובכל זאת, מה אתם יודעים, אני יחיד סגולה. אני מניח שהאינפורמציה הבאה תגרום לכם לרטוט קצת מהתרגשות ולרעוד קצת מלחץ, ודעו לכם שאלו תגובות נורמטיביות לחלוטין כשאתם נמצאים בסביבתו של אדם מיוחד יותר מכם.  

גבירותיי ורבותיי, אתם קוראים את הבלוג של האדם שהקשיב הכי הרבה לפס הקול של האנה מונטאנה השנה. 

אוקיי, אוקיי, בואו נפסיק עם הצרחות, בסדר? אני אדם נורמלי כמעט כמוכם. באמת. אני לא מצפה ליחס מיוחד עכשיו כשאתם יודעים את מה שאתם יודעים עלי. בואו פשוט נקבל את זה שיש אנשים רגילים כמוכם ואנשים מיוחדים כמוני, וננסה כולנו לחיות עם המידע הזה בשלום, בסדר?

אז כן, האנה ואני זה סיפור אהבה. זאת אומרת, אני לא בטוח כמה מיילי סיירוס ערה לרומן שהתפתח בינינו השנה (מיילי, אם את קוראת את זה, צרי קשר!), אבל אני יכול להבטיח לכם דבר אחד: האנה מונטאנה לעולם לא תמצא גבר שיקשיב לה כמוני. באחריות.

מלבד העובדה שכפי שאולי ניתן לנחש טעמי המוזיקלי מתחרה בילדה בת ה-14 שאולי יש לכם ואולי אין לכם בבית, אני חולק את המידע הזה אתכם בעיקר מסיבה אחת: אני כנראה לא כל כך מיוחד כמו שאתם פשוט מקשיבים למוזיקה הלא נכונה כשאתם כותבים. 

ואולי, רק אולי, כדאי שתפסיקו עם זה. 

אני לא זוכר מתי היה הרגע המדויק שבו גיליתי שמוזיקת פופ – רצוי משנות התשעים, אבל לא חובה – היא המוזיקה שעושה לי חשק לשבת ולכתוב. אני יודע, זו לא המטרה המקורית שלשמה היא נכתבה, אבל מה אני אגיד לכם, אצלי זה עובד יופי. 

ובכלל, מוזיקה היא לא רק תוספת מבורכת ליום הכתיבה שלי, היא בעיקר תוספת הכרחית. כבר סיפרתי כאן על האוזניות מבטלות הרעש שאני לוקח איתי לכל מקום, אבל הרשימה הזו היא החצי השני שלהן. ושלי. 

הרשימה הזאת, יש לציין, מתוחזקת בקפידה כבר כמה שנים. אמנם יש בה לא מעט שירי פופ, אבל גם כמה קטעים קלאסיים שלחלקם אני יכול להקשיב גם חמש ושש שעות ברצף, קצת ג׳ז ובאופן כללי היא לא נוטה לז׳אנר מסוים, אלא עונה על הקריטריון האחד והברור של הרשימה הזאת: שירים שמדביקים אותי לכסא, לא מפריעים לי באוזניים, לא לוקחים מאית של ריכוז ותשומת לב ונשמעים כמו רעש לבן אחד ארוך.

להלן, פס הקול של האנה מונטאנה.

אתם מוזמנים לאמץ לעצמכם כמה שירים מהרשימה הזאת. אתם מוזמנים לאמץ את כולה. אתם מוזמנים, בעיקר, לשבת ולכתוב עם השירים הטובים ביותר שאני מכיר לכתיבה, וכל עוד אין לכם כוונה לאיים לי על התואר של הבחור הסטרייט שמקשיב הכי הרבה בעולם להאנה מונטאנה, אני לגמרי בסדר עם זה שגם את הספר שלכם תכתבו עם התענוג הזה באוזניים.

תבלו.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, פוסטים חדשים מהבלוג ואת כל הדברים הטובים שנתקלתי בהם השבוע

תודה על הרשמתך

בא לך לקרוא עוד משהו?

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

כל כך הרבה פעמים שואלים אותי איך הכרתי את רותם ואיך נהיינו זוג, והאמת היא שהתשובה מאוד פשוטה ומורכבת משתי מילים בלבד: כתבתי אותה.

ואני יודע שזה נשמע מוזר וקצת מקריפ, אבל זו האמת. את רותם כתבתי.

