״רק אל תבנה על הצלחה, בסדר?״, הוא לקח עוד שלוק מהקפה שלו והשפיל את העיניים לרצפה.
הוא ואני מכירים מילדות, והוא אחד האנשים הכי קרובים אלי גם היום. הוא שאל איך הולך עם ״כולם לחייך״, ואמרתי לו בהתרגשות שהוא יוצא עוד שלושה שבועות.
ואז הוא אמר לי את המשפט שלמעלה.
ולצערי הרב, כאילו לא למדתי כלום בקריריה שלי, שאלתי אותו למה הוא חושב ככה.
הוא מיד הסביר שהוא לטובתי. שהוא רק לא רוצה שיישבר לי הלב. שאף אחד כבר לא קורא. לא הוא ולא כל מי שהוא מכיר. כולם בנטפליקס. ספר זה משהו פרה היסטורי.
וגם בוא, כן? זה לא שאתה עמוס עוז. אפילו לא קרוב.
ידעתי שהקול הזה יגיע.
למעשה, אני קצת מופתע שהוא לא הגיע עד עכשיו.
הקול הזה ששואל אותך עד כמה אתה מאמין בטקסט שלך.
וברעיון שלך.
ובעצמך.
הקול הזה שהוא – הוא המבחן האולטימטיבי.
הקול הזה שהופך אותך לכותב אמיתי.
לכתוב זה לעשות לך ולסיפור שלך מקום בעולם. זה לעמוד על זכותך לספר אותו, למרות שיש אנשים - חלקם מאוד אוהבים אותך - שאין להם שום עניין שתעשה את זה. זה לדחוף עם המרפקים ועם הזרועות ועם כל מה שאפשר ולריב עם העולם שלקול שלך מגיע להישמע. ולהיקרא.
תראו, אני לא יודע על איזה ספר אתם עובדים עכשיו.
אני לא יודע מה העלילה שלו, מי הגיבור, מה הטוויסט המעולה שאף אחד לא ראה מגיע ואיך הוא נגמר.
אני אפילו לא יודע אם אתם עובדים על ספר עכשיו. אולי אתם עובדים על סדרה או על סרט או על סיפור קצר או על טקסט ביוגרפי שיביא את סיפור חייכם להמונים.
אבל אני כן יודע דבר אחד בוודאות מאוד מוחלטת: במוקדם או במאוחר, יגיע האדם שיסביר לכם למה זה לא ילך.
הוא יהיה קרוב אליכם, האדם הזה. אולי זה בן זוג. אולי הורה. אולי חברה מאוד טובה שאתם סומכים על דעתה, או בן משפחה קרוב.
לפעמים, אגב, האישה הזו תהיה את.
והאיש הזה יהיה אתה.
ולמרות שאין לו כוונה להרע, לאדם הזה, הוא יעשה כל שביכולתו כדי להוציא לכם את הרוח מהמפרשים.
הוא יסביר לכם שזו לא תקופה טובה בחייכם להתמסר לכתיבה. שאלה חלומות באספמיה. הוא ישאל בטון מזלזל ״מה אתה, ילד?״, ויזכיר לך את כל המחוייבויות שעולם המבוגרים מצפה ממך לעשות. הוא יתהה על השפיות הנפשית שלכם, ויגיד שזו לא בושה ללכת לדבר עם מישהו.
אחר כך יבואו הטיעונים הריאליים. מי, לכל הרוחות, מחכה לטקסט שלך? מי את, ג׳וג׳ו מויס? אלנה פרנטה? לא חבל להשקיע את כל הזמן שאין בפרוייקט שכל תכליתו היא שמי שיושבת מולך תגיד לך ״אמרתי לך״? לא חבל על כאבי הלב? על הזמן שלא יחזור? את בכלל יודעת מה מצב שוק הטלוויזיה עכשיו? והספרים? אם את רוצה לעשות משהו לנשמה תעשי פילאטיס, לפחות תרזי.
