במרץ 2020 לקחו לי את הכתיבה.
אתם לא יודעים את זה כי שום דבר מזה לא קרה, אבל 2020 הייתה אמורה להיות השנה שלי. לא כי שידרתי מסרים ליקום, אלא כי הוא כבר ענה לי והיו לי חוזים מוכנים והכל היה פרוס.
מאי 2020 היה תאריך היציאה המקורי של הסרט ״עוד סיפור אחד״, וחודש אחר כך, במהלך שמעולם לא נעשה קודם בישראל, היה צריך לצאת ״כולם לחייך״ לחנויות ובאותו היום ממש גם סדרה שמבוססת עליו.
אבל גם אתם הייתם פה במרץ לפני שלוש שנים, אז אני לא צריך לספר את ההמשך.
הסרט נדחה למועד בלתי ידוע. הסדרה ״הוקפאה״, שזה שם מכובס ל״בוטלה, למרות שאמרנו כן״. חנויות הספרים נסגרו עד להודעה חדשה ולא היה טעם להוציא ספר.
וכאילו שכל זה לא מספיק אז הספר התרחש על קרוז, שברגע הפכו מהבילוי הישראלי האולטמטיבי למשפחות למדע בדיוני.
ואחרי יותר מעשור וחצי שקרעתי את התחת כדי להיות כותב במשרה מלאה, נשארתי בלי הכתיבה בכלל.
הדבר היחיד שאני באמת רוצה להגיד לכל מי שחולם לכתוב ספר: החלום הזה הוא אך ורק בידיים שלך.
אני חושב שמספיק כתבתי כאן בזמן אמת על הדכאון ועל החרדה ועל הזעם, אבל לא כתבתי כאן בכלל שהיחידים שלא ביטלו איתי את החוזה היו הוצאת ״מודן״.
גם לא כשאמרתי להם שאני מתכוון לכתוב את כל הספר מחדש.
ושזה יקח שנה.
ואולי יותר.
הספר הזה היה לא רק החמצן שלי, אלא גם השפיות שלי. הוא נכתב על חופשה משפחתית שבה כולם צמודים לתחת של כולם בקרוז בתקופה שנראה היה שהתעשיה הזו קורסת והמשפחות שלנו – ושלי בפרט – היו בבידוד וסבתות ונכדים לא התאחדו במשך חודשים.
הוא נכתב על עולם שנראה היה באותה תקופה שהלך ונעלם וכבר לא יחזור.
ואני כל כך רציתי להאמין שכן.
וכתבתי בדיוק על כל הדברים שתמיד הטריפו את דעתי בחופשות משפחתיות, אבל הפעם כתבתי אותם ממקום אחר לגמרי: מגעגוע עמוק.
ומתקווה בוהקת שהדברים האלה בדיוק יחזרו.
ובגלל זה ״כולם לחייך״ הוא הטקסט המיוחד ביותר שכתבתי אי פעם.
לא הייתי בטוח שהדברים האלה לא יראו כמו פנטזיה כשהספר הזה יצא. חלק ארי מהספר הזה נכתב כשנראה היה שחופשות משפחתיות לא יקרו יותר לעולם.
או ספרים.
או כתיבה בכלל.
עבורי הספר הזה הוא לא פחות מנס. להתעקש לכתוב אותו בתקופה שהכל קרס הזכירה לי את הכותב שהייתי פעם, זה לא צריך רשות מאף אחד כדי לכתוב. זה שיכתוב גם אם העולם יקרוס.
זה שכתב כשהעולם אכן קרס.
וזה, בסופו של דבר, הדבר היחיד שאני באמת רוצה להגיד לכל מי שחולם לכתוב ספר: שהחלום הזה הוא אך ורק בידיים שלך. שעם כל הכבוד לאישורים מבחוץ (שהם חשובים ואני לא מזלזל בהם לרגע!), כל מה שצריך זה מחשב, מעבד תמלילים ואמונה שיהיה בסדר.
ובהתחשב במה שקרה בעולם באותה תקופה שבה הספר הזה נכתב, אני באמת בהלם שהצלחתי לגייס את הסעיף האחרון.
אבל העולם, למרבה השמחה והפלא, עדיין כאן, וגם ״כולם לחייך״, למרבה הפלא, הפציע למרות הכל, והוא באמת התערובת המושלמת של געגועים מצד אחד ואופטימיות קוסמית מהצד השני.
והוא באמת הטקסט הטוב, האמיץ והכן ביותר שכתבתי אי פעם.
ומחר הוא שלכם.
אני מקווה שתאהבו אותו.
אני מוכן גם לאפשרות שחלקכם לא.
אבל עבורי הוא לא רק ספר, אלא גם תזכורת שגם בזמנים האפלים ביותר והקשים ביותר, היכולת לייצר זהב וליצוק את העתיד שלך היא אך ורק בידיים שלך.
ולמרות השם הקצת אירוני, אני באמת בטוח שתחייכו בסופו.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
