נמאס לי.
מותר להגיד שנמאס לי? יש לי זכות כזאת?
מותר להגיד, אחרי השבוע האחרון, שכבר לא נשארו לי תחושות ורגשות יותר בגוף? אפס. כלום. שום דבר. ג׳לי רוטט וסמיך של פחד ואימה ותיעוב וכאב שמתחמם יום אחר יום, שעה אחר שעה, עד שהוא הופך לפשטידה וא לקומפוט ואז לעיסה אחת גדולה וממוחזרת, ואחרי עשרה חודשים של ״ביחד ננצח״ ו״בימים קשים אלו״ יש לי רק שתי מילים שבא לי לצרוח:
נמאס.
לי.
די.
כשאני עוצם עיניים, אני עדיין מדמיין את זה. ואין לי מושג אם זה אי פעם יחזור
בכלל, אם אי פעם יכתבו על התקופה הזאת בספרי ההיסטוריה, אני מקווה שיהיה כתוב שם את האמת: שלאורך כל הזמן הזה לא היה אפילו יום אחד שמישהו הבין מה קורה. שבאוקטובר חמאס היה כל כך מורתע עד ש-6,000 לוחמים שלו פרצו את הגדר החכמה שלנו בצורה הכי טיפשית שאפשר להעלות על הדעת ועשו את המעשים האיומים ביותר שאי אפשר היה לחשוב אותם אפילו. ישראל החליטה להגיב על כך שארגון טרור רצחני טבח ואנס ושיפד והתעלל וערף וחטף אלפים מתושביו, והעולם כולו, בתגובה, החליט שישראל אשמה. בפרק על השואה אני מקווה שתתווסף כוכבית לצד הכותרת ״והעולם שתק״, שם יהיה כתוב: ולא ידענו אז שזו בעצם האופציה העדיפה.
בינתיים, בצפון, פרצה לא-מלחמה עקובה מדם. לא-מלחמה היא כששתי מדינות מפגיזות זו את זו, אזרחים וילדים נהרגים על ימין ועל שמאל, בתים נהרסים, מאות אלפי תושבים מפונים מבתיהם ושני הצדדים, שמשחקים לפי חוקים שאיש מלבדם לא מבין, מאיימים זה על זה במלחמה כוללת. מה כוללת מלחמה כוללת שתכלול יותר מזה? לאיש אין מושג עד היום.
אחרי שמנהיג חמאס איסמעיל הניה חוסל בשטחה על ידי המודיעין הישראלי (סיסמתם: ״יש לנו עיניים בכל מקום ואנחנו רואים הכל, חוץ מ-6,000 טרוריסטים שחוצים את הגדר״) הודיעה איראן שתשמיד את ישראל. אתרי החדשות הישראלים, בתגובה, התגייסו לעזרתם והתחרו ביניהם מי יחסל יותר תושבים ישראלים מחרדה. תרחישי אימה התחלפו בכל שעתיים, כאשר אף אתר חדשות ישראלי לא פספס הזדמנות לתאר בפרוטרוט כיצד תושמד המדינה ועוד יותר לא פספס אף הזדמנות להצהיר בגלוי שהלילה זה קורה.
איראן איימה בהשמדתה של ישראל שבתמורה איימה בהשמדתה של איראן מה שגרם לארצות הברית לאיים בהשמדתן של שתיהן אם המנהיגים שלהם לא יסתמו את הפה, ואחרי שהצהירה קבל עם ועדה שתהיה תגובה מוחצת הודיעה איראן שבעצם היא תשלח את זה כבר בדואר ולא משנה. וכשהיה נראה שהלילה זה הלילה ותפרוץ מלחמה אזורית כוללת שתעשה פה מזרח תיכון חדש וכנראה גם ריק לחלוטין מתושבים, הגיעה ההודעה המשולשת מקטאר, מצרים וארה״ב שהכריזה שיש עסקה על השולחן.
ונמאס לי.
לא שיש לי ברירה, כן? אפילו לקטר אין לי ממש זכות, כי לפעמים אני מרגיש שאני התושב הישראלי היחיד שהורשה להישאר בביתו ושהבית שלו (עדיין) לא חטף טיל ישיר, ובכל זאת, אחרי הפחד והחרדה והאימה וכאבי הלב עולה תחושה חדשה, כזו שלא הכרתי קודם ומי ידע שהיא יכולה להגיע בשיאה של מלחמה: מיצוי.
