השבוע, קצת אחרי האזעקה, הוא הודיע לי סופית שהוא סוגר במנצ׳סטר סיטי.
בעוד שבועיים הוא יהיה בן עשר, הילד שלי. כבר שנתיים אנחנו מתלבטים ביחד – כלומר, הוא מתלבט ואני אומר לו ״ממ-ממ״ – באיזו קבוצה כדאי לו לחתום. זה התחיל מפאריז סן ז׳רמן, שעל זה הטלתי איסור מוחלט כי זה כסף קטארי וגם יש להם ד.נ.א של לוזרים. אחר כך הוא עשה סיבוב קצר בנאפולי, חתם לרגע באשדוד (אל תשאלו), עשה גיחה למילאן, ישב על הספסל של ריאל מדריד והשבוע הוא החליט: סיטי.
אבא, החלטתי. אני אהיה שחקן במנצ׳סטר סיטי.
ואני ידעתי שהגיע הרגע שממנו חששתי מהיום שהוא נולד: הרגע הזה שבו יישבר לו הלב.
הוא לא רע בכדורגל, הילד שלי. הוא אמנם חושב שהוא מינימום רונאלדו, כי את הבטחון העצמי הוא לא ירש ממני, אבל יש לו מיקום טוב ובעיטה טובה והוא מתאמן הרבה. לצערו הענק הוא קיבל את הגנטיקה של אבא שלו, מה שהופך אותו למגושם בהרבה מהממוצע, אבל הוא מספיק טוב בשביל שיתקשרו אליו אחרי הצהריים ויזמינו אותו לשחק עם החבר׳ה. וזהו. שם זה עוצר. התחנה הבאה של להיות שחקן החודש של חוג ״גיל גול״ אינה, למרבה הצער, מנצ׳סטר סיטי.
אפילו לא מנצ׳סטר יונייטד, מה שקצת מצער אותי בתור אוהד הקבוצה הזו, כי במצבם אני חושב שאפילו הוא היה יכול לעזור להם.
זה לא משנה אם יש או אין לו את הנתונים. זה לא משנה אם יש או אין לו כשרון ברגליים. אבל השבוע הוא שאל אותי – בתור פרשן ספורט לשעבר, חלילה בתור אבא שלו – בכמה אני מעריך את הסיכויים שלו לחתום שם.
וזה היה הרגע הראשון בחיי שבו לא ידעתי מה לענות לילד שלי.
הוא לא אשם שהוא רוצה למנצ׳סטר סיטי. הוא הגיע לשם תוך שלוש עונות בפיפ״א, שזה, אם לא ידעתם, חתיכת הישג מרשים. הוא היה כשרון עולה בליגה השלישית הוירטואלית באנגליה ותוך שלוש עונות כבר נכנס לרוטציה של פפ גווארדיולה. ובלי שום קשