ביום ראשון האחרון הוא התיישב לי על החזה.
בהתחלה הייתי בטוח שזה עוד התקף חרדה, כי בזמן האחרון כבר באמת הפסקתי לספור אותם. בשלב הזה הם כבר כמו עיטושים של אדם אלרגי באביב, רק כואבים הרבה יותר.
וחיכיתי לחרדה.
וחיכיתי.
והיא לא באה.
רק הלחץ הזה בחזה. עוד. ועוד קצת. כמו מלחציים. והעיניים כאבו כאילו יש דמעות שצריכות לצאת, אבל הן לא יצאו.
״די כבר, אין לנו על מה לבכות״, אמרה לי אחת מחברותיי הטובות כשהתחלתי לספר על התחושה הזאת. ״אנחנו הולכים לעבודה, אנחנו גרים בבית, הילדים שלנו בחיים, אף אחד מהמעגל הקרוב לא מת או נחטף לנו, החיים שלנו סוכריה, עומר. אז חטפנו קצת טילים, ביג דיל. קיבלנו את זה ממש בזול יחסית לאחרים״.
היא צודקת, כמובן. איך בכלל אפשר להתווכח עם זה. היא עובדת כל היום עם פגועי נפש מהמלחמה. אני בעצמי מסתובב ומדבר ומרצה למפונים ושורדים.
העיניים רואות מה היה יכול להיות – ומה אולי עוד יהיה, לכו תדעו, והראש הרציונלי אומר ״תקשיב, אין לך זכות להתלונן במצב הזה״.
אבל הלב באבל.
וזה אבל שאני לא מכיר ולא חוויתי מעולם.
האבל השקט.
אני מתגעגע לתקופה שבה אפשר היה לצחוק מכל הלב ולא להרגיש דקירות בחזה מיד אחר כך.
אני באבל מאז ה-7.10.
אני באבל על ההרוגים.
אני באבל על החטופים.
אני באבל על הדרום.
אני באבל על הצפון.
אני באבל שאלו המנהיגים שלנו.
אני באבל שהם נשארו המנהיגים שלנו.
אני באבל על ההותר לפרסום.
אני באבל על המדינה שלי.
ורק על דבר אחד עוד לא התאבלתי: עלי.
ואולי דווקא עכשיו, כשמתחילה לחלחל אלי ההבנה שהמלחמה הזאת היא פרמננטית וקבועה ולא תיגמר בזמן הקרוב ואולי לא תיגמר אף פעם, הרגשתי את האבל הזה סוף סוף נוחת עלי ולא נותן לי להתעלם ממנו יותר.
אבל הוא לא תחרות. הוא לא רמה מסוימת שצריך להגיע אלה ורק אז מותר. ויודע כל מי שאי פעם היה באחד כזה, כשלא נותנים מקום לאבל – הוא לוקח אותו בכוח.
אז כן, אני מתאבל.
אני מתאבל על ההורות שלי, שכבר ארבע שנים היא כל כך רחוקה ממה שחשבתי שהיא תהיה. אני מתאבל על זה שכבר ארבע שנים אני קם וכל בוקר מחדש צריך לתווך לילדים שלי מציאות שאני בעצמי לא מבין. אני מתאבל על זה שכהורה כמעט מאז שהילדים שלי נולדו אני חי בשני יקומים במקביל: האחד הוא המציאות, והשני הוא המציאות שאני עובד כדי ליצור להם כדי שתהיה להם ילדות שקרובה למשהו רגיל.
וזו עבודה קשה. ומתישה. ושוחקת.
אני מתאבל על הזוגיות שלי ועל החברים שלי ועל המשפחה שלי. כולם עדיין כאן, ותודה לאל על זה, אבל הכל עצוב ודהוי יותר. אני מתגעגע לצחוקים שהיינו עושים פעם, כשעוד היה מותר. אני מתגעגע לפנטזיות על נסיעות לחו״ל לפני שידענו את האמת על חו״ל. אני מתגעגע לשמוח מכל הלב ולא להיאנח מיד אחר כך ולהרגיש את דקירות האשם האלה בחזה. אני מתגעגע לשיחות נטולות פחד וחרדה, לערב שלא מדברים בו על מה יהיה ולמפגש אחד שלא דנים בשאלה אם נחיה עד הקיץ הבא.
אני מתאבל על העסק שלי. אחרי שהקורונה כמעט וריסקה אותי וניפצה לי את כל החלומות הצלחתי, איכשהו, לקום ולאגור מספיק כוחות ואז שוב ביום אחד הכל נהרס ונחרב עד היסוד. אני מתאבל בשקט על כל מה שכבר לא יהיה, ושמה שיש הוא גרסה דהויה למדי של מה שהיה יכול וצריך להיות.
ומותר לי. זה מה שאני רוצה להגיד.
מותר לי.
מותר לי להתאבל, אפילו אם לא קרה כלום.
כי כן קרה.
זה בדיוק מה שאני מנסה להגיד.
שכן קרה.
ואולי, רק אולי, יש לי איזו תקווה קטנה אך בוהקת שאם שום דבר אחר לא מצליח לחבר בינינו - והאמינו לי, אני מנסה כבר תשעה חודשים, שום דבר לא נדבק פה - אז אולי דוקא הצער יחבר. אולי הידיעה שכולנו איבדנו מישהו ומשהו וגם את עצמנו ואת החיים שהיו לנו פעם ולא יחזרו תעשה מה ששום דבר אחר לא מצליח לעשות
אלה לא קיטורים, ואני לא חושב שצריך להסות אותם ולהשתיק אותם ולהגיד שיש מישהו בגבולות הארץ הזאת שסובל יותר, כי זה לא הוגן. לכולנו קרה משהו.
ולאבל הזה מגיע מקום.
ואם אתם לא עושים לו אחד כזה, אולי מוטב שתעשו, כי כשלא נותנים לצער מקום הוא הופך לחיה אלימה הרבה יותר.
ואני מרגיש את זה. בחיי, אני מרגיש את זה. אני מרגיש את זה ברחוב ואני מרגיש את זה עם לקוחות ואני מרגיש את חוסר הסבלנות ואת העצבים ואת התסכול ואת הזעם ואת הזעקה שאסור לזעוק: קרה לי משהו. והמשהו הזה הוא נורא ואיום וקשה וכואב גם אם בסטנדרטיים הבלתי אפשריים של המדינה המופרעת הזאת הוא לא נספר כמעט בכלל.
ואולי, רק אולי, יש לי איזו תקווה קטנה אך בוהקת שאם שום דבר אחר לא מצליח לחבר בינינו – והאמינו לי, אני מנסה כבר תשעה חודשים, שום דבר לא נדבק פה – אז אולי דוקא הצער יחבר. אולי הידיעה שכולנו איבדנו מישהו ומשהו וגם את עצמנו ואת החיים שהיו לנו פעם ולא יחזרו תעשה מה ששום דבר אחר לא מצליח לעשות.
אולי אם במקום להגיד לאנשים לשתוק ולהגיד תודה ניתן להם לדבר ולא נפחד מהכאב שלהם כל הפקק הרגשי שהולך כאן ייפתח קצת.
אולי הידיעה שלכולנו יש אבל שקט עכשיו, ושהוא יושב לכולנו על החזה ולא מתכוון ללכת לשום מקום, אולי יש בה נחמה מסוימת.
ושכולנו, ללא יוצא מהכלל, מסתובבים באותה שבעה שנמשכת כבר הרבה יותר מדי זמן ולא נראה שמישהו מתכוון לעצור אותה ולתת לנו להמשיך בחיינו.
אז במילותיו של שלמה ארצי, אני חושש שבשלב הזה באמת שלא נותר לי אלא לחבק את הצער. אתמול לא היה טוב ואין לי שמץ לגבי מחר, אבל הצער שלי צריך כרגע מקום וחיבוק והכלה וכבוד, אפילו אם יש – ויש – מישהו בישראל שצערו גדול יותר.
והשבוע אני נותן לעצמי להיות באבל. ושמותר לי. ושעם כל הכבוד להוראה המדינית ״תרוץ ותמשיך לעבוד קשה יותר כי מענק לא תראה מאיתנו בחיים והכל התייקר ב-30% ותפסיק לבכות כי אחרת לא תשמע את הצבע אדום״, השבוע אני עוצר ונותן לו כבוד.
ומקום.
וחיבוק.
ומילים. בעיקר מילים.
אפילו אם אני לא מוצא אותן כרגע.
ואפילו אם נדמה שאין.
אבל המחשבה שלא מגיע לי כי מהו סבלי לעומת אחרים תיעלם מהלקסיקון.
אז הנה הוא כאן. קטן, אבל מורגש היטב. לא נחטף לי אף אחד ובכל זאת לקחו לי הכל. ואני לא יכול להתבייש בו יותר, כי הוא לוחץ לי על כל האיברים הפנימיים ואני לא יכול לסחוב את העצב הזה לבד יותר. ואולי גם אתם או האנשים שלידכם לא. כי אני יודע היטב – או לפחות רוצה להאמין – שאני לא היחיד. ורציתי להגיד שהבית פתוח ושיש בורקס תפוחי אדמה יבש כמקובל ושגם לאבל השקט שלכם יש מקום. תביאו אותו אתכם כשתבואו.
יש מספיק מקום גם בשבילו.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
