גבירותי ורבותי, עיתונאים, עיתונאיות, אנשי טלוויזיה ומדיה חדשה,
אני פורש מכתיבה.
ההודעה החלה לחלחל בי היום בשמונה בבוקר, עת הלכתי לבית הקפה השכונתי שלי ואמרתי לעצמי ״זהו, היום אני מתקדם בפרק הארור שאני תקוע בו כבר שלושה שבועות. היום זה נגמר!״.
קראתי אותו.
וקראתי אותו שוב.
וישבתי המון זמן – לפחות ארבעים דקות! – מול הטקסט הזה. ניסיתי למחוק, לנסח מחדש, לכתוב שוב, להחליף ספר. כלום. ביקשתי מהמלצר עוד קפה, הפעם חזק יותר, בהיתי במסך והבנתי: איבדתי את זה.
ואולי מעולם לא היה לי את זה.
הכל היה אשליה. והאשליה הזאת התפוצצה לי בפנים.
לא נולדתי לכתוב.
אי לכך, אחרי מאבק איתנים בפרק הזה, אני נאלץ להודיע בצער: אני פורש מכתיבה. כנראה לנצח. תודה על הזכות להיות חלק קטן בחייכם, אני לעולם לא אשכח אתכם.
תודה על הכל.
הודעות פרישה אינן משהו יוצא מגדר הרגיל, וגם לא נחלתם של מתחילים בלבד. ישבתי במספיק חדרי כותבים ועם מספיק שחקנים כדי לשמוע אנשים שלא הייתם מאמינים שאפילו יש להם סיבה לדאוג שמכריזים ״אני גרוע, אני פורש״. לפעמים זה היה באמצע צילומים.
מסיבת העיתונאים הזאת מתקיימת פעם ביום.
לפחות.
למרבה המזל (שלי, בעיקר) היא מתקיימת בעיקר בתוך הראש הנוטה לדרמטיות שלי, ואיכשהו אני תמיד מוצא את הכוחות להמשיך, בעיקר בגלל שאם אני לא אהיה סופר אני אצטרך למצוא עבודה אמיתית, ומי רוצה את זה.
אבל כמה שמסיבת העיתונאים הזו נראית לכם מגוחכת, לפחות פעם בשבוע – או פעם ביומיים – אני מקבל הודעה מאחד מתלמידנו שמודיע קבל עם ועדה שנחתה עליו ההבנה שבעצם הוא גרוע מאוד בכתיבה, שהוא ניסה לכתוב והשבוע לא יצא לו כלום ומה שיצא היה, ללא צל של ספק, הטקסט הגרוע ביותר שנכתב בכל ההיסטוריה האנושית כולה.
ואם אתם חושבים שאני מגזים, אני מזמין אתכם לוואטסאפ שלי.
הודעות פרישה אינן משהו יוצא מגדר הרגיל, וגם לא נחלתם של מתחילים בלבד. ישבתי במספיק חדרי כותבים ועם מספיק שחקנים כדי לשמוע אנשים שלא הייתם מאמינים שאפילו יש להם סיבה לדאוג שמכריזים ״אני גרוע, אני פורש״. לפעמים זה היה באמצע צילומים.
פעם אחת זה גם הייתי אני.
להגנתי ייאמר שאחרי 14 שעות כתיבה וכשהצילומים מחר בבוקר זה זמן לגיטימי לפרוש. כאילו, פחות לגיטימי מבחינת ההפקה, אבל מבחינתי זה היה הצעד המתבקש.
לארי בירד (הכדורסלן, כן?) אמר פעם בראיון משפט ששינה את חיי (כשאני טורח לזכור אותו): ״אני אוהב אימונים יותר מאשר את המשחקים. רק באימונים אני מגלה עד כמה גרוע אני באמת יכול להיות״.
תנו למשפט הזה לחלחל רגע.
הבעיה האמיתית עם כתיבה, משחק או כל סוג אומנות שהוא – ורוב האנשים לא יודעים את זה כשהם נכנסים לתחום, אחרת הם לא היו נכנסים! – היא שאני חושב שזה המקצוע היחיד שאין בו גרף התקדמות ליניארי. ברור לי שעכשיו תקפצו עלי ותגידו שברוב המקצועות אין, ובכל זאת אני חושב שפרוקטולוג, לצורך העניין, או מוסכניק או עורך דין לענייני נדל״ן לא מרגיש שכל יום הוא היום הראשון בעבודה שלו.
בכתיבה כן.
ולהיות גרוע זה חלק מהגדרות התפקיד.
למעשה יש ימים שאני חושב שזה התפקיד כולו.
ולפרוש זה קל. אבל רק כשממשיכים קורה הקסם האמיתי.
כי פתאום – זה היה הרבה יותר נוח אם היו מודיעים מתי, אבל לצערי אין עדיין שירות כזה – יש יום שבו הכל מתחבר. המילים פשוט זורמות מהאצבעות. בפעם האחרונה שזה קרה לי, לפני שבוע וחצי, כתבתי שני פרקים וחצי ועצרתי בשיא, כי זה הטיפ הטוב ביותר שאני יכול לתת לכם על כתיבה.
אבל הימים האלה, ולקח לי הרבה זמן לגלות את זה, הם לא בגלל שאני כל כך טוב.
הם בגלל כל הימים שבהם הייתי גרוע.
וזה הפרס האמיתי למי שלא פורש. וזה מה שמי זורק את העט וסוגר את המחשב בזעם ומנסח הודעות פרישה בוואטסאפ לעולם לא ידע. וזה הפרס האמיתי על התמדה.
ולא, לא פרס מהיקום או משהו כזה, למרות שזה היה נחמד לחשוב שכן, אבל אני כבר יודע שבימים שאני גרוע ומרגיש שכלום לא הולך ובכל זאת מתעקש לכתוב באחורי הראש שלי, במקום נסתר בתוך התת מודע, כבר נרקמים להם המשפטים הנכונים. וזה רק עניין של זמן, זה הכל.
וכן, אחרי היום הנהדר הזה יהיו שוב סדרת ימים גרועים. שוב אני אלך לאיבוד בתוך העלילה של עצמי, אחשוב שהסגנון גרוע, שהבדיחות שחשבתי שהן טובות הן איומות וכנראה שצריך להחליף ספר. זה לא אומר שאיבדתי את זה או שאני גרוע. זה רק המחזור הטבעי של כתיבה.
אז לא, גם היום אני לא פורש. מסיבת העיתונאים תידחה למועד בלתי ידוע. גם היום אני אדפוק את הראש במקלדת. כנראה גם מחר. וכנראה שגם אתם. אבל אם אתם מוכנים לדחות את הודעת הפרישה הדרמטית שלכם עוד קצת, תסמכו עלי, זה משתלם.
בענק.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
