אחרי בר המצווה שלי ביקשתי מההורים שלי רק בקשה אחת: אני רוצה מצלמת וידאו אמיתית.
בגלל שאני יודע שיש בקבוצה הזו גם כמה בני תשחורת שלא מבינים למה פשוט לא צילמתי עם הטלפון, אני אזכיר שבר המצווה שלי הייתה לפני 27 שנה. צילמנו בפילם, הסרטנו על קלטות וידאו ומצלמות וידאו היו המזוודה הענקית והבלתי ניתנת להרמה שאבא שלי היה מביא הביתה בחופשים. עד היום יש לנו כמה סרטונים שלי כילד בכל מיני גינות, ועד היום אני מעריץ את אבא שלי שסחב מצלמת פנסוניק שחורה ועצומה על הכתף רק כדי לתפוס כמה זכרונות.
אבל דור חדש של מצלמות, בהובלת סוני, כזה שכונה camcorder, עשה שמות בעולם מצלמות הוידאו, ותמורת מחיר שערורייתי מאוד של 14,000 שקל גם אתה היית יכול להיות הבעלים הגאה מאוד של המצלמה הקטנה שצילמה באיכות 240 פיקסלים והייתה יכולה להכיל 45 דקות שלמות של וידאו על קלטות VHS קטנות (180 ש״ח הקלטה, אינעל העולם), שנראו אז כמו פלא מודרני. לא פחות.
ההורים שלי ניסו לפתות אותי בשלל הצעות אחרות – טיול לחו״ל, קונסולת משחקים, מנוי לחדר כושר – אבל אני התעקשתי. אני רוצה מצלמת וידאו. כשאמא שלי שאלה ״אבל מה תצלם״, עניתי שאני לא יודע. כל מה שידעתי זה שאני חייב את המצלמה הזאת, ועכשיו. זו פעם ראשונה – אבל לא אחרונה כשזה מגיע למצלמות – שהרגשתי בערה בכל הגוף למול הפלא הזה והאפשרויות הגלומות בו.
ההורים שלי נכנעו, וכל כספי בר המצווה שלי, עד השקל האחרון, הלכו למוקד הטלפוני של ויזה, שמכרו את המצלמה בחוברת מבצעים ענקית במחיר קצת יותר זול מכל השאר. לא זוהר, אבל עשה את העבודה. זה לקח עוד נצח – אולי זה היה יומיים, לי זה הרגיש כמו נצח – עד שהמצלמה נחתה אצלנו בסלון.
החוברת לא שיקרה אפילו קצת במפרט. זו הייתה מצלמה שחורה, נוצצת, ושקלה בקושי שלושה קילוגרם.
אבל הם לא אמרו שום דבר לגבי הבטריה שלה.
והבטריה שלה הייתה לבנה עצומה בגודלה ששקלה, ואני ממש לא מגזים, קרוב ל-150 קילו והצריכה מיומנות של טכנאי הנדסה כדי להלחים אותה למקום. בנוסף לזה, טעינה של 24 שעות הספיקה לה ל-18 דקות ואני ראיתי איך כל הסרטים המהממים שתכננתי להפיק ולצלם (מאחוריך, סטיבן!) נגוזו.
אבל המצלמה עבדה לא רע על חצובה ועם חיבור לחשמל בחדר הקטן שלי, וככה, במקום לצלם בחוץ, החברים שלי – כל השניים – ואני צילמנו סרטונים של עצמנו, מחזות שכתבנו, סרטוני סטופ מושיין עם בובות של שוטרים וגנבים וצבי הנינג׳ה. עמרי היה אחראי על המצלמה, יאני היה אחראי על הזזת הבובות ואני כתבתי את הדיאלוגים.
מפתיע שיצאתי תסריטאי, אני יודע. איש לא היה יכול לראות את זה בא.
בגלל שהתחייבתי בפני עצמי לצלם כל יום ויאני ועמרי באו רק פעם בכמה זמן, בימים שאף אחד לא היה בבית הפעלתי את המצלמה ודיברתי אליה. סיפרתי לה איך היה היום שלי. מה התוכניות שלי לעתיד. היום קוראים לזה וולוגינג וכולם עושים את זה, אבל אני עשיתי את זה בלי לדעת מה אני עושה וגם, תודה לאל על זה, בלי להעלות את זה לשום רשת חברתית.
ככה מצאתי את עצמי גם בגילאי 14 ו-16 ואפילו בצבא יושב ומדבר למצלמה ועם הזמן זה הפסיק, אולי כי התבגרתי ואולי כי התגייסתי ואולי כי נהיו לי חברים אמיתיים לדבר איתם, ואולי כל התשובות נכונות. ולמרות שזה לא פורסם בשום מקום, אהבתי את זה מאוד, ואת היכולת ללכוד קפסולה של זמן בתוך קלטת וידאו קטנה. היתרון והחסרון של כתיבה הוא שהיא אינה תלוית זמן, וזה אחד הדברים שאני אוהב בה, אבל צילום וידאו הוא הרפתקה אחרת לגמרי. אם כתיבה היא תיעוד זכרונות נעימה מול האח, צילום הוא ציד זכרונות בסוואנה הפראית. צלם עכשיו, או אבד את הרגע לנצח.
