"כל החיים חלמתי לכתוב״, הוא אמר בביישנות ושיחק עם הכפתורים בחולצתו המשובצת. ״אבל איכשהו לא הגעתי לזה עד עכשיו״
הוא היה התלמיד המבוגר הראשון שלי. הייתי בן 26, אולי אפילו פחות, ועשיתי סדנאות כתיבה במרתף של ההורים שלי. הוא היה רחוק מאוד מקבוצת הגיל המקובלת בסדנאות האלה, ובכל זאת הוא סידר את שערו הלבן והתיישב וכשהתבקש להציג את עצמו הוא פתח את הפה, דמע קצת ובקול מאוד סדוק אמר: ״קוראים לי מוטי ואני חולם לכתוב ספר כבר יותר מחמישים שנה. וכל הזמן אמרתי לעצמי שעכשיו זה לא הזמן ועוד מעט ובוקר אחד לא שמתי לב ונהייתי בן 84״.
שנתיים לאחר מכן, לצערי, מוטי נפרד מאיתנו. הספר שלו מעולם לא הגיע לסיום.
אחרי כמעט 15 שנה של סדנאות כתיבה אני יכול להגיד בוודאות: בכלל לא חשבתי שזה יהיה ככה. אפילו לא קצת. חשבתי שאני אגיע, אדבר, אקרא קצת טקסטים ואלך הביתה. אולי, עם קצת מזל, אני אצליח לשנות את החיים של מישהו.
בחיים לא חשבתי שמי שהחיים שלו ישתנו יהיה אני.
אלה התלמידים שלי שלימדו אותי וממשיכים ללמד אותי עד היום שמתישהו - וכולי תקווה שהם לא משקרים לי בעניין הזה - אתה מבין שכסף בא וכסף הולך וכסף, למרות כל מה שסיפרו לנו, לא משנה כלום. ושזמן הוא הדבר היחיד שלא נשאר, וגם לא חוזר.
אני רוצה שתבינו עלי משהו: חונכתי וגדלתי במשפחה שבה עבודה קבועה היא דרך חיים. אין דבר כזה שלא עובדים בעבודה קבועה ובטוחה. אבא שלי במשרד החינוך ואמא שלי באוניברסיטה ודודה שלי באוניברסיטה ובן דוד שלי באוניברסיטה ואחותי במשרד החינוך ונדמה לי שאתם יכולים להבין את התמונה. אורח חיים כעצמאי לא רק שלא נשקל, הוא אפילו לא היה אופציה.
עבדתי אז בידיעות אחרונות במשרה עם קביעות, מקום שבו התחלתי לעבוד ביום השחרור שלי מהצבא ובאמת חשבתי שאני אמות שם, ולא היו לי שום תוכניות לזרוק את כל הטוב הזה ולהקדיש את החיים שלי לכתיבה.
אבל אז הגיעו עוד מוטי. ועוד אחת. ועוד אחת. ועוד עשרה. ועוד אנשים שחזרו בדיוק על אותו משפט, כמעט באותן מילים: ״היה לי חלום ענק, ולא שמתי לב שהזמן עבר ועכשיו כבר מאוחר מדי״.
והבנתי אותם כל כך, והזדהיתי עם החלום הענק שלהם. גם אני ידעתי שיום אחד, כשיהיה לי מספיק זמן ומספיק כסף והתינוק שאך נולד לי יגדל קצת, אני סוף סוף אתיישב לכתוב את הספר שלי.
ותלמיד אחד, אריה, בן 87, הסתכל עלי כשהשיעור האחרון של המחזור שלו נגמר ואמר לי: ״עבורי זה כבר מאוחר מדי, אבל מה לכל הרוחות התירוץ שלך?״.
וכבר הייתי בן 30 ושיקרתי לעצמי במשך חמש שנים שהנה תיכף מגיע הזמן הנכון.
ולא היה לי שום תירוץ למה אני לא עוזב הכל וכותב.
וזה מוזר, כי ברשימת הדברים שאכלתי את עצמי עליהם כתיבת הספר שלי לא הייתה אפילו במקום השלוש מאות. כעסתי על עצמי שלא חסכתי מספיק כסף ושלא קודמתי כבר שנתיים ושאני צריך לבקש העלאה כי ברגע שהפיננסים שלי יסתדרו אני אוכל סוף סוף להיות סופר.
