בסוף השבוע האחרון הייתי במדבר וניסיתי לצרוח.
ולא, לא מהסיבות שאתם חושבים.
קודם כל, לשאלה שמטרידה אתכם ודאי יותר מכל: ״עומר, מה נפש עדינה כמוך שלא סובלת חום וחול עשתה במדבר?״.
ובכן, נסעתי לצום מיצים.
״תמצמץ פעמיים אם חטפו אותך. טלפון אחד לרווחה ויבואו לחלץ אותך״.
אז לא, אין צורך. למעשה – וזה בוודאי יפתיע לא מעט מכם – אני ממש יזמתי את הנסיעה הזו. כבר כמה חודשים טובים שאני חם על שינוי תזונה מאסיבי לגופי המתבגר, וכשהגיעה ההזדמנות זינקתי לאוטו ושרתי ״היי, דרומה״ ואפילו לא סובבתי את ההגה כשהגישו מיץ עשב חיטה והציגו אותו כארוחת צהריים.
ואז ביקשו ממני לצעוק.
אני באמת מתקשה לזכור את שם הסדנה הספציפית שבה ביקשו את זה, מה גם שהיו המון סדנאות לאורך סוף השבוע, אבל זה הפתיע אותי בדיוק כמו את כל שאר המשתתפים. רגע אחד ישבנו ועצמנו עיניים, ורגע אחר כך נתבקשנו לעמוד ולשחרר – על בטן מאוד ריקה, אם לא אכפת לכם – שאגה אדירה לאוויר.
ולא הצלחתי.
למרות שלא חשבתי שיש לי בעיה להעלות את הקול – רק תנו לי ילד בן פחות מעשר וניסיון לצאת מהבית בבוקר ותראו קסם! – לא יצא לי כלום. פשוט שום דבר. הענבל שלך אינו זמין כרגע, אנא נסה במועד מאוחר יותר.
ובעוד ששום בת קול לא יצאה ממני כלפי חוץ, בתוך הראש שלי הווליום באמת הוגבר.
מ״כולם יצחקו עליך״ דרך ״אתה תיראה מגוחך״ ועד ״אתה לא טוב בזה״ (במה, בלצעוק?!), הקול הפנימי שלי לא דילג על שום עלבון בדרך להשתקה טוטאלית של כל קול שיכול היה לצאת החוצה.
העניין עם קול - בעיקר הקול שלך, דרך אגב - היא שהוא לא ״פשוט יוצא החוצה״, כמו שאמרה מדריכת הסדנה. כי לקול הספציפי שלך צריך לפנות מקום. לשלות אותו ממעמקי חוסר הבטחון, ולתת לו להדהד בעולם. לזכור שהצעקה שלך שווה לא פחות מהצעקה של מישהו אחר.
לא סתם רענן שקד ואני אומרים ב״לכתוב את עצמי״ שהדבר הכי קשה ככותב לעשות הוא ללחוץ על כפתור ה״סנד״. מהסיבה הזו בדיוק זו גם משימת הכתיבה הראשונה שלנו בסדנה. כי אחרי הרבה מאוד שנים בתחום אנחנו יודעים שלכתוב זה דבר אחד, אבל לתת למישהו אחר לקרוא זה כבר דבר אחר לגמרי. ואחרי יותר משני עשורים ככותב, ואחרי שהטחתי בכמה תלמידים לאורך השנים ״יאללה, תשלחו כבר, אפשר לחשוב כמה זה קשה״, מצאתי את עצמי במדבר.
ומתבקש לצעוק.
ונזכר בדיוק כמה זה קשה.
אני לא יודע איך האחרים בחדר עשו את זה בכזו קלות. כאילו לצרוח מול אנשים זרים זה דבר שכולם עושים.
ואולי באמת כולם עושים, אני לא יודע.