ואולי האדם הזה יסכים להקשיב לרעיון המעולה שלך, ורק אז יגיד לכם את דעתו המאוד מקצועית כמי שסיים חצי מהחברה הגאונה ונמצא כבר בעונה השנייה של אמילי בפריז: שזה רעיון לא טוב. שעדיף שתשמע את זה ממישהו שקרוב אליך. שזה מצחיק רק אותך. שזה מרגש רק אותך. שזה סיפור נחמד לארוחת שישי, אבל בטח לא למשהו שאנשים צריכים לצפות בו.
תנו לזה לכאוב רגע. זה הולך לשרוף ולצרוב לכם את הנשמה.
כל פעם מחדש.
כי הנה הבעיה האמיתית עם להיות כותב, וגם הסיבה האמיתית שבגינה אתם עדיין יושבים על הגדר ואם יש לכם ספר עדיין לא נרשמתם עדיין לתוכנית הליווי של ״אינעל הבוק״ או באתם ל״לכתוב את עצמי״: לא היה לכם מושג – ואתם רק עכשיו מתחילים לגלות – שלצאת לאור הוא תהליך שכשמו כן הוא.
ושיש הרבה מאוד חושך שצריך לגרש קודם.
לכתוב זה לעשות לך ולסיפור שלך מקום בעולם. זה לעמוד על זכותך לספר אותו, למרות שיש אנשים – חלקם מאוד אוהבים אותך – שאין להם שום עניין שתעשה את זה. זה לדחוף עם המרפקים ועם הזרועות ועם כל מה שאפשר ולריב עם העולם שלקול שלך מגיע להישמע. ולהיקרא.
ושהקול שלך חשוב.
וייחודי.
לקח לי המון זמן להבין שהאנשים האלה מדברים על עצמם. שהאנשים האלה – בדרך כלל בעבודה קבועה, בדרך כלל עם חלום במגירה שהם מעולם לא העזו לנסות להגשים – לא ניסו את מזלם מעולם, וכדי שהם יוכלו לחיות עם עצמם בשלום הם רוצים לוודא שגם אתם לא.
אבל הנה העניין שחשוב להדגיש: אף אחד, בעולם כולו, לא יכול להגיד לכם אם יש היתכנות לרעיון שלכם.
אלא אם כן לאיש הזה שאתם שואלים אותו יש כדור בדולח והצלחה של מאה אחוז בראיית הנולד והעתיד, ואז תקשיבו לו.
אבל אם לאדם הקרוב שיושב ודורס לכם עכשיו את החלום לא קוראים נוסטרדמוס, אז התשובה הנכונה היחידה מורכבת מחמש מילים בדיוק: ״בוא נכתוב את זה – ונראה״.
וככה, גבירותיי ורבותיי, עם חמש המילים האלה, הופכים לכותב אמיתי.
כי חמש המילים האלה הן הדרך היחידה לדעת אם משהו יעבוד או לא יעבוד, ואם משהו יכניס או לא יכניס כסף: לנסות. לעשות את הכי טוב שלכם, לתת את כל מה שיש לכם, ופשוט לנסות. ולמרות שזה כה מפתה לחפש מישהו שיודע את התשובה ויגיד לכם אם כל המאמץ הזה באמת שווה את זה, אין אף אחד כזה בעולם כולו.
בכל פעם שתשאלו מישהו ״אתה חושב שזה רעיון טוב?״, תזכרו שהשאלה מופנית בעצם אליכם.
ואם אתם חושבים שזה רעיון טוב, זה כל מה שמשנה.
ואם, כשהאנשים האלה יצוצו בחייכם – ואל דאגה, הם לגמרי יצוצו – תצליחו לענות להם ״אני מעריך מאוד את דעתך, אבל אני חושב שזה רעיון מעולה ואני רוצה לראות איך הקהל מגיב״ אז ברכותיי, עברתם את המבחן הקשה מכולם, ואתם לגמרי כותבים אמיתיים.
עכשיו לכו תכתבו את הטקסט שלכם, כי הוא לא יכתוב את עצמו.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
דה וסט אין דה וורלד
1. ״אבא״, היא צמצמה את העיניים והסתכלה עלי. ״מה… מה אתה לובש?״.
