הפעם הראשונה שבה עליתי על מטוס הייתה בשנת 1996, והייתה לי מטרה אחת בלבד בראש: חנות הספרים בארנס אנד נובל.
מי שהייתה אחראית לטירוף הספרותי שהתחולל אצלי בראש הייתה שירה, בת הדודה מדרגה אין לי מושג איזו שלי, שגרה בארצות הברית ועד לפני שנה בכלל לא הכרנו, אבל ביקור בזק שלה בישראל וביקור נימוסין קצר מצד המשפחה שלי הוביל לידיעה שיש לה אימייל, ולשנינו זה הספיק כדי שיתהפך לנו העולם.
לטובת אנשים שאינם בני 40 ומנויים לניוזלטר, הנה היסטוריה קצרה: פעם לא היה אימייל.
כשהוא הגיע היה אותו לחמישה אנשים על הפלנטה.
ארבעה מהם לא הביעו בו עניין וחשבו שזה דבר מאוד מטומטם ומי צריך את זה בכלל כשיש משהו כל כך פשוט כמו דואר רגיל.
בעקבות צירוף מקרים מאוד מוזר, אני הייתי אחד מיחידי הסגולה שהיה להם.
ואם, במקרה, פגשת מישהו שגם לו היה אימייל – ואני לא פגשתי עד אז אף אחד כזה, והיה לי דואר אלקטרוני כבר יותר משנה – הוא הפך מיד לאדם היחיד שרצית לדבר איתו.
אם זכרוני אינו מטעה אותי אפשר היה לכתוב רק באנגלית בתקופה ההיא, מה שהסתדר יופי עם העובדה ששירה אינה דוברת עברית, ולמרות שהאנגלית שלי הייתה מאוד צולעת (רדו ממני, הייתי בכיתה ו׳) מצאנו מהר מאוד תחביב משותף.
וכששירה שלחה לי תמונה של חנות ספרים אמריקאית – מה שלדעתי לקח לה בערך שלוש שנים להעלות כקובץ, ועד היום אני מעריך את המאמץ – ידעתי שלשם אני חייב לטוס.
בצירוף מקרים מדהים, לשם בדיוק טסתי.
כל כך הרבה אנשים - למעשה, כולם. כולל אני - מקווים שהדראפט הראשון שלהם יהיה מבריק. מצויין. והם כל כך מפחדים שהוא לא יהיה, עד שהם אפילו לא כותבים אותו ורק מספרים לעצמם כל מיני תירוצים כמו ״אין לי זמן״. אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.
אני אחסוך לכם את הטיסה והנסיעות והחוויות המשפחתיות, ובואו נגיע היישר לרגע המעניין: הרגע שבו שירה ואני נפגשנו, התחבקנו קצרות, ומיד נכנסנו לאוטו ונסענו. אתם יכולים לנחש לבד לאן.
ההתרגשות שלי הייתה בשיאה, אם כי בדיעבד גיליתי שהיא קצת מוגזמת. התמונה ששירה שלחה לי הייתה של הקומה הראשונה.
הסתבר שהיו שם שבע.
מעולם לא ראיתי כל כך הרבה ספרים במקום אחד עד אז. השאלתי ספרים בספריה הניידת עד אז (זוכרים שהיה כזה? אני יוצא נוסטלגי מדי במייל הזה?) והייתה את הספריה במתנ״ס בבית הספר ומדי פעם הייתי הולך לחנות הספרים שעד אז טעיתי לחשוב שהיא ענקית בקניון איילון, אבל זה כבר היה משהו אחר לגמרי. בעולם מקביל, ביקום פנטסטי לחלוטין, יש מקום עם חנות ספרים שיש בה שבע קומות.
ומכל המחלקות שיכולתי לבקר בהן, נתקעתי דווקא על מדריכי עשה זאת בעצמך.
לא ראיתי עד אז מדריכי עשה זאת בעצמך. זאת אומרת, אני מניח שהיו כאלה למבוגרים, אבל בטח לא לנערים בגילי, ופתאום הכל נראה היה אפשרי: האקינג, ציד כרישים (בחיי! לילדים!), נגינת פסנתר והחשוב מכולם: ג׳אגלינג.
אני יודע שאני יוצא קשיש בן 90 בפוסט הזה, וככה אני גם מרגיש, אבל בשנות ה-90 המאוחרות ג׳אגלינג היה דבר.