העניין עם קול – בעיקר הקול שלך, דרך אגב – היא שהוא לא ״פשוט יוצא החוצה״, כמו שאמרה מדריכת הסדנה. כי לקול הספציפי שלך צריך לפנות מקום. לשלות אותו ממעמקי חוסר הבטחון, ולתת לו להדהד בעולם. לזכור שהצעקה שלך שווה לא פחות מהצעקה של מישהו אחר. ובמקרה שלי, גם למצוא את הצעקה הזו ולהבין איפה היא מסתובבת ואיך יוצרים איתה קשר, כי מעולם לא נדרשתי קודם.
אבל כן הייתה פעם אחת שלא צעקתי.
בתחילת הקריירה שלי הייתי כתב בעיתון ״ראש 1״. לצעירים שביניכם, עיתון זה כמו אינטרנט רק עם נייר, וכשאני הייתי בגיל הרלוונטי עיתונות נוער הייתה חתיכת דבר.
באחד הימים התקשרה אלי העורכת עירית וגילתה לי בסוד שמתגבש גיליון מיוחד עם כל הכותבים הגדולים של ״ראש 1״ לדורותיו (בין היתר: גלילה רון פדר, מרב מיכאלי, ארז טל, אברי גלעד, יואב קוטנר, גבי ניצן ועוד ועוד) לכבוד יום הולדתו הלא זוכר איזה של המגזין, והיא החליטה שאת הברכה של הדור הנוכחי אני אכתוב.
וזו הייתה הפעם הראשונה שלא הצלחתי להוציא מילה, לא בטלפון וגם לא על הכתב.
אני אריץ את הסיפור קדימה ואגיע לסוף: ישבתי שבועיים מול המחשב, אוכל כאפות מהקול הפנימי המהדהד שלי, ובסוף, חצי שעה לפני הדדליין, ויתרתי על הזכות. הגיליון המיוחד ירד לדפוס בלעדי. ואני נשבע לכם שלמרות שעברו 23 שנה מאז, אני אוכל את עצמי על הדבר הזה.
וכשראיתי את שער הגיליון עם כל השמות הגדולים האלה עליו ורק השם שלי לא, הבטחתי לעצמי שאני לעולם לא אתן לזה לקרות שוב.
מאז כתבתי יותר מאלף כתבות במגזין הזה, והפכתי גם אני, אם להאמין לויקיפדיה, לאחד מעשרים הכותבים הגדולים שיצאו מהמגזין המכובד הזה, ולמרות שאני חייב לעיתון הזה גם את השנים הכי יפות שלי וגם את כל מה שאני יודע על כתיבה, אני חייב לו, יותר מכל דבר אחר, את השיעור הזה: תצרח עכשיו כי זה מביך לרגע.
תשתוק – וזה ימשיך לכאוב לך גם 23 שנים אחר כך.
ובגלל שזכרתי היטב את השיעור הזה עצמתי עיניים, שמתי את הידיים על הבטן וצעקתי.
עכשיו, בואו נהיה כנים: יצאה לי שאגה שדומה יותר לזו של סימבה מ״מלך האריות״ רגע לפני שהוא שר ״משתגע כבר מלך להיות״ מאשר שאגה אמיתית. גם הניסיון השני לא היה מרהיב, גם זה שאחריו היה חלש באופן מביך ואחר כך המדריכה כבר עברה לתרגיל אחר, שהשבח לאל היה בשכיבה ובדממה מוחלטת.
למרבה ההפתעה, שממשיכה להפתיע למרות שזה קורה כל פעם מחדש כשמשהו ממך משתחרר לעולם, אף אחד לא צחק. במקרה שלי, אף אחד אפילו לא הסתכל. כל אחד היה עסוק, כנראה, בנבוכות של עצמו, ולמרות הנטייה הטבעית שלי לחשוב שהיקום סובב סביבי, הוכח בפעם המי יודע כמה שזה כנראה לא נכון.
אז כן, צעקתי. היה מביך ומוזר והאמת היא שאין לי שמץ של מושג במה זה היה אמור לעזור לי. אבל אני כן יודע דבר אחד: אני לא אשכב במיטה הלילה, וגם לא בשום לילה אחר, ואצטער שלא צעקתי.
תסיקו מה שאתם רוצים מזה על הכתיבה שלכם.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