2. לפני שאני אספר לכם מה אני לובש, אני רק רוצה לציין שעוד חודשיים היא תהיה בת שמונה. היא ישנה עם בובת ארנב כל לילה. ובכל זאת, איכשהו הלכתי לישון עם ילדה וקמתי עם נערה מתבגרת בת 15. ועכשיו אני אספר לכם מה אני לובש.
3. אני לובש וסט, בסדר? אני לובש וסט שקניתי ביותר מדי כסף כי לרגע חשבתי שאני יכול להיות האדם הזה שיכול ללבוש וסט.
4. לא, אתם יודעים מה? זה לא נכון. מה שקרה זה שרותם ואני היינו באיזה יריד בפרדס חנה, ושם היה דוכן של וסטים. רותם אוהבת וסטים. אני, לעומת זאת, מודע למגבלותיי.
5. לרותם יש את הנטייה המרגיזה להיות דמות מושלמת מסרט, ולכן היא דפדפה בין הקולבים, מצאה וסט מושלם במידה מושלמת, מדדה אותו והייתה סופר מרוצה. ואז המוכר הסתכל עלי ושאל אותי: ״ואתה? מה איתך?״.
6. ״אני לא״, אמרתי לו וצחקתי. ״למה לא?״, הוא שאל. ״כי אני לא מגניב מספיק בשביל ללבוש וסט״, עניתי לו את האמת, כי וסט לגברים זו המקבילה לשפם: אתה יכול שיהיה לך אחד, אבל צריך סוג מסוים של אופי ופאסון כדי שתוכל להסתובב איתו בציבור.
7. לי אין אותו.
מה אני יודע על החיים
מחר אני אהיה בן 42, ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר.
נכון, שאני זקן.
אבל אם קראתם את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ואתם זוכרים את הסצינה המופלאה עם מחשב העל (ואם לא, תעשו לעצמכם טובה ותקראו), אתם גם יודעים ש-42 הוא משמעות החיים.
ולכן אולי זה לא מפתיע שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הרגשתי כאילו אני לא מבין כלום על העולם.
כלום. שום דבר. נאדה. נישט. השנה הכל קרס לי כמו מגדל קלפים, ואני באמת מסתובב במקום הזה בחודשים האחרונים עם מחשבה אחת ואחת בלבד: לעזאזל, הייתי צריך לקרוא את הוראות ההפעלה לפני שיצאתי.
וניסיתי. בחיי שניסיתי. שבוע שלם אני יושב עם עצמי ומחברת ועפרון ומבטיח לעצמי שאני אכתוב דברים חכמים שאני יודע על החיים, ומה אני אגיד לכם, מלבד השורה ״אין הרבה דברים שפאי תפוחים חם לא יכול לפתור״, שאני חושב שהיא מאוד מדוייקת, לא ממש הגעתי לאנשהו.
אני אמור להיות המבוגר האחראי. למעשה, לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים והם שאלו אותי אם אי פעם ראיתי טי רקס.
אמרתי שברור, דרך אגב.
ואז סיפרתי להם איך כשאני הייתי ילד היה בספארי בגן העיר רפטורים במקום דובים וטי רקס במקום הכלוב של האריות, וזה עוד כלום, כי בקרקס מדראנו היה ברונטוזאורוס.
הם מתו מקנאה, כמובן.
לספר סיפורים אני יודע, ילדים. זה באמת הדבר היחיד שאבא יודע.
הייתי אמור להיות חכם יותר. זה אני יודע להגיד בוודאות. הייתי אמור לדעת איך דברים עובדים. הייתי אמור לשבת איתם בממ״ד ולספר להם איך בתקופתנו לא היו התראות והיה נחמן שי והתגוננו בעזרת אקונומיקה ומסקינטייפ וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהיה אז.
אבל זה לא כלום ושום דבר.
ואין לי שום דבר חכם להגיד על מה שקורה פה, ועל הטילים שיורים עלינו לסירוגין כבר שנתיים וחצי, ועל ה-7.10, ועל הקורונה. עידו בן 11. אילה בת 7.
ואיכשהו יש לנו את אותו ניסיון חיים בדיוק.
כולנו רואים הכל וחווים הכל בפעם הראשונה.
מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