והנה נכנסו עשרה ועשרים ומאה אנשים לסדנאות שלי שהפיננסים שלהם היו הרבה יותר מסודרים משלי והעבודה שלהם הייתה הרבה יותר מרשימה משלי, והגיעו לגיל שבו כבר אפשר להסתכל אחורה ולהגיד: שום דבר מזה לא היה משנה.
התעסקנו בדברים הלא נכונים, ובזבזנו את המשאב החשוב היחיד שלא יחזור: זמן.
ובמקום שאני אלמד אותם, האנשים האלה לימדו אותי חתיכת שיעור.
לא היה לי מספיק כסף כדי להתפטר מידיעות אחרונות. גם לא היה לי מספיק אומץ. גם פחדתי שההורים שלי מאוד יכעסו עלי.
ובגיל 30 וארבעה חודשים עשיתי את זה בכל מקרה.
לא חשבתי שיקרה עם זה משהו, האמת. אפילו כבר הייתה לי עבודה קבועה ובטוחה ומוכנה ומחכה לי כדובר הבורסה לניירות ערך. כתבתי בשביל עצמי. רק כדי להוכיח לעצמי שניסיתי.
רק כי לא רציתי להיות האדם הזה שיושב על כסא ומספר שהיה לו חלום לכתוב ספר ולא עשה עם זה שום דבר ובוקר אחד הוא התעורר וגילה שהוא בן 84.
ושעכשיו זה כבר קצת מאוחר מדי.
אין צורך לספר את כל מה שקרה אחר כך. נדמה לי שאת החלק הזה אתם כבר מכירים. אני גם לא רוצה לשקר, משום שאין לי (עדיין!) חיי נוחות ופאר נטולי דאגות פיננסיים, ואני עדיין אוכל את עצמי שלא חסכתי מספיק כסף ויש חודשים שאני מבועת שלא הרווחתי מספיק כסף ומתגעגע בכל ליבי למשכורת קבועה שנכנסת כל עשירי לחודש.
אבל אלה התלמידים שלי שלימדו אותי וממשיכים ללמד אותי עד היום שמתישהו – וכולי תקווה שהם לא משקרים לי בעניין הזה – אתה מבין שכסף בא וכסף הולך וכסף, למרות כל מה שסיפרו לנו, לא משנה כלום.
ושזמן הוא הדבר היחיד שלא נשאר, וגם לא חוזר.
וככה הפכתי לסופר. ובגלל זה את הסוף של ״כולם לחייך״, שיצא בעוד חודשיים, כתבתי על מיטת נוער באילת עם בייבי שארק ברקע. ככה באמת כותבים ספרים. ואף פעם אין זמן מתאים לעשות את זה.
ואם מחכים לזמן המתאים אז אולי קמים בוקר אחד ומגלים שאתה בן 84.
המשפט הזה של מוטי הולך איתי מאז לכל מקום. הוא הרוח בכנפיים שלי. הוא התזכורת שבכל פעם שאני יושב מודאג מאוד מול האתר של הבנק, אני מזכיר לעצמי שאני מודאג מהדבר הלא נכון. הכסף בסוף יגיע, ויסתדר ויחזור.
הזמן לא.
ובכל בוקר – וזה קורה לי אחת לשני בקרים בערך – שאני ממאן לשבת לכתוב ומתייאש ואומר לעצמי, במילים מאוד ספרותיות, ״בשביל מה אני צריך את החרא הזה?״, כי מה אני אגיד לכם, יש ימים שהכתיבה לא הולכת וזה באמת חרא, ושיש לי מיליון סידורים לעשות ושלוש מכונות כביסה לפחות ותיכף הילדים חוזרים ולא ישנתי מאז שנת 2014 ומי יודע אם זה בכלל ילך ואם מישהו יקנה את הספר ואני אהיה עני מרוד.
ואז אני נזכר במבט הזה של אריה וברעמת השיער המרשימה שלו ששואל: מה התירוץ שלך?
״אין לי״, אני עונה לו בלב ומשפיל מבט.
וחוזר לכתוב.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
