רשימת הציוד שכל כותב צריך – מהדורת 2021

יש לי גזים.

לא, נו, לא כאלה.

אם לא גלשתם בפורומים הנכונים בשנתיים האחרונות (ואני לא מאשים אתכם, כל מה שיש שם זה חנונים ואנשים כמוני), אז אולי אתם לא יודעים ש-GAS החליף מזמן את משמעותו המקורית, והוא כבר לא הדבר הזה שעושה לכם שמות בבטן, אלא קיצור של GEAR ACQUISITION SYNDROME, שזה באמת שם הרבה יותר מקצועי ויפה לבחור שנכנס לחנות גאדג׳טים ואומר ״אני אקח את כל הצד הימני, תודה״.

אם צריך לחפש אשמים – וצריך, כמובן, כי אחרת האשמה תהיה עלי – ולאתר את הנקודה שכל זה התחיל, אז נדמה לי שהשורשים של הסינדרום הזה נטעו כשהתחלתי להרצות בארגונים וחברות ולא ידעתי שעשיתי את הפשע הנורא ביותר שאפשר לעשות בישראל: באתי עם מק.

הפרצופים. האנחות. המבטים הזועמים מאנשי התמיכה הטכנית שנאלצו לחשוב איך מחברים את המקרן משנת 1978 למכשיר שיוצר במאה ה-21 ואין לו יציאת VGA. אחרי שנתיים שבהן התחלתי להגיע למקומות שעתיים לפני כי ידעתי שיהיו בעיות עם העובדה שאני נושא עימי בתיק מחשב שנוצר במילניום הנוכחי נשברתי וקניתי פי.סי.

וזו הייתה השנה הנוראית ביותר בחיי, אבל על זה בפעם אחרת.

מכרתי אותו, חזרתי למק והחלטתי שבמקום להתממשק עם הציוד של איזו חברה שזו לא תהיה, אני פשוט אביא את הציוד שלי בעצמי. 

וזו, איך נגיד בעדינות, לא הייתה ההחלטה הכי פיננסית שאפשר לעשות.

כמעט במקביל, הפכתי להיות עצמאי במשרה מלאה, והתחלתי לסחוב את המשרד שלי לכל מקום, עד כדי כך שהמשרד הפיזי הפך להיות די מיותר, וזה עוד לפני שכל העולם גילה שאפשר לעבוד מהבית.

התחלתי לעבוד בבתי קפה, ברחובות בהמתנה לפגישות, בשדות תעופה (פעם היו כאלה), במטוסים, במלונות, ברכבות, במוניות, בכיתות לימוד ובעוד שלל מקומות שלא נועדו לעבודה במקור, והיה צריך להפוך אותם לכאלה. 

אחרי שנים שאני סובל מהסינדרום – שיחד עם פרפקציוניזם והרצון שהכל יתקתק כמו שעון הוא באמת מכה – אני יכול להגיד דבר אחד על ציוד: בניגוד לאמרת הניו-אייג׳ ש״ציוד לא משנה״, הרשו לי לומר לכם שהוא משנה. 

אוהו, הוא משנה. 

לפעמים אתה לא יודע עד כמה עקום אתה עובד וכמה זמן אתה מבזבז עד שמגיע המכשיר הנכון וגואל אותך מהיסורים שלא ידעת שיש לך.  

לפעמים זה הציוד שלך שתוקע אותך מלהתקדם לשלב הבא.

וזה בשום פנים ואופן לא מצדיק 14 מיקרופונים, 11 תיקים, שש עדשות, תשעה גופי תאורה ניידיים, חמש מצלמות, 46 מתאמים וכבלים, שבעה מיקסרים, 13 מעמדים למצלמות ושבעה מחשבים וטאבלטים, אבל זו כבר בעיה אחרת לגמרי.

ולכן, בגלל שלהודות בבעיה זה השלב מספר אחד ולמכור את כל הציוד שאתה לא משתמש בו זה השלב השני, ישבתי בבית בשקט והחלטתי להשאיר אחד – גג שלושה! – מכל דבר.

אז אחרי מאות מכשירים שעברו לי ביד, וכדי שאתם לא תצטרכו להוציא כסף מיותר או לשבת מולי בבית קפה ולשאול אותי ״וואי, מה זה הדבר המגניב הזה?״ בפעם האלף, הנה הציוד הכי טוב שהשתמשתי בו בשנים האחרונות, הציוד שבאמת הפך אותי לכותב ובעל עסק טוב יותר והציוד היחיד שאני לא מוכר, אפילו לא אם תבקשו יפה. 

מילה על מחירים, לפני שנתחיל: רוב הדברים שיש כאן הם בצד היקר יותר של הסקאלה, ותאמינו לי שחלק מתגי המחיר כאן עושים לאמא שלי התקף לב של ממש. אין לי שום דבר נגד ציוד זול, אבל השנים וניסיון החיים הוכיחו שעדיף להשקיע פעם אחת במוצר מחברה שבאמת יודעת מה היא עושה ומתמחה בזה מאשר באיזה חיקוי זול מעלי אקספרס שתצטרכו להחליף אותו בעוד ארבעה חודשים. אם הכסף הזה שווה לכם זו החלטה שלכם ואני בטח לא נכנס לכם לכיס, אבל אני רק יכול להגיד שכל פריט ופריט כאן היה שווה את ההשקעה והחזיר אותה במלואה, פלוס ריבית. 

כמו כן, אם צריך גילוי נאות, אין לי אפילו לא בדל של קשרים עסקיים עם מי מהחברות, מעולם לא קיבלתי כסף כדי להמליץ, שקל לא יכנס לכיסי אם תחליטו לרכוש איזשהו מוצר מהרשימה הזאת ואם מישהו מאנשי היח״צ של החברות האלה קורא את זה, אני מאוד אשמח שהמצב הזה ישתנה. באמת, כמה כסף אפשר להוציא עליכם. 

תיק גב: Moment Travel Wear

יום אחד אני אכתוב על המסע המופלא לחיפוש התיק המושלם, ויום אחד אני אשכנע את עצמי שזה באמת מעניין מישהו חוץ ממני, אבל ברגע ש-Moment, שהם באמת חברה שכדאי לכם להכיר, הודיעה על קיקסטארטר לתיק גב לפני כמה חודשים היה ברור לחלוטין שאם יש חבורת אנשים שיכולה לפצח את הקוד של התיק המושלם, זו החבורה הזאת.

ומה אני אגיד לכם, הם הצליחו.

הנה הבעיה עם תיקים שאמורים לסחוב לא מעט טכנולוגיה: אם הם גמישים ו-ורסטיליים מספיק כדי שתוכלו להכניס בהם את הציוד איך שאתם רוצים ואיך שנוח לכם, הם לא מספיק ממוגנים. ואם הם כן מספיק ממוגנים הם בדרך כלל מחולקים לתאים ואז זה עובד יופי עם טכנולוגיה, אבל בהצלחה עם לנסות לדחוף לשם משהו שאינו טכנולוגיה.

ואם הם גם ממוגנים וגם מספיק גמישים וגם מספיק ורסיטליים, הם בגודל של נגמ״ש, וגם נראים ושוקלים ככה.

ואז הגיע התיק הזה, והשבח לאל, פתר את כל הבעיות.

קודם כל, זה תיק טכנולוגיה שלא נראה כמו תיק טכנולוגיה. זה אולי לא נשמע כמו יתרון, אבל תנסו פעם להסתובב באוקספורד או בעיר האסורה בבייג׳ינג או סתם בעיר העתיקה בירושלים עם תיק מפונפן שצורח ״יש לי ציוד בשווי עשרות אלפי שקלים בפנים!״, ותגלו את עצמכם רצים לחנות התיקים הקרובה כדי לקנות את תיק הגב הכי פשוט שיש רק כדי שכייסי הרחוב יעזבו אתכם לנפשכם.

ב-Moment מודעים היטב לבעיה הזאת, ולכן יצרו תיק שמבחוץ נראה כמו תיק הג׳אנספורט (היפה!) שהיה לכם בכיתה ט׳.

מבפנים, לעומת זאת, זה כבר סיפור אחר לגמרי.

אין טעם להרחיב עליו במילים, בעיקר כי כבר עשו את זה בשבילי. כאן למטה יש את צ׳ייס ריבס, האיש שלוקח תיקים ברצינות הכי ראויה ברשת, ונתן ביקורת של חצי שעה (ואם אתם תוהים לעצמכם מה יש לדבר על תיק גב חצי שעה אז הרשו לי לצחוק עליכם בקול רם ולהגיד לכם שזו נחשבת ביקורת קצרה וממוקדת אצל הבחור) על התיק הזה, ואני חותם על כל מילה שלו.

רק נגיד שזה תיק שהוא נגד מים, נגד גנבים, נגד לכלוך, נגד החלוקה המטופשת בין תיקים שהם ליום – יום לתיקים שסבבה לגמרי להגיע איתו לפגישה עסקית, נגד נזק לציוד שלכם ונגד זה שיקח לכם ארבע דקות להגיע למחברת שאיכשהו הצלחתם לדחוס פנימה בין תאי המחשב.  

אני לא יודע אם הוא התיק המושלם, בעיקר כי אז זה אומר שמצאתי אותו ואני אצטרך לחפש לעצמי תחביב חדש, אבל הוא בהחלט התיק הכי קרוב לשם שאני השתמשתי בו.

את התיק הזה תוכלו לקנות כאן, והם גם מגיעים ממש ממש מהר לארץ.

תיק צד: Peak Design  10L Every Day Sling V2

לשאלתכם ״אה, עומר, למה צריך גם תיק גב וגם תיק צד?״ אני אענה לכם בתשובה המקצועית ״כי ככה״, וגם כי יש מצבים שדורשים תיק צד ויש מצבים שדורשים תיק גב ולא, אני לא יודע לאפיין אותם, אז תפסיקו עם כל השאלות הקשות שלכם ופשוט תקבלו את זה שצריך, סבבה?

סבבה.

עכשיו בואו נדבר על הדרישות שלי מתיק צד, כי אני לא בחור פשוט. תיק צד טוב צריך להיות מרופד מספיק למצלמה, ורסטילי מספיק לסחוב משרד, קטן מספיק כדי לא להיחשב לתיק המרכזי בחברות תעופה, יפה מספיק כדי שיהיה אפשר להגיע איתו לכל מקום ונוח מספיק כדי שהגב העדין שלי לא ישבר מכל העניין עם רצועה אחת.

וכמו שאתם אולי יכולים להבין, אין הרבה יותר מדי תיקים שעונים על כל הרשימה הזו.

למעשה, יש אחד.

התיקים של Peak Design הם אמנות בפני עצמה ואתם מוזמנים לחפור באתר שלהם ולגלות אותה בעצמכם, אבל רק נגיד שיש לי לא פחות מתשעה תיקים שלהם, ושלושה מהם אני לא אמכור לכם גם אם תכריחו אותי. 

ואת השישה האחרים שאני כן מוכר אני מוכר בכאב לב גדול, אבל ככה זה עם התמכרויות. בסוף זה כואב לשחרר אותן.

בכל מקרה, תיק הצד היפיפה הזה יכול להכיל בקלות מצלמה מקצועית, מחשב, אייפד, מחברת, כבלים ועוד ישאר לו עודף למה שתרצו. הוא מסווג כ״נגד סופות״, מה שאומר שהוא מחזיק יופי בזרזיף הארץ ישראלי, אם כי יש לא מעט יוטיוברים שנכנסו איתו גם לאמבטיה והתיק יצא יבש כביום היוולדו.

מעבר לעובדה שהוא פרקטי, הוא בעיקר מאוד מאוד נוח. הוא יושב בול על המותן ולא סתם זרוק על הגב, הרצועה שלו לא שורטת את הגב והוא אפילו מתלבש על טרולי. לא הייתי סוחב בו את כל הציוד שלי כי בשביל זה יש תיקי גב בעולם, אבל כתיק עלייה למטוס או לבית קפה שכולל מצלמה, אייפד פרו וכמה עזרים אין מושלם ממנו. באחריות.

ממליץ לקנות אותו מכאן, המשלוח לארץ מגיע תוך כמה ימים.

מצלמה: Eos R6

כבר כתבתי בעבר בבלוג למה אני חושב שכל כותב צריך להסתובב עם מצלמה, ואחרי 12 או 13 מצלמות שעברו לי ביד בשלוש השנים האחרונות ה-R6 היא זו שתישאר איתי לטווח הקרוב, והרחוק גם.

זה לא בלוג טכנולוגי (הלוואי והוא היה, אבל יש את העניין הזה שבא לי שתקראו אותי) אז אין שום טעם לתאר את המפרט הטכני של המצלמה הזאת, אבל רק נגיד ככה: היא לא המצלמה הכי משוכללת בשוק, היא לא המצלמה הכי פשוטה בשוק, אבל אם יש משהו, כל דבר, מצילומי פורטרט ועד סרטון וידאו מקצועי לחלוטין שלא תצליחו לעשות איתה, הבעיה היא בכם.

האם יש צורך במצלמה כזו יקרה? התשובה המיידית היא ״לא״, אבל אם יש לכם עסק התשובה הנכונה היא ״כן״. 

היכולת שלה לשמש כמצלמת רשת שמשדרת לזום באיכות תמונה של טלוויזיה (לא הייתה פעם אחת שהרציתי איתה ואנשים שאלו אותי איך יכול להיות שזה נראה ככה), היכולת שלה להישלט מרחוק על ידי האפליקציה המצוינת של קנון וככה אני יכול לצלם את עצמי גם בוידאו וגם בסטילס כשאני מרצה או מדבר ולהשתמש בחומרים האלה אחר כך לשלל פלטפורמות, האיכות המהממת של התמונות שהיא מוציאה פלוס העובדה שכל כך קל לצלם איתה קורסי אונליין הפכו אותה להשקעה הכי משתלמת שעשיתי.

אז במבט ראשון המחיר שלה הוא יקר, ובמבט שני השאלה נכונה היא ״מה אתם מתכוונים לעשות איתה״.

אם אני הייתי צריך לשלם על צילומי סטודיו כמה אלפי שקלים לתמונות תדמית פלוס לשלם עשרות אלפי שקלים לאולפן עבור קורס אונליין פלוס לשלם לצלם מאות שקלים כדי שיבוא לכסות אירועים חשובים פלוס לנסוע לראיונות בטלוויזיה בכל פעם שמזמינים אותי במקום לשדר מהבית באיכות מקצועית הייתי מוציא הרבה הרבה יותר כסף לטווח הבינוני והארוך, והעובדה שיש לי מצלמה מקצועית וגם למדתי איך להשתמש בה הופכת אותה לכלי הכי חזק ושימושי בארסנל שלי, לפריט שתמיד נמצא בתיק שלי ולמצלמה הטובה ביותר שהשתמשתי בה אי פעם.

אם אתם בעניין של המצלמה הזו, אני מאוד ממליץ לכם לקנות אותה מהחנות ״סטודיולנד״. שירות נהדר, מחיר מעולה והם אמינים מאוד. 

מצלמה קומפקטית – Sony ZV-1

אני יודע בדיוק מה אתם חושבים עכשיו: ״עומר, למצלמה קומפקטית קוראים טלפון סלולרי״. ואתם כמובן צודקים. 

וטועים.

זאת אומרת, אתם צודקים לגמרי, אבל הנה הטייק שלי על העניין.

אני לא יכול לצלם בטלפון, בסדר? לא יכול. אני מבין שההפרעה היא אצלי ולא אצלכם, אבל הבעיה עם וידאו ותמונות מטלפון הוא שבסופו של יום, עם כל ההתקדמות הטכנולוגית המטורפת שעשינו, הן עדיין נראות כמו תמונות ו-וידאו מטלפון. זה נכון שכשיש יום שמש יפה והתאורה נהדרת זה עובד יופי, אבל כשמדובר על חללים קצת יותר חשוכים או שעות קצת יותר מאוחרות התמונות יוצאות – ואני אשתמש כאן במונח המקצועי המקובל – מחורבן לאללה.

 ואם יש משהו שלמדתי בחיים האלה הוא שאת הזכרונות שלי ואת התמונות של הילדים שלי והחוויות שלי אני רוצה בפוקוס, עם צבעים חיים, בלי התראות מוואטסאפ כשאני מנסה ללחוץ על כפתור הצילום ושאפשר יהיה להדפיס אותן מבלי שהילדה שלי תיראה כאילו טשטשו לה את הפנים במסגרת שידור בכלבוטק.

או מה שאתם הצעירים לא רואים עכשיו.

וגם, צריך להודות באמת: יש לא מעט מצבים שבהם לשלוף את המצלמה הענקית שלי זה אובר-קיל של ממש, ומושך הרבה יותר תשומת לב ממה שהייתי רוצה. זה נכון שהתרגלתי כבר וחשוב מזה גם הילדים התרגלו, ועדיין יש מצבים שבהם לשלוף מצלמה מקצועית שנכנסת לכיס וקטנה יותר מאייפון תעשה את העבודה.

אני שוב לא אכנס לפרטים טכניים, רק אגיד את זה: זה מטורף מה שהם הצליחו לדחוס בתוך הגוף הקטן הזה. איכות צילום מקצועית לגמרי, מיקרופון מובנה שקולט מכל מקום, פוקוס אוטומטי שמאפשר לך לשים את הדבר הזה בקצה אחד של החדר, לעלות על במה בקצה השני ולדעת שהוא יעקוב אחריך או ירדוף אחרי הילדה המתרוצצת שלך, זה באמת בלתי סביר בעליל. העובדה שהמצלמה הזו שוקלת בקושי 180 גר׳ ובאמת מרגישה פחות הופכת אותה לדבר הזה שאני אף פעם לא זוכר שיש לי בתיק, ותמיד שמח לגלות שהוא שם. 

ואת המצלמה הזו תוכלו לרכוש כאן.

תאורה ניידת: Godox

בשם אלוהים, תעזבו את הרינג.

לא, אני רציני, תניחו אותו עכשיו או יותר טוב, תזרקו אותו מהחלון. אין לי שמץ של מושג איך הדבר המזעזע הזה הפך להיות המצרך הכי פופולרי בהרצאות ושיחות זום, אבל אלא אם כן אתם מנסים להשיג את האפקט שאתם אצל רופא השיניים והוא מכוון עליכם את המנורה שלו או שאתם עומדים מול דלת המקרר, תעזבו את התאורה הזאת. 

זהו, הייתי צריך להוציא את זה.

ואם אתם מחפשים תאורה, הנה מנורה שתעשה לכם הרבה יותר טוב מאשר כל רינג שהוא, והיא אפילו זולה.

למנורה הזו קוראים בשם המפתה Godox 120C, אבל באמת שאין שיחה או הרצאה שאני מקיים בלעדיה. למעשה, יש לי שלוש כאלה, אחת לכל תיק, ומעולם, מאז שרכשתי את הראשונה לפני יותר מארבע שנים, לא הצטערתי שהבאתי אותה איתי. Godox היא באמת חברה מעולה, והיכולת שלה לייצר אור רך שממש מחמיא לאור הפנים, כמו גם היכולת לשלוט על גוון התאורה והעוצמה שלה, הופך את הפנס הקטן והדק הזה לתאורה אידיאלית.

וכאן רוכשים אותו.

מיקרופון – Rode VideoMic Ntg

מיקרופונים הם המחלה שלי. אני לא באמת יכול להסביר את סוד המשיכה שלי אליהם, אולי בגלל שאין סוד ואני סתם בן אדם שצריך טיפול ועכשיו, אבל אני מאוד אוהב מיקרופונים. רכשתי יותר מארבעים כאלה במהלך השנים האחרונות, ולכן העובדה שאני מוכר את כולם מלבד שלושה היא-היא הויתור האמיתי וההתמודדות הקשה ביותר עם הסינדרום.

אבל אם הייתי הולך על האקסטרים ומשאיר אצלי רק מיקרופון אחד, זה היה המיקרופון הזה. 

אני יודע שיש אנשים שנשבעים ב-Boya וב-DEITY וכמובן ש-SHURE היא המובילה בתחום (וגם עולה ככה), אבל בעלות מול תועלת Rode לוקחת בהליכה את כולם.

והאמינו לי, כי אני ניסיתי את כולם.

מדובר בחברה שמייצרת מיקרופונים מדהימים באיכותם שכל שקל שמשלמים עליהם הוא שווה. אז נכון, הם לא החברה הכי זולה בשוק (אבל גם בטח לא הכי יקרה), אבל אני כן אטען – ויש לי נתונים כדי לגבות את הטענה הזאת – שהם החברה הכי איכותית בשוק. וכשמדברים על סאונד, איכות זה כל מה שאתם דורשים מהמיקרופון שלכם.

אז למרות שיש לה כמה דגמים מעולים וזולים יותר, ה-NTG הוא לא רק מיקרופון מעולה, הוא גם פלא טכנולוגי קטן, משום שהוא המיקרופון הראשון בהיסטוריה שיכול להתחבר גם למצלמה, גם לפי.סי, גם למק, גם לאייפון וגם לאנדרואיד.

ואני יודע, זה נשמע טריוויאלי, אבל עד לפני שנה הייתם צריכים שלושה מיקרופונים, מתאם ובין חמישה לשמונה כבלים רק כדי לחבר את כל המכשירים האלה לסאונד חיצוני ואיכשהו לגרום לזה – אולי – לעבוד.

העובדה שה-NTG הוא פלאג אנד פליי לכל מכשיר שהוא הופכת את העובדה שהוא מיקרופון באיכות השידור הגבוהה ביותר שיש רק לבונוס.

אבל תסמכו עלי, זה חתיכת בונוס במקרה הזה.

עשיתי איתו אינספור הרצאות בחצי השנה האחרונה גם מהמצלמה, גם מהמחשב ואפילו מהאייפון והאייפד, צילמתי איתו קורס אונליין שלם ובאמת אפשר לומר שחרשתי עליו. הוא לא אכזב, לא קרטע, לא נגמרה לו הבטריה (מעל ל-30 שעות שימוש בטעינה אחת!) ולמעשה חוץ מלעבוד בדיוק כמו שהוא אמור לעבוד הוא לא עשה שום דבר.

וזה בדיוק מה שאתה רוצה מהמיקרופון שלך.

ולא תאמינו כמה זה נדיר למצוא משהו כזה, ואיזה מזל שעכשיו יש. 

למיקרופונים ולציוד סאונד בכלל אני מאוד ממליץ על החנות ״יוגנד״, שגם המחירים שלהם וגם המשלוחים שלהם שווים את האתר המסורבל שלהם.

טאבלט: אייפד פרו 12.9״, אייפד מיני

אני יודע שרוב העולם מסתכל עליהם כעל טלפונים גדולים מאוד ותו לא, אבל זה רק בגלל שרוב העולם  חושב שהשנה היא עדיין 2011 ואייפדים לא הפכו לטובים יותר ממחשבים ניידים.

אבל רוב העולם, כפי שלימדו אותנו אורלי וגיא, טועה. 

והיכולת להסתובב עם משהו שהוא יותר עוצמתי מ-97% מהמחשבים הניידים בשוק, עם בטריה שלא משנה מה תעשו לה היא לא תיגמר לכם ותחזיק 11 או 12 שעות רצוף, עם מכשיר שיכול להיות גם המחברת שלכם וגם מכונת הכתיבה שלכם וגם מכשיר הקריאה שלכם, היא חתיכת תענוג.

 ואתם תגידו לי שאפשר לקרוא ספר גם על מחשב ואני אגיד שנכון, בדיוק כמו שאפשר להישאר בחיים אחרי שסמיטריילר עובר עליך, אבל בשני המקרים מדובר בתענוג מפוקפק מאוד.

העובדה שהמכשיר הזה עושה הכל, פלוס העובדה שלא משנה כמה שנים הדבר הזה כבר קיים, העובדה שאני יכול לסחוב איתי את כל הספרייה שלי במכשיר אחד ולעולם לא תפסיק להלהיב אותי, גרמה לי לקנות לא רק אחד, אלא שניים. 

כבר אמרתי, יש לי גזים.

לשניהם יש שימושים שונים שלא זה המקום להיכנס אליהם כי אני פחות בעניין שתאשפזו אותי בכפייה, רק נגיד שאם היום הייתי נדרש לבחור אחד הייתי הולך דווקא על האח הבינוני במשפחה, האייפד פרו 11״, שהוא נוח מספיק להקליד ולעבוד עליו וקומפקטי מספיק כדי להיכנס איתו בנוחות למיטה ולקרוא. 

בשורה התחתונה אני באמת לא זוכר מתי הוצאתי את המחשב שלי מהבית או מהמשרד (כן, יש לי אחד בכל נמל ולא, אנחנו לא נכנסים לזה), ואין נוח יותר מלהחליק את האייפד (יחד עם המקלדת הזו והעפרון הזה) לתיק ולדעת שלא משנה מה היום יזרוק עליך, אתה תמיד תהיה מוכן.

אני לא באמת צריך לכתוב לכם איפה קונים מוצרי אפל בישראל, אבל את שלי אני קונה מ-Istore. לא תתקשו למצוא אותם.

כיסוי לאייפד ולמחשב – Nederlow

אני אהיה הראשון – מה הראשון, אני אמרתי את זה עוד לפניכם – להסכים ש-140$ לכיסוי זה מחיר בלתי סביר בעליל.

אבל שרוול הקסם של Nederlow הוא לא כיסוי למחשב. הוא, כשמו כן הוא, קסם. אמיתי.

העובדה שהדבר הזה מסוגל לעטוף כל דבר, בכל קומפוזיציה, להגן עליו וגם לשמש כמשטח העבודה הטוב, הנעים והיעיל ביותר שאי פעם עבדתי עליו (באמת, כשאני לא מסתובב איתו בחוץ אני משתמש בו כמשטח העבודה בבית) הופכת אותו לרכישה נהדרת.

כי הבעיה בלקחת מכשיר טכנולוגי החוצה היא לא רק להגן עליו בתיק, שזה החלק הקל, אלא גם להגן עליו מחוץ לתיק, ואת זה רוב השרוולים לא עושים בכלל והשרוול  הזה עושה בצורה מדהימה.

נשפך קפה? אלא אם שפכתם אותו ישר על המקלדת זה לא יגיע לשם. יש לכלוך על השולחן? הוא יצטרך טנק כדי להגיע למכשיר שלכם. העכבר האלחוטי שלכם לא עובד על השיש הזול של בית הקפה ואתם מוצאים את עצמכם מזיזים אותו על הג׳ינס כמו מפגרים? זו נחלת העבר. 

כי הנה העניין עם עבודה בחוץ: מדובר בסכנת נפשות למכשירים שלכם. זו סביבה עוינת מאוד הכוללת פירורים, משקאות, חיידקים ומה לא, וכמי שנאלץ להחליף מקלדת שלוש פעמים ובאף אחת מהפעמים זה אפילו לא הייתי אני ששפך את הקפה, מדובר ב-140 דולר שאני יותר משמח לשלם. 

יש לי את השרוול הזה כבר כמה חודשים טובים, ואני שמח לבשר שלא משנה מה אתם זורקים עליו (מילולית!) הוא נשאר נקי וחדש. אם אתם עובדים בחוץ, עשו למכשיר שלכם טובה וקנו לו אחד כזה. אתם תגידו לי תודה אחר כך, תסמכו עלי.

את הכיסוי הזה אפשר להזמין רק מהאתר של היוצר עצמו, והמשלוח שלו לוקח בין כמה שבועות לכמה חודשים כי כל כיסוי מיוצר ביד. שווה את ההמתנה, ושווה את הכסף.

אוזניות מבטלות רעש – איירפודס פרו /

Sony Wh-1000-XM3

 כשכתבתי את ״לחוץ חתונה״ הבית שלי, מאלף ואחת סיבות, היה מקום בלתי אפשרי לעבוד בו, ובסוף התמקמתי בארקפה ברעננה. פחות בגלל הקפה, אגב, שלטעמי תמיד היה חזק ומריר מדי, ויותר בגלל העובדה שאין שם מלצרים ואנשים שנועצים בך מבטים עוינים כשאתה תופס שולחן במשך כמה שעות וסוחט את אותה כוס קפה אחת שהזמנת עד תום.

לרגע היה נדמה לי שמצאתי את הפתרון המושלם, אבל אז גיליתי את הפרלמנט, שהיה מורכב ברובו מחבורת גברים קשישים וכבדי שמיעה. 

זאת אומרת, יכול להיות שהם לא היו כבדי שמיעה, אבל אז אין לי מושג למה הם הגיעו לעוצמות קול כאלה.

כל בית הקפה ידע כשהפרלמנט הגיע. כל בית הקפה ידע מכל בדיחה גסה שלהם ומכל הברקה בסגנון למה גברים הם כאלה ונשים הן לא. זה היה, בהיעדר מילים ספרותיות יותר, הגיהנום בהתגלמותו. לא פעם רציתי להסתובב ולצעוק להם ״הלו! אנשים עובדים פה!״, אבל האמת היא שזה בית קפה ולא משרד, וזו זכותם הבלעדית לשבת ולעשות רעש כמה שבא להם.

וככה גיליתי את האוזניות מבטלות הרעש. ואין הרבה פריטים טכנולוגיים שאני יכול להצהיר שמחלקים את חיי ללפני ואחרי (בעצם יש אחד, וזה מדיח הכלים), אבל במקרה של אוזניות מבטלות רעש אני בהחלט יכול להצהיר את ההצהרה הזאת ולעמוד מאחוריה בלב מאוד שלם. 

השתקתי אותם בלחיצת כפתור. זה היה – ועדיין, בכל פעם מחדש – מדהים. שמים את האוזניות על האוזניים, לוחצים על כפתור ההדלקה, ורגע אחר כך שומעים רעש קל של שאיבה, מעין ״שוופ״ כזה, ואז דממה.

מוחלטת.

ורק לפי העובדה שהשפתיים של האנשים מסביבך עדיין זזות אפשר להבין שעולם כמנהגו נוהג, ולא שהפכת את כולם לאילמים בטעות.

מאז אוזניות מבטלות רעש הפכו להיות פריט חובה בתיק שלי, ואני לא מגזים אפילו קצת. למעשה, פעמיים בחיי שכחתי להכניס את המחשב לפני יום כתיבה, אינספור פעמים שכחתי לטעון את המחשב בלילה וגם להכניס את המטען לתיק, אבל אף פעם, אפילו לא פעם אחת, נתפסתי בלי אוזניות מבטלות רעש בסביבה שלי. 

וזו בדיוק הסיבה שיש לי שתיים כאלה. כי הן כלי העבודה החשוב ביותר שיש לי, ואני לא מגזים אפילו קצת.

האוזניות של סוני הן הטובות ביותר שאפשר למצוא בשוק. חד וחלק. המתחרות היחידות שלהן הן האוזניות של BOSE, אבל היה לי אותן במשך שנתיים עד שהחלפתי ואני חייב להגיד שאין באמת מה להשוות. לא שאפשר לטעות, כן? שתיהן מעולות, אבל יש משהו בטכנולוגיית ההשתקה של סוני שפשוט עובד בכל סיטואציה, רועשת ככל שתהיה. 

האיירפודס פרו הן בעיקר מטעמי נוחות, משום שבעוד שאלו של סוני מצריכות גם נרתיק מיוחד וגם תיק לא קטן, אלו של אפל נכנסות לכיס, וזה חתיכת יתרון. הן לא באמת מגיעות לרמה של Bose או סוני ואני גם לא חושב שהן מנסות, אבל ברוב המוחלט של הפעמים גם ה-70% שקט שהן מספקות הוא הרבה יותר ממספיק, ואם יש לכם מכשירי אפל או שאתם אני והתחתנתם עם האקו-סיסטם שלהם אתם יודעים שבעדכון הגרסה האחרון אפל הוסיפה לאוזניות את היכולת לזהות לבד באיזה מכשיר אתם משתמשים בכל רגע נתון, וזה חתיכת שדרוג וקסם כל פעם מחדש. 

לטיסות, אגב, אני לוקח את שתיהן, שם את האיירפודס בתוך האוזניים ואת הסוני עליהן, ומקבל בתמורה דממה מוחלטת ומבצר בלתי חדיר של שקט. ממליץ מאוד לנסות, אם אי פעם יחזירו את העניין הזה של מטוסים.

לרכישת האוזניות של סוני

לרכישת האיירפודס פרו

מודם נייד: Netgear Nighthawk M1

אני אגלה לכם את האמת: עד לפני כמה חודשים לא היה לי מושג שיש לי איזשהו צורך במודם נייד. אבל העניין עם עזרים טכנולוגיים הוא שאתה לא יודע עד כמה אתה צריך משהו, עד הרגע שאתה צריך אותו.

והרגע שאני הייתי צריך אותו קרה במעלה גמלא, במהלך חופשה משפחתית בחורף שעבר. למרות שבעל הבית חזר והבטיח שיש אינטרנט מהיר, הסתבר שהוא איטי יותר ממהירות הקליטה של דני דנון, שהוא קולט כמו מיקי זוהר ומקרטע כמו המנדטים של בני גנץ.

זהו, גמרתי להיות פוליטי.

בקיצור, הוא לא עבד.

איתרע מזלי והיו לי שתי הרצאות בזום באותו ערב, ומה אני אגיד לכם, אני באמת מחשיב את עצמי כקוסם טכנולוגי, אבל בלי אינטרנט פעיל אפילו אני לא יכול לעשות הרבה. כמובן שהמחשבה הבאה הייתה לחבר את הטלפון ולהפוך אותו למודם נייד, אבל כבר דיברנו על העניין הזה של להשתמש בטלפון לדברים שאינם הטלפון, וכך מצאתי את ההרצאה הראשונה קורסת לי באמצע כי אמא שלי התקשרה אלי והאייפון שלי לא היה יכול להתמודד עם שני הדברים האלה ביחד.

היי אמא! אם הגעת עד לכאן, זו לא אשמתך! 

את ההרצאה השנייה באותו ערב העברתי עם דובון, בקור של שתי מעלות ובמרפסת, כי רק שם הייתה קליטה סבירה של ווי-פיי. ורגע לפני שהפכתי לגוש קרח אמרתי לעצמי ״לעולם לא עוד״. וכך נכנס לעולמי המודם הנייד המשובח הזה, שאמנם מתומחר בצורה קצת מופרזת, ועדיין, הרשו לי להבטיח לכם כמי שניסה אותו ביותר מדי חורים, הוא עובד כמובטח בכל פעם.

אין שום טעם לפרט את היכולות הטכנולוגיות שלו או מה שזה לא יהיה, כי המכשיר הזה מבטיח אינטרנט מהיר בכל מקום ובכל תנאי שטח, ומקיים. למעשה האינטרנט שלו כל כך מהיר ואיכותי עד שעברתי להשתמש בו גם בהרצאות בבית. 

אין לי מספיק מילים כדי לשבח חברות שמייצרות מכשירים שפשוט עובדים. בלי סיבוכים, בלי תוכנות, בלי כבלים ובעיקר בלי גמגומים. אחרי 10,480 ג׳יגה של הרצאות (כן, הוא גם סופר) אני יכול להגיד בפה מלא ש Netgear היא חברה שאפשר לסמוך עליה ב-100%, ואם אתם צריכים משהו כזה, לא הייתי מסתכל לשום מקום אחר.

בינתיים, אגב, מסתבר שיצאה גרסה מעודכנת שלו ורק אותה אפשר להשיג בארץ ורק בחנויות מיוחדות (למשל כאן), אז הייתי מציע לעשות קצת תחקיר בגוגל ויוטיוב ולראות איפה אפשר למצוא את הגרסה הקודמת, הזולה יותר והעדיין שווה מאוד.

האביזר הכי כייפי בתיק שלי: נינטנדו סוויץ׳

אני לא אוהב משחקי מחשב. באמת שלא. הייתה לי תקופה קצרה שבה פלירטטתי עם העניין אי שם בימי החטיבה והתיכון, ונטשתי את העולם ההוא ומעולם לא חזרתי. אין לי שום צורך להחזיק קונסולה כזו או אחרת בבית, משחקים כמו פורטנייט סתם גורמים לי לחרדה ובאופן כללי אני עדיין מתגעגע לימי המגאסון שבהם כל מה שהיה לי זה סופר מריו עם כפתור אחד לקפיצה וכפתור אחד לירייה, כי עם זה דווקא הסתדרתי יופי.

ופה בדיוק נכנס לתמונה הנינטנדו סוויץ׳.

אם אפשר לשחק גם בטלפון? ברור שאפשר. הבעיה עם לעשות כל דבר בטלפון שאינו, ובכן, להשתמש בו כטלפון הוא שבסוף אתה מוצא את עצמך נשאב לאלף ואחת דברים אחרים. זה מכשיר זדוני. באמת. וכותבים צריכים לפעמים הפסקה. והשנים לימדו אותי שהטלפון הוא באמת המקום הכי גרוע ללכת אליו, כי רק אלוהים יודע מתי – ואם בכלל – תצליח לחזור משם, וכמה מרוכז תהיה.

וגם פה בדיוק נכנס לתמונה הנינטנדו סוויץ׳.

יש לי עליו שלושה משחקים בדיוק. פיפ״א האחרון, ה-נ.ב.א האחרון וסופר מריו הראשון שיצא, אי שם בשנת 1988. בגדול, לא שיניתי את קולקציית המשחקים שלי מאז 1996, ואני לגמרי בסדר עם זה. ובכל פעם שאני צריך הפסקה אבל לא רוצה לאבד ריכוז, אני מדליק את המכשיר, משחק בטוטנהאם נגד איזו יריבה שהמחשב מגריל לי, מעביר את כל הריכוז שלי לשם לרבע שעה, וחוזר למחשב טרי ורענן לעוד סשן של כתיבה.

היכולת הזו להתעסק במשהו אחר לכמה דקות ועדיין לא לאבד פוקוס היא חתיכת מתנה, והעובדה שהמכשיר הזה כל כך קטן, נטול משקל ומחליק בקלות לכל תיק הפך אותו לשותף אידיאלי לטיסות, ימי עבודה ובעצם לכל מקום.

אגב, אפרת טוענת בתוקף שזה עובד אותו דבר גם עם שטיפת כלים ושאני יכול לעשות משהו מועיל בבית בזמן שאני בהפסקה, אבל זה נשמע לי מאוד מופרך ולא סביר. לשיקולכם.

וכאן קונים אותו. לא יודע איפה שוטפים כלים.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, פוסטים חדשים מהבלוג ואת כל הדברים הטובים שנתקלתי בהם השבוע

תודה על הרשמתך

בא לך לקרוא עוד משהו?

איך להיות מאושר

אני רוצה לספר לכם משהו שאף אחד לא יודע על רענן שקד. לדעתי אפילו הוא לא זוכר את זה – אם כי במקרה שלו זה לא מאוד מפתיע, האיש לא זוכר שהסתמסנו לפני חמש דקות – אבל זה סיפור שאני נזכר בו לפחות אחת בשבוע.

ובשביל לספר לכם את הסיפור הזה כמו שצריך, אנחנו נצטרך לצלול אל אחד הרגעים האפלים ביותר בחיים שלי.

רגע לפני שנצלול, אתם צריכים להבין משהו על רענן ועלי: כל החיים המקצועיים והאישיים שלי היו נראים לגמרי אחרת אם לא הייתי פוגש אותו בגיל 22. הייתי שנייה אחרי הצבא, ״7 ימים״ היה הר האוורסט של העיתונות והאיש, שהיה גם כוכב בהתהוות וגם סגן עורך ״7 ימים״, הסכים לקבוע איתי פגישה.

ואז, כמובן, שכח לגמרי שקבע איתי.

18 שנה אחר כך, אנחנו נקרא לזה עוד יום רביעי במשרד.

קרא עוד »

היי שלום, קורונה, ותודה על השיעור

15.3.

התאריך הזה עושה לי צמרמורת זו השנה הרביעית ברציפות.

כן, אני יודע, עברו ארבע שנים מאז הקורונה.

כן, אני יודע, הטראומה הלאומית הנוכחית גורמת לה להיראות כמו משחק ילדים וחלום רחוק ומתוק.

ובכל זאת, ולמרות שלפי התקנון מותר לי להתקרבן עד שבע שנות עסקים מיום המקרה, אני רוצה לעשות לטראומה מהקורונה את הדבר האחרון שחשבתי שאני אעשה לה: אני רוצה להיפרד ממנה.

לא תכננתי לעשות את זה. למעשה, ביורצייט החגיגי הזה אני מודה שקצת תכננתי לנבור לתוך הפצע ולהחיות את הטראומה. כדי לעשות את זה חזרתי אחורה אל היומנים ואל הטקסטים מהתקופה ההיא רק כדי לגלות שכל מה שסיפרתי לעצמי היה – ואני אתנסח כאן מאוד בעדינות – ממש לא נכון.

ולמעשה הוא די היה ההפך המוחלט.

זה הפתיע אותי לא פחות משזה הפתיע אתכם.

קרא עוד »

איך דואר זבל שינה לי את החיים

החודש יהיה החודש הקלנדרי האחרון שבו אני אהיה בחור צעיר בשנות השלושים לחיי.

בחודש הבא, אם ירצה השם, אני מחליף קידומת, ואני אהיה קשיש בשנות הארבעים לחיי.

לכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שבגילי המופלג סוף סוף מותר לי להשתמש בו – שדווקא החודש הייתה לי התגלות של ממש.

ולכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שאני יכול להשתמש בו שוב בגלל שבגילי המופלג אני לא זוכר מה הביטוי שהשמשתי בו לפני חצי דקה – ואף סימבולי שזה קרה לי דווקא בהתעסקות עם קרן הפנסיה שלי.

קרא עוד »

התעייפתי

החודש יהיה החודש הקלנדרי האחרון שבו אני אהיה בחור צעיר בשנות השלושים לחיי.

בחודש הבא, אם ירצה השם, אני מחליף קידומת, ואני אהיה קשיש בשנות הארבעים לחיי.

לכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שבגילי המופלג סוף סוף מותר לי להשתמש בו – שדווקא החודש הייתה לי התגלות של ממש.

ולכן אולי זה אך הולם – ביטוי שאני מרגיש שאני יכול להשתמש בו שוב בגלל שבגילי המופלג אני לא זוכר מה הביטוי שהשמשתי בו לפני חצי דקה – ואף סימבולי שזה קרה לי דווקא בהתעסקות עם קרן הפנסיה שלי.

קרא עוד »

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

כל כך הרבה פעמים שואלים אותי איך הכרתי את רותם ואיך נהיינו זוג, והאמת היא שהתשובה מאוד פשוטה ומורכבת משתי מילים בלבד: כתבתי אותה.

ואני יודע שזה נשמע מוזר וקצת מקריפ, אבל זו האמת. את רותם כתבתי.

ולכבוד יום הולדתה ה-45 שיחול מחר הנה הסיפור המלא שכולל משאלה, מכשפה, ספר ישן, מסר מהיקום וד״ש מהמאה השלישית. ומעשה שהיה כך היה.

קרא עוד »

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

לא לכל אדם יש הזדמנות ללמוד צניעות.

ולא לכל אדם יש הזדמנות שהמורה שלו יהיה רונאלדיניו.

וכן, אם אתם תוהים, זה לגמרי היה שיעור פרטי.

ומעשה שהיה כך היה.

השנה היא 2006. שנה קודם לכן הפכתי, במהלך שאני מתקשה להסביר איך הוא קרה והיה מורכב מכל כך הרבה תתי מהלכים ממוזלים שקרו בבת אחת, לאחד מפרשני הספורט הבכירים של ידיעות אחרונות. הייתי משוחרר טרי מהצבא וכתבתי את אחד משני טורי הפרשנות של המשחק המרכזי של ליגת העל, ובואו נתנסח בעדינות שזה לא גרם לי להיות מאוד צנוע.

אפשר גם להתנסח לא בעדינות, כמובן, ולהגיד שבאותה תקופה הייתי חתיכת אסהול שהשתן עלה לו לראש.

קרא עוד »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

איך להיות מאושר

היי שלום, קורונה, ותודה על השיעור

איך דואר זבל שינה לי את החיים

התעייפתי

כוחה של כתיבה (ואיך רותם ואני נפגשנו)

השיעור שלמדתי ממסי ורונאלדיניו

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

תודה על הרשמתך