התשובה השלישית, והחשובה מכולן, היא שאיבדתי את קלטות ה-VHS האלה עם שנות הנעורים שלי באחד ממעברי הדירה שלי, ואני מודה שהייתי משלם כל סכום כדי לקבל את הזכרונות האלה בחזרה. ואני יודע שבעוד 27 שנה אני אגיד את זה גם על התקופה הזאת
עשור אחר כך כל הנערים והנערות שגם להם הייתה מצלמה כזאת גדלו קצת, יוטיוב נוסד, וקייסי נייסטט הפך לאבי הוולוגים כשלקח את המצלמה הקטנה שלו, תיעד את עצמו ושינה את העולם. אני לא יודע כמה מכם נמצאים ביוטיוב, אבל עבורי זו תמיד הייתה הרשת החברתית היחידה והטובה שבהן. יוצרים מדהימים בני גילי כמו פיטר מקינון וליזי פירס וכריס האו וג׳סי דריפטווד, כולם צלמים או במאים או תסריטאים או הכל ביחד, הפכו את יוטיוב למקום שנטפליקס היה רוצה להיות עד היום ואת החיים שלהם למשהו מרתק לצפייה. דור אחריהם הגיעו כבר יוצרים מטורפים ממש (נטלי לין, קריזה סנטוס, קולט קירואן, ג׳ורדן סטדרט) שהפכו את החיים שלהם ליצירה קולנועית אפית, וזה היה מפעים ובלתי מושג ביחד.
המהפכה הזאת, של הוולוגים, מעולם לא הגיעה לישראל. אני לא יודע למה. אני יודע שיש פה המון משפיעניות והמון גברים שמשחקים פיפ״א וקוראים לזה וולוג, אבל יוטיוב מעולם לא תפס פה כמו בארצות הברית ואנשים שחושבים איך לעשות מהחיים שלהם משהו מעניין ויזואלית לא הופיעו. ולמרות שזה ז׳אנר נטול צופים בישראל (למרות שהיי, זה גם מה שאמרו לי על קומדיות רומנטיות, ותראו איפה זה נגמר) החלום הזה נשאר איתי וההרגשה ש(גם) לשם אני שייך סירבה להרפות. ואני חושב, בשיא הכנות, שכשמשהו מסרב להרפות ממך 27 שנה, אולי כדאי שתלך לעשות אותו, כי הוא לא ילך לשום מקום.
הציוד, בינתיים, השתכלל והשתנה. לכולנו יש בכיס מצלמה שווה פי 15 מהמצלמה שהייתה לי אז. יש לי שתי מצלמות וידאו מקצועיות באיכות אולפן ששוקלות פחות מהבטריה של הסוני ההוא. חוץ מהעובדה שזה מביך אותי עד מוות, אין לי באמת תירוצים למה אני לא עושה את זה.
אבל למה, עומר? למה שתרצה לפתוח וולוג לעזאזל? האם אין לך מספיק דברים על הצלחת שלך כרגע? זו שאלה מצוינת, ואני ממש שמח שהעליתם אותה.
ובכן, התשובה הראשונה, כמו שאמרתי, החלום הזה לא עוזב.
התשובה השנייה היא כי אני חושב שאני נמצא במסע מעניין עכשיו. אני מוציא ספר חדש לבד, בדיוק סיימתי הדסטארט, נפרדתי מכל העובדים שהיו איתי ואני יוצא לדרך עצמאית ואני בן 40 ולפי התחושה במפרק ימין שלי יש לי גג עוד שנתיים – שלוש לפני שאני מתפרק סופית, אז לא נתעד?
והתשובה השלישית, והחשובה מכולן, היא שאיבדתי את קלטות ה-VHS האלה עם שנות הנעורים שלי באחד ממעברי הדירה שלי, ואני מודה שהייתי משלם כל סכום כדי לקבל את הזכרונות האלה בחזרה. ואני יודע שבעוד 27 שנה אני אגיד את זה גם על התקופה הזאת.
התוכנית היא להעלות וולוג בכל שבוע, ביום שלישי, ושזו תהיה תוספת לטור הזה. לפעמים אני אתעד את החיים שלי, לפעמים אני סתם אדבר למצלמה, ואין לי מושג אם אני אצליח לעמוד במשהו שבועי תובעני כל כך, אבל אני מוצא שלהכריז על זה בפומבי לגמרי עוזר. השנה הראשונה תהיה גרועה, כמו של כל מישהו שלומד משהו חדש מאפס, ואם תהיו סבלניים אני מאמין שהדבר הזה ימצא את הטון שלו ואת הכיוון שלו ואת הקול שלו. יש דברים שרק זמן יכול לעשות.
