כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

כבר כמעט 15 שנה, הרבה מאוד לפני שרותם ואני הכרנו, שאני מסתובב בראש עם סיפור שנקרא ״אהבה ראשונה – פעם שנייה״. 

התקציר המאוד קצר של ״אהבה ראשונה – פעם שנייה״, שהתחיל כספר ואז נקנה לסרט ואז קורונה ועכשיו הוא שוב ספר שיצא בשנה הבאה, הוא שבזמן טיול בר מצוה, אורי בן ה-13 שם פתק בכותל עם בקשה אחת: לקבל את ההזדמנות להגיד למלכת הכיתה שלו איך הוא מרגיש.

מלכת הכיתה של אורי, שבספר קוראים לה טליה, לא מבוססת על אף אחת שהכרתי. היא דמות שלא פגשתי מעולם. היא חכמה בצורה בלתי מתקבלת על הדעת, מצחיקה מאוד, יפה – אוקיי, ממש יפה – מאוד, עקשנית מאוד, מרדנית מאוד, רגישה מאוד, טובת לב מאוד, מוכשרת מאוד ולמרות שהיא מלכת הכיתה היא גם קצת בודדה מאוד.

אין אישה כזאת, ברור. זה סט תכונות שלא יכול להתקיים בבת אנוש אחת. בשביל זה יש דמיון, ואישה כזאת קיימת רק באגדות ובספרים שאני כותב.  

באיחור של 27 שנה, בגיל 40, דופק לאורי מלאך בדלת, ממלמל בטון פקידותי על טיפול אקספרס ואישור בועדת ניסים ומשאלות ושהבקשה שלו אושרה והיא תתגשם עוד בשנת המס הזו ושיהיה במזל, כי הוא יזכה לפגוש שוב את מלכת הכיתה שלו, טליה, ולהגיד לה בדיוק איך הוא מרגיש. 

אה, ולמרות שהוא כבר בנה לעצמו חיים אחרים לגמרי וחוץ מלפעמים לבד בלילה הוא כמעט וכבר לא חושב עליה, אם הוא קרא את הספר שהיה רב מכר לפרקים ונקרא ״התנ״ך״, הוא יודע היטב שאי אפשר לבקש ואז לבטל. אין אופציה כזאת. וצריך להיזהר במה שמבקשים, כי לפעמים זה מתגשם. 

משם אתם כבר מבינים לאן זה הולך.

או שלא, כי הסיפור הזה מפתיע גם אותי בכל עמוד שלו. 

למה כתבתי את הסיפור הזה לפני עשור וחצי? אני באמת לא יודע. מאיפה הוא הגיע לי פתאום לראש? אני גם לא יודע. אני חושב שאפילו לא הייתי נשוי בפעם הראשונה ששרבטתי את קווי האופי של טליה. למה הוא לא התנדף משם כמו כל הרעיונות האחרים? אין לי שמץ. אין לי ומעולם לא היה לי דבר עם מלכת הכיתה. מה לי ולזה. 

אבל את טליה אהבתי מאוד. אהבתי ממש. עם כל גרסה וגרסה היא הפכה להיות יותר מיוחדת, יותר חד פעמית, יותר נהדרת, יותר לא דומה לאף אחת שאני מכיר. נהניתי לכתוב אותה. השתעשעתי ברעיון להכניס אותה לספרים אחרים, אבל הספרים שלי מציאותיים והיא תמיד הרגישה לי מעולם אחר, שבו יש נסתר ויש משאלות שמתגשמות. אי אפשר להסביר את טליה אחרת, כי אין ולא יכולה להיות טליה בעולם שלנו. 

או ככה לפחות חשבתי. 

ואז היא הופיעה. 

ואני ידעתי שמשהו באישה הזו שונה מהיום שראיתי אותה בפעם הראשונה.

ומה אפשר לעשות חוץ מלהתאהב לגמרי בדמות שחשבת שיש רק בראש שלך, נכון? איזו עוד ברירה יש כשהיא פשוט נכנסת בדלת?

אין.