וחשוב מזה: ג׳אגלינג היה דבר שבנות ממש אהבו שבנים עושים.
אני לא יודע למה, ואני שמח מאוד שהתקופה הזו עברה.
אבל ב-1996, זה היה חתיכת דבר.
מיד חטפתי את ״מדריך הקלוץ לג׳אגלינג״ של ג׳ון קאסידי, הייתי המום מהעובדה שאפשר פשוט לשבת ולקרוא בחנות כאוות נפשי, וציפיתי להפוך לאמן ג׳אגלינג תוך שלושה או ארבעה פרקים לכל היותר.
אבל בפרק הראשון הייתה העצה שלא הפכה אותי לג׳אגלר, אבל בהחלט הפכה אותי לכותב שאני היום.
״קחו כדור אחד״, ביקש קאסידי, ״החזיקו אותו טוב טוב ביד. עכשיו זרקו אותו באוויר, ותנו לו לנחות על הרצפה״.
ואת התרגיל הזה היינו צריכים לבצע 50 פעם.
כמובן שבאותו רגע סגרתי את הספר כי חשבתי שזו עצה מטומטמת, אבל כנראה שצריך להתבגר קצת כדי להבין שכדי להצליח, אתה חייב לראות את זה נופל קודם.
ולהבין שלא קורה כלום.
כי הפחד הכי גדול של ג׳אגלר הוא גם הפחד הגדול ביותר של כותב: שהכדור שאנחנו מחזיקים יפול. שנגלה שאנחנו ממש לא מוצלחים בזה. שהתמונה שיש לנו בראש (במקרה שלי, אני ו-17 כדורים שאני מעיף בו זמנית) תהיה כל כך שונה מהמציאות.
שאנחנו גרועים.
והתרגיל והעצה של קאסידי היו מדהימים בפשטותם, אבל מבריקים: כי אחרי שאתה נותן לכדור ליפול 50 פעם, אתה מבין שלא קורה שום דבר אם הוא נופל.
אתה מתרגל לצליל. מתרגל למראה שלו קורס על הרצפה. מתרגל לרגע שבו הוא חולף על פני העיניים שלך ונכנע לכוח המשיכה.
וזה בדיוק הרגע שאתה הופך לכותב.
ואולי גם לג׳אגלר, אין לי מושג, מעולם לא עברתי את התרגיל הזה.
כל כך הרבה אנשים – למעשה, כולם. כולל אני – מקווים שהדראפט הראשון שלהם יהיה מבריק. מצויין.
והם כל כך מפחדים שהוא לא יהיה, עד שהם אפילו לא כותבים אותו, ורק מספרים לעצמם כל מיני תירוצים כמו ״אין לי זמן״.
אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.
בגלל זה, אגב, ב״לכתוב את עצמי״ אנחנו תמיד אומרים שהתרגיל הראשון בבית הוא רק ללחוץ על ה״סנד״. רק לשלוח טקסט. איזשהו טקסט. מה שיצא. טוב, גרוע, מחריד, זה לא משנה. העיקר לשלוח.
תנו לזה ליפול.
ותראו שלא קורה כלום.
אף אחד לא צוחק. אף אחד לא מצביע. למעשה, רוב הסיכויים שאין שם אף אחד כשאתם כותבים וזה רק אתם מול עצמכם. אני כמובן יודע שזה מספיק לסימפוניית קולות ומקהלת ״אתה הכותב הנורא בעולם״ בתוך הראש, ובכל זאת, הגילוי האדיר ששום דבר לא קורה, פשוט כלום, ברגע שהכדור נופל, הימם אותי.
מאז, בכל פעם שאני מתחיל פרוייקט חדש, אני נזכר בעצה של קאסידי, ונותן לזה ליפול. הדראפטים הראשונים איומים. מחרידים. אני מנסה כל מיני כיוונים הזויים, סגנונות, מחליט שהספר יהיה רק עם דיאלוגים, מחליט שהספר יהיה בלי דיאלוגים בכלל, ויודע: אני נותן לזה ליפול. אני חייב לראות את זה נופל.
ולראות בעיניים שלי שלא קורה כלום.
ואני באמת לא יודע לגבי ג׳אגלינג, אבל זה בדיוק השלב שבו כתיבה הופכת מסיוט וממטלה לכיף אחד ענק ולמשחק מהנה במיוחד.
וכל מה שצריך הוא רק לתת לזה ליפול.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