ולכבוד יום הולדתה ה-45 שיחול מחר הנה הסיפור המלא שכולל משאלה, מכשפה, ספר ישן, מסר מהיקום וד״ש מהמאה השלישית. ומעשה שהיה כך היה.

קרא עוד »

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

לא לכל אדם יש הזדמנות ללמוד צניעות.

ולא לכל אדם יש הזדמנות שהמורה שלו יהיה רונאלדיניו.

וכן, אם אתם תוהים, זה לגמרי היה שיעור פרטי.

ומעשה שהיה כך היה.

השנה היא 2006. שנה קודם לכן הפכתי, במהלך שאני מתקשה להסביר איך הוא קרה והיה מורכב מכל כך הרבה תתי מהלכים ממוזלים שקרו בבת אחת, לאחד מפרשני הספורט הבכירים של ידיעות אחרונות. הייתי משוחרר טרי מהצבא וכתבתי את אחד משני טורי הפרשנות של המשחק המרכזי של ליגת העל, ובואו נתנסח בעדינות שזה לא גרם לי להיות מאוד צנוע.

אפשר גם להתנסח לא בעדינות, כמובן, ולהגיד שבאותה תקופה הייתי חתיכת אסהול שהשתן עלה לו לראש.

קרא עוד »
רלף קליין, צילום: לע״מ

פוט דה בול אין דה פאקינג באסקט

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

אני זקן מדי לחרא הזה

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

מי האנשים האלה?

מתחילת המלחמה תהיתי מי האנשים האלה.

לא בזלזול ולא בהתנשאות, חלילה. להיפך, אני חושב שמצעד הדגלים לכל חטוף וחטופה שחזרו הביתה היה מקסים ומרגש ומפעים, אבל ביני לביני תהיתי מי האנשים שיש להם זמן וחשק וכוח ואנרגיות וצורך ללכת ולעמוד ברחוב עם כל כך הרבה אנשים אחרים.

אם יש דבר שאני יודע על עצמי בוודאות, הוא שאני לא האנשים האלה.

אני לא גדול בהפגנות, לא גדול בציוניות, לא גדול בישראליות מתפרצת והכי לא גדול בשכם אל שכם. למעשה, שאיפת חיי הכמוסה היא שכולנו נהיה קצת יותר אמריקאים, שכל אחד ישמור את הדעה והזיעה שלו לעצמו, יקח שני צעדים הצידה ושני צעדים אחורה ויעמוד מאחורי קו צהוב דמיוני.

ואז 21 חיילים.

והאוטו שלי עצר מולם בחריקת בלמים.

קרא עוד »

איך מרימים את החלומות שלך אחרי שהם מתנפצים על הרצפה?

ב-22:30 בלילה הוא עוד ישב למרגלות שולחן המטבח והרכיב לגו. זו הייתה השקית השביעית או השמינית או השש עשרה (יש 22, אם תהיתם) ולמרות שהוא רק בן תשע, זה באמת פרויקט חייו. האבא של הילד הזה, יכול להיות שאתם מכירים אותו, דוחק בו ללכת לישון. בהתחלה בנחמדות, אחר כך בפחות נחמדות, אחר כך כמו שאבא שלו נשמע בדרך כלל ב-22:30 בלילה.

אני מסתכל עליו ורואה אותי. לא בכל מה שקשור ליכולות הלגו, כמובן, בזה יש לי אפס, אלא בגלל שאני מכיר את ההתלהבות הזאת. אני מכיר את התשוקה הזאת. גם אותי אמא שלי ניסתה לשלוח לישון כשהייתי יושב מול הדף, ובשנים מאוחרות יותר מול המחשב, ולקראת שתיים בלילה היא פשוט הייתה הולכת לישון מיואשת ואני הייתי ממשיך לתקתק במרץ. אני יודע איך זה כשזה זורם לך בגוף. מה שלא ידעתי אז ואני יודע היום הוא איך זה להיות הורה בסיטואציה הזאת, ואחרי שני מדיחים ושלוש מכונות כביסה וארוחת ערב וארבעה סיפורים לקטנה אני רק רוצה לשכב על הספה בשקט, מה גם שלמרות שהוא צועק שהוא לא עייף בכלל, אני רואה את העיניים שלו נעצמות על הלגו, אז פאקינג לך לישון כבר, שמעת?

שמעתי, אבא, שמעתי.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך