השבוע עידו נכנס לאוטו עם דמעות ואמר ״אבא, מציקים לי בבית ספר״ וסיפר איך חמישה ילדים הקיפו אותו בהפסקה ודחפו אותו מכל כיוון.
יש דברים שאתה נשבע לעצמך שתדע להגיד לילדים שלך כשתהיה אבא. לרוב המוחלט של הדברים החיים לא הכינו אותי בכלל. אבל לזה? לזה התכוננתי היטב כל החיים, מאז גיל עשר, כשישבתי לבד בהפסקה על הספסל הכי רחוק ומוסתר שאפשר למצוא אחרי ששוב הציקו לי ודחפו אותי בהפסקה. אני ממש זוכר את עצמי מבטיח לעצמי – וכנראה גם מעודד את עצמי – שכשאני אהיה אבא הילדים שלי לא יעברו את זה.
ואני, שהתכוננתי, שמתאמן ומשייף את הנאום כבר שלושה עשורים, נאלמתי דום ולא מצאתי אפילו מילה אחת להגיד.
אני יודע את כל מה שהייתי אמור להגיד לו: שאני אגן עליו. שהכל בסדר. שאבא פה. שאני לא אתן לו לגדול לתוך אותן צלקות שאני מסתובב איתן על הגוף. אבל פתאום הרגע הזה הגיע מבלי שאף אחד הכין אותי לזה, והנה הילד שלי מנגב את הדמעות ומחכה למוצא פיו של אבא שלו, ואבא שלו יושב בכיסא הנהג, פותח וסוגר את הפה, ולא מוציא אפילו צליל.
כי באמת, מה יש לי להגיד?
הצלקות נשארות איתך גם כאדם מבוגר
כאילו, בסדר, אני יודע בדיוק מה יש להגיד. שאני אתקשר להורים שלהם. שאני אלך לבית הספר ואדפוק על שולחן המנהלת ואדרוש צדק. שאני אעשה בלאגן שאפילו יריב לוין היה מתגאה בו. שאני אתפוס את הילדים האלה באוזן אחד אחד ואראה להם מה זה.
ואמרתי. בחיי שאמרתי. יריתי ברצף את כל הפתרונות האוטומטיים.
והוא רק הסתכל עלי, השפיל מבט ואמר: ״עזוב, אבא. זה רק יסבך דברים עוד יותר״.
והוא צודק.
הוא צודק, והוא יודע שהוא צודק, ואני יודע שהוא צודק, והוא יודע שאני יודע.
הרי ההורים של הילדים האלה – וזה תמיד מגיע מהבית, בבקשה אל תשלו את עצמכם – הרי חינכו את הילדים האלה. ואני מאמין בכל ליבי שאף אחד לא רוצה שהילד שלו יהיה בריון. אף הורה לא מאחל לילד בברית שיהיה בריא, שיהיה חכם ושיהיה האחד שדוחף ילדים אחרים בהפסקה, ובכל זאת, הנה הם שם, והם למדו את זה בבית.
לדבר עם המנהלת? תעשו לי טובה. למערכת החינוך אין שום דרך אמיתית להתמודד עם הילדים האלה, וכמה שלא פוליטיקלי קורקט להגיד את זה, הוא צודק. אני אלך למנהלת, היא תזמין את הילדים לשיחה ותנזוף בהם ותגיד להם שאם עוד פעם אחת אז, הם יציקו לו עוד יותר על זה שהוא פתח את הפה וככה דברים רק ידרדרו. אני יודע. הייתי בצד השני של זה כילד. ואני אפילו לא סיפרתי להורים שלי כי לא רציתי להדאיג אותם.
וכן, אני אולי יכול לעשות משהו לילדים האלה, תלוי מה הגודל שלהם, אבל זה גם לא חוקי וגם לא ישים וגם לא ממש ישדר לו את המסר האנטי בריוני שאני רוצה להעביר לו.
ופתאום, אחרי שנאלמתי דום מול בריונות כילד, מצאתי את עצמי נאלם מולה דום כאבא.
הצלקות מבריונות נשארות איתך לכל החיים. זה לא סתם דימוי, וזה לא סתם משהו לכתוב בשביל לייקים. אני כבר בן אדם בוגר עם ילדים משלי ועם קריירה וחיים ודברים שמעסיקים אותי הרבה יותר מהילדות שלי, ועדיין, לא משנה בן כמה אני, כשאני חולף ליד קבוצת נערים בגיל הזה ושומע צחוק, משהו בתוכי מתכווץ ונדרך. עבר כל כך הרבה זמן מאז שצחקו עלי שאני שמן, ואני עדיין בקושי מוריד חולצה בבריכה, ובטח לא בים, איפה שכולם רואים.
אפילו היום, כשאני יודע שאני נראה בסדר גמור, שאני מבוגר מספיק בשביל שלא יהיה אכפת לי, שיש לי קבלות שהמוח המוזר שלי הנפיק, הילד שבפנים עדיין מתכווץ ומתבייש ומפחד על החיים שלו לא פחות מאז. ואני יודע בוודאות שגם היום אני שומע את הצחוק המהדהד שלהם בראש בכל פעם שמישהו צוחק לידי, גם כשאני יודע היטב שהוא לא צוחק עלי.
ועכשיו אני אבא שיודע בדיוק מה הילד שלו עובר, והנחמה היחידה שעולה לי לראש שאני יכול לחשוב עליה היא להגיד לו: ״גם אני עברתי את זה״
והדברים האלה משנים אותך. הם הופכים להיות חלק ממי שאתה. הבריונות הזאת נמצאת שם בכל פעם שאני מצלם וידאו וכל מה שאני יכול לשמוע זה את כולם צוחקים עלי גם כשאני לבד בחדר. היא שוהה שם כשאני רוצה לכתוב משהו בפייסבוק אבל נזכר בתגובות האלה ומחליט שלא. היא בקול הקטן שתמיד נמצא בראש ולוחש ״אל תבלוט״, ״אל תגיד כלום באסיפת הורים הפעם״, ״תהיה ההורה הרגיל של הילד הרגיל״.
אבל עידו הוא לא ילד רגיל. וגם אבא שלו לא.
כשהוא נולד הבטחתי לעצמי שהוא לא יעבור את זה. שאני אגן עליו מהדברים האלה בדיוק. שאני אדע איך למנוע את זה. חשבתי שאם אני רק אהיה מספיק ערני, מספיק דרוך, מספיק מוכן אני אוכל לעצור את זה לפני שזה מתחיל. כאילו שאפשר למנוע את זה.
כאילו שהורה יכול משהו כדי להגן על הילד שלו מהעולם.
ועכשיו אני אבא שיודע בדיוק מה הילד שלו עובר, והנחמה היחידה שעולה לי לראש שאני יכול לחשוב עליה היא להגיד לו: ״גם אני עברתי את זה״.
״באמת, אבא?״.
״כן״, הנהנתי. ״אני עובר את זה עד היום״.
זה לקח לי כמה ימים להתגבר על המבוכה, אבל בסוף הראיתי לו את האינבוקס של המסנג׳ר שלי בפייסבוק. הוא האדם הראשון בעולם שנתתי לו לקרוא אותה. הראיתי לו איך יש אנשים מדהימים שכותבים לי כמה הם מזדהים עם הטורים ואיך זה בא להם בול בזמן, ולצידם יש אנשים שכותבים לי דברים איומים ומאחלים לי דברים הרבה יותר גרועים ממוות רק כי אני חושב קצת אחרת מהם. אמרתי לו שזו הבחירה שלי מחדש כל יום מה לקרוא ומה אני מכניס למערכת שלי.
זו הבחירה שלי מחדש כל יום למי אני מקשיב.
״אז למה אתה לא מפסיק, אבא? מה, אתה נהנה לחטוף את זה?״.
ובחיי שלא הייתה לי תשובה מוכנה, כי התשובה האמיתית היא שלא וזה כואב לי כל פעם מחדש אבל ככה אני ומה אני אעשה, ואף פעם לא חשבתי על למה אני ממשיך, והנה תשובה שלא התכוננתי אליה בכלל ופשוט נפלטה לי מהפה, כשעניתי לו: ״כי אם אני אפסיק אז האנשים האלה ניצחו״.
והמבט שלו באותו רגע היה שווה את הכל.
הבריונות עוברת מתישהו. או, לפחות, משנה פנים. בסוף זו הופכת להיות מלחמה פנימית, כי הבריונים האלה חיים בתוכך בכל יום, בכל דקה, הולמים מבפנים, צוחקים גם שנים אחר כך. אולי מתישהו זה יעבור. אולי לא. חוץ מלדבר על זה עם הפסיכולוגית שלי גם שלושים שנה אחר כך אני לא באמת יודע איך מתמודדים עם זה.
בלילה, כשכתבתי את הטור הזה, הוא בא אלי ונתן לי חיבוק ולראשונה בחיי קיבלתי ממנו נשיקה על הלחי. אולי זה קשור. אולי זה לא. אולי הוא סתם ילד בן 10 שקרא איך מאחלים לאבא שלו למות והחליט לתת לזה קונטרה. והתחבקנו ככה הרבה זמן והוא שאל אותי מה אני כותב ואמרתי לו שאת הטור הזה והוא שאל אם הוא מקבל אחוזים מכל הפעמים שאני כותב עליו ושאלתי אותו כמה הוא רוצה והוא חשב וענה ש-280% ועניתי לו שעם השליטה הזו במתמטיקה הוא באמת הילד שלי, אין מה לומר.
אין לי מה לומר לו מול הביריונות. באמת. הלוואי והיה לי, אבל חוץ מככה זה וזה העולם וגם אני עברתי את זה אין לי שום דבר חכם להגיד. הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות בשבילו הוא להמשיך להיות הכי שונה שאני יכול גם כמבוגר, לזרום עם כל הרעיונות המוזרים שלי, ולתת לו את הדבר האחד שלא היה לי בתור ילד: את הידיעה הברורה שמתישהו, הטובים מנצחים.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