אז הפעם, בנוסף לטור הזה, קבלו את הפרק הראשון בוולוג החדש שלי. מוזמנים לכתוב לי בחזרה איך היה, אני אשמח מאוד לשמוע מכם.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
דה וסט אין דה וורלד
1. ״אבא״, היא צמצמה את העיניים והסתכלה עלי. ״מה… מה אתה לובש?״.
2. לפני שאני אספר לכם מה אני לובש, אני רק רוצה לציין שעוד חודשיים היא תהיה בת שמונה. היא ישנה עם בובת ארנב כל לילה. ובכל זאת, איכשהו הלכתי לישון עם ילדה וקמתי עם נערה מתבגרת בת 15. ועכשיו אני אספר לכם מה אני לובש.
3. אני לובש וסט, בסדר? אני לובש וסט שקניתי ביותר מדי כסף כי לרגע חשבתי שאני יכול להיות האדם הזה שיכול ללבוש וסט.
4. לא, אתם יודעים מה? זה לא נכון. מה שקרה זה שרותם ואני היינו באיזה יריד בפרדס חנה, ושם היה דוכן של וסטים. רותם אוהבת וסטים. אני, לעומת זאת, מודע למגבלותיי.
5. לרותם יש את הנטייה המרגיזה להיות דמות מושלמת מסרט, ולכן היא דפדפה בין הקולבים, מצאה וסט מושלם במידה מושלמת, מדדה אותו והייתה סופר מרוצה. ואז המוכר הסתכל עלי ושאל אותי: ״ואתה? מה איתך?״.
6. ״אני לא״, אמרתי לו וצחקתי. ״למה לא?״, הוא שאל. ״כי אני לא מגניב מספיק בשביל ללבוש וסט״, עניתי לו את האמת, כי וסט לגברים זו המקבילה לשפם: אתה יכול שיהיה לך אחד, אבל צריך סוג מסוים של אופי ופאסון כדי שתוכל להסתובב איתו בציבור.
7. לי אין אותו.
מה אני יודע על החיים
מחר אני אהיה בן 42, ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר.
נכון, שאני זקן.
אבל אם קראתם את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ואתם זוכרים את הסצינה המופלאה עם מחשב העל (ואם לא, תעשו לעצמכם טובה ותקראו), אתם גם יודעים ש-42 הוא משמעות החיים.
ולכן אולי זה לא מפתיע שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הרגשתי כאילו אני לא מבין כלום על העולם.
כלום. שום דבר. נאדה. נישט. השנה הכל קרס לי כמו מגדל קלפים, ואני באמת מסתובב במקום הזה בחודשים האחרונים עם מחשבה אחת ואחת בלבד: לעזאזל, הייתי צריך לקרוא את הוראות ההפעלה לפני שיצאתי.
וניסיתי. בחיי שניסיתי. שבוע שלם אני יושב עם עצמי ומחברת ועפרון ומבטיח לעצמי שאני אכתוב דברים חכמים שאני יודע על החיים, ומה אני אגיד לכם, מלבד השורה ״אין הרבה דברים שפאי תפוחים חם לא יכול לפתור״, שאני חושב שהיא מאוד מדוייקת, לא ממש הגעתי לאנשהו.
אני אמור להיות המבוגר האחראי. למעשה, לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים והם שאלו אותי אם אי פעם ראיתי טי רקס.
אמרתי שברור, דרך אגב.
ואז סיפרתי להם איך כשאני הייתי ילד היה בספארי בגן העיר רפטורים במקום דובים וטי רקס במקום הכלוב של האריות, וזה עוד כלום, כי בקרקס מדראנו היה ברונטוזאורוס.
הם מתו מקנאה, כמובן.
לספר סיפורים אני יודע, ילדים. זה באמת הדבר היחיד שאבא יודע.
הייתי אמור להיות חכם יותר. זה אני יודע להגיד בוודאות. הייתי אמור לדעת איך דברים עובדים. הייתי אמור לשבת איתם בממ״ד ולספר להם איך בתקופתנו לא היו התראות והיה נחמן שי והתגוננו בעזרת אקונומיקה ומסקינטייפ וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהיה אז.
אבל זה לא כלום ושום דבר.
ואין לי שום דבר חכם להגיד על מה שקורה פה, ועל הטילים שיורים עלינו לסירוגין כבר שנתיים וחצי, ועל ה-7.10, ועל הקורונה. עידו בן 11. אילה בת 7.
ואיכשהו יש לנו את אותו ניסיון חיים בדיוק.
כולנו רואים הכל וחווים הכל בפעם הראשונה.
מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
