אז עשיתי תה – עוד דבר שפעם לא סבלתי ופתאום נהיה טעים – ויצאתי למרפסת והנה, ברוך השם, אני בחוץ כבר רבע שעה והספקתי לקפוץ רק משני אופנועים, ממכונית שיצאה מהחניון, משלושה מטוסים שעברו מעלי, מאמבולנס ומהאזעקה הארורה של השכנים שמצפצפת שוב. נירוונה.
פעם לא הייתי הבחור הזה שקופץ מכל דבר. לא שהייתי אינדיאנה ג׳ונס, אבל זה לא היה עד כדי כך גרוע. אני לא זוכר את עצמי אף פעם נכנס להתקלח ואז קופץ מהרעש של המים שאני עצמי הדלקתי.
ארבע שנים של קורונה ואז מלחמה פירקו כל עצם ונים וגיד בגוף שלי, שזו דרך יפה שהם פירקו לי את הצורה עד שאני לא מכיר את עצמי אפילו קצת. כל מה שיש לנו כרגע זה פיסות אדם עם שברי אופי, איזו אישיות לא ברורה שהחליטה לפני חצי שנה להתנזר מגלוטן, סוכרים ופחמימות ונתנה את החותמת הסופית לכך שאני כבר לא אני.
ואני לא בטוח שזה רע כל כך, זו האמת.
כי עם כל הכבוד לאדם שהייתי, היו לו גם חסרונות. והאדם הזה שהייתי פעם היה צריך את ה-7.10 כדי שישאל את עצמו מה באמת יעשה לו טוב. והקטע המוזר? העומר הזה לא רק שאל, הוא קם ועשה. סגר עסק מצליח, הלך לכתוב ספר, נפרד מההוצאה. וממש עכשיו, השם ישמור, הוא אפילו עושה אקסל של הוצאות והכנסות.
אם זה לא שינוי קיצוני, אני לא יודע מה כן.
ואני אהיה הראשון להודות: רואים שזה אני הרכבתי וחיברתי מחדש, כי אחרת לא הייתי קופא מקור ב-17 מעלות. אבל אולי, רק אולי, הלכתי כל כך לאיבוד עד שאני כבר יכול להיות כל מי שאני רוצה. אני כל כך לא אני, עד שלראשונה בחיי הבוגרים אני יכול לעצור הכל ולשאול את עצמי: מי אתה רוצה להיות?
וגם אם אני עוד לא יודע לענות על זה, השאלה הזו מאוד מסעירה.
פעם זה היה מאוד מרגש אותי. מישיגן, בפעם האחרונה שנסעתי
אז עשיתי תה – עוד דבר שפעם לא סבלתי ופתאום נהיה טעים – ויצאתי למרפסת והנה, ברוך השם, אני בחוץ כבר רבע שעה והספקתי לקפוץ רק משני אופנועים, ממכונית שיצאה מהחניון, משלושה מטוסים שעברו מעלי, מאמבולנס ומהאזעקה הארורה של השכנים שמצפצפת שוב. נירוונה.
פעם לא הייתי הבחור הזה שקופץ מכל דבר. לא שהייתי אינדיאנה ג׳ונס, אבל זה לא היה עד כדי כך גרוע. אני לא זוכר את עצמי אף פעם נכנס להתקלח ואז קופץ מהרעש של המים שאני עצמי הדלקתי.
ארבע שנים של קורונה ואז מלחמה פירקו כל עצם ונים וגיד בגוף שלי, שזו דרך יפה שהם פירקו לי את הצורה עד שאני לא מכיר את עצמי אפילו קצת. כל מה שיש לנו כרגע זה פיסות אדם עם שברי אופי, איזו אישיות לא ברורה שהחליטה לפני חצי שנה להתנזר מגלוטן, סוכרים ופחמימות ונתנה את החותמת הסופית לכך שאני כבר לא אני.
ואני לא בטוח שזה רע כל כך, זו האמת.
כי עם כל הכבוד לאדם שהייתי, היו לו גם חסרונות. והאדם הזה שהייתי פעם היה צריך את ה-7.10 כדי שישאל את עצמו מה באמת יעשה לו טוב. והקטע המוזר? העומר הזה לא רק שאל, הוא קם ועשה. סגר עסק מצליח, הלך לכתוב ספר, נפרד מההוצאה. וממש עכשיו, השם ישמור, הוא אפילו עושה אקסל של הוצאות והכנסות.
אם זה לא שינוי קיצוני, אני לא יודע מה כן.
ואני אהיה הראשון להודות: רואים שזה אני הרכבתי וחיברתי מחדש, כי אחרת לא הייתי קופא מקור ב-17 מעלות. אבל אולי, רק אולי, הלכתי כל כך לאיבוד עד שאני כבר יכול להיות כל מי שאני רוצה. אני כל כך לא אני, עד שלראשונה בחיי הבוגרים אני יכול לעצור הכל ולשאול את עצמי: מי אתה רוצה להיות?
וגם אם אני עוד לא יודע לענות על זה, השאלה הזו מאוד מסעירה.
אני באמת שבור לחלוטין ולא מזהה את עצמי במראה, אבל מי ידע שיחד עם זה מגיע חופש ענק להיות כל מי שאני רוצה. חוץ ממי שהייתי, כמובן
אז אני עומר. קר לי מאוד בחורף ואני לא נהנה מזה בכלל. קפאין עושה לי רע. את זמני הפנוי בתקופה האחרונה אני מבלה בצפייה בלוויתני אורקה – שהם בכלל דולפינים, אבל לא משנה – ובאיך הם הורגים כרישים. יש בזה משהו נורא מרגיע. אל תשאלו אותי למה, כי אני לא אדע לענות לכם.
פעם התעניינתי בפוליטיקה והייתי כותב על זה המון, אבל כבר שישה שבועות שלא נכנסתי לאף אתר חדשות וימין ושמאל לא מעניינים אותי באותה מידה. לפני שבוע ראיתי לה לה לנד ועברה לי בראש מחשבה להירשם לחוג סטפס. בעוד שבוע אני ארצה בפני 1,500 רבנים על יהדות. אני באמת שבור לחלוטין ולא מזהה את עצמי במראה, אבל מי ידע שיחד עם זה מגיע חופש ענק להיות כל מי שאני רוצה.
חוץ ממי שהייתי, כמובן.
ואולי הקור הזה שחודר לעצמות לא רומז שהזדקנתי, אלא רק מוכיח שריק שם ויש הרבה מאוד מקום למלא. ואולי אני כבר מפחד מכל כך הרבה דברים איזוטריים, עד שאין לי אפשרות לפחד גם מזה. וגם אם אני ממש לא רוצה, נראה שיש הרפתקאה חדשה לארוז אליה.
נתחיל מגטקעס, ונתקדם משם.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