מיציתי.
למעשה, אתמול בערב ישבתי על הספה שקיבלתי החלטה להפסיק לישון עליה, וזה היה הערב הראשון מאז הכטב״מ שהרעיד את הבית בתל אביב שהסכמתי להחזיר את האוזניות מבטלות הרעש לאוזניים, ואף הגדלתי לעשות ומחקתי את אפליקציית פיקוד העורף שהייתה אצלי בקיצורי הדרך, כי רק ארבע מילים עברו לי בגוף: לא אכפת לי יותר. פשוט ככה. כבר לא אכפת לי יותר. תירו, אל תירו, תשמידו, תחתמו, תריבו, תשלימו, תעשו מה שבא לכם.
זה שאני כלי משחק לא אומר שאני חייב להתייצב על הלוח יותר. או בכלל.
את כל השבוע האחרון ביליתי בדפיקות לב ובקפיצות מרעשים של מזגנים ומכוניות ועמודי חשמל ואופנועים וציפורים וכל דבר שזז ונושם והכנתי את הממ״ד והכנתי את הילדים והכנתי את עצמי וכל ערב אמרתי להם שאולי תהיה אזעקה ושלא יבהלו חס וחלילה כי אבא כבר מבוהל מספיק בשביל כולם ואתמול עידו טרח להרים את הראש מהאייפד כשדיברתי אליו ושאל אותי: ״אבא, די, לא נמאס לך כבר?״. והאמת? נמאס לי
בחיי. פשוט נמאס לי.
ואני לא מתכוון, חלילה, לצאת פה חסר רגישות. רק אתמול ישבתי במרפסת ופתאום כאב חד פילח לי את החזה כי עברה בי המחשבה שיש אנשים במנהרות. לפני יומיים עמדתי בפקק וכמובן שקיללתי את החיים ואז נזפתי בעצמי שיש לי הרבה מאוד מזל ושאני אתחיל להיכנס לפרופורציות. אני מבין את גודל הטרגדיה, ואין לי שום כוונה להמשיך כרגיל בחיי כאילו כלום לא קורה.
ובכל זאת, אני עומד על זכותי להגיד שמיציתי. שנמאס. שיש לי מספיק תרחישי אימה בראש גם בלי שוואינט יעלו כל שעתיים כתבה אחרת על איך בדיוק תל אביב תושמד ועם איזה סוג טיל.
אז אתמול מחקתי את כל האפליקציות וחסמתי את כל האתרים (אח, פרידום, האפליקציה הכי שווה ששילמתי עליה) ודי. אם תהיה אזעקה, אני אשמע אותה. אם יהיו טילים, אני ארגיש אותם. אין לי עניין לדעת איך בדיוק קוראים לטיל שעף לי הביתה, והאם הוא רק חלק מעימות בעצימות גבוהה – ואז זה לגמרי בסדר! – או שזו מלחמה כוללת. אם יחזרו החטופים, אולי הלב שלי יפסיק לכאוב ולשרוף לי את החזה סוף סוף. עד אז, אני לא צריך את אתרי החדשות או הפוליטיקאים שיזכירו לי שכואב לי.
אז כן, בחסותו של החופש הגדול, מיציתי. מי ידע שאפשר. מצידי בספטמבר אפשר לאפסן את הילדים וגם את המלחמה במסגרות, כי אני באמת לא מצליח לחשוב על שתי מילים מדויקות יותר שמתארות את המצב טוב יותר כרגע: נמאס לי.
ומול הקולות הקוראים להמשיך, מול השרים שיושבים בלשכתם הממוזגת ומצהירים שחייבים להגביר את הקצב, מול פירומנים שכל מה שמעניין אותם זה רק להבעיר ומול הקולות השפויים שאומרים וכנראה צודקים שזו מלחמת אין ברירה, יש רק שתי מילים שתקועות לי בסרעפת, ושום הסבר לוגי לא יעזור להן.
ומי יודע, אולי אני לא היחיד שמרגיש ככה.
בתמונה למעלה: היה רגע אחד של שפיות השבוע שבו ארזתי ספרים למשלוח והצלחתי לשלוח מהכל. תודה לכל מי שהזמין השבוע. תרמתם בהרבה יותר מדרך אחת.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
