לפני חודש, בערך, התבשרתי על ידי ספוטיפיי שאני יחיד סגולה.
לא שלא חשדתי בזה קודם, בהחלט היו סימנים מקדימים, אבל שאפליקציה שעשרות מיליונים ברחבי העולם משתמשים בה תבשר לי, תכלת על גבי ורוד, שאני שייך ל-0.05% נדירים והעליונים ביותר מהאכולוסיה בחצי הכדור המערבי? את זה לא ראיתי מגיע.
ובכל זאת, מה אתם יודעים, אני יחיד סגולה. אני מניח שהאינפורמציה הבאה תגרום לכם לרטוט קצת מהתרגשות ולרעוד קצת מלחץ, ודעו לכם שאלו תגובות נורמטיביות לחלוטין כשאתם נמצאים בסביבתו של אדם מיוחד יותר מכם.
גבירותיי ורבותיי, אתם קוראים את הבלוג של האדם שהקשיב הכי הרבה לפס הקול של האנה מונטאנה השנה.
אוקיי, אוקיי, בואו נפסיק עם הצרחות, בסדר? אני אדם נורמלי כמעט כמוכם. באמת. אני לא מצפה ליחס מיוחד עכשיו כשאתם יודעים את מה שאתם יודעים עלי. בואו פשוט נקבל את זה שיש אנשים רגילים כמוכם ואנשים מיוחדים כמוני, וננסה כולנו לחיות עם המידע הזה בשלום, בסדר?
אז כן, האנה ואני זה סיפור אהבה. זאת אומרת, אני לא בטוח כמה מיילי סיירוס ערה לרומן שהתפתח בינינו השנה (מיילי, אם את קוראת את זה, צרי קשר!), אבל אני יכול להבטיח לכם דבר אחד: האנה מונטאנה לעולם לא תמצא גבר שיקשיב לה כמוני. באחריות.
מלבד העובדה שכפי שאולי ניתן לנחש טעמי המוזיקלי מתחרה בילדה בת ה-14 שאולי יש לכם ואולי אין לכם בבית, אני חולק את המידע הזה אתכם בעיקר מסיבה אחת: אני כנראה לא כל כך מיוחד כמו שאתם פשוט מקשיבים למוזיקה הלא נכונה כשאתם כותבים.
ואולי, רק אולי, כדאי שתפסיקו עם זה.
אני לא זוכר מתי היה הרגע המדויק שבו גיליתי שמוזיקת פופ – רצוי משנות התשעים, אבל לא חובה – היא המוזיקה שעושה לי חשק לשבת ולכתוב. אני יודע, זו לא המטרה המקורית שלשמה היא נכתבה, אבל מה אני אגיד לכם, אצלי זה עובד יופי.
ובכלל, מוזיקה היא לא רק תוספת מבורכת ליום הכתיבה שלי, היא בעיקר תוספת הכרחית. כבר סיפרתי כאן על האוזניות מבטלות הרעש שאני לוקח איתי לכל מקום, אבל הרשימה הזו היא החצי השני שלהן. ושלי.
הרשימה הזאת, יש לציין, מתוחזקת בקפידה כבר כמה שנים. אמנם יש בה לא מעט שירי פופ, אבל גם כמה קטעים קלאסיים שלחלקם אני יכול להקשיב גם חמש ושש שעות ברצף, קצת ג׳ז ובאופן כללי היא לא נוטה לז׳אנר מסוים, אלא עונה על הקריטריון האחד והברור של הרשימה הזאת: שירים שמדביקים אותי לכסא, לא מפריעים לי באוזניים, לא לוקחים מאית של ריכוז ותשומת לב ונשמעים כמו רעש לבן אחד ארוך.
להלן, פס הקול של האנה מונטאנה.
אתם מוזמנים לאמץ לעצמכם כמה שירים מהרשימה הזאת. אתם מוזמנים לאמץ את כולה. אתם מוזמנים, בעיקר, לשבת ולכתוב עם השירים הטובים ביותר שאני מכיר לכתיבה, וכל עוד אין לכם כוונה לאיים לי על התואר של הבחור הסטרייט שמקשיב הכי הרבה בעולם להאנה מונטאנה, אני לגמרי בסדר עם זה שגם את הספר שלכם תכתבו עם התענוג הזה באוזניים.
תבלו.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, פוסטים חדשים מהבלוג ואת כל הדברים הטובים שנתקלתי בהם השבוע
בא לך לקרוא עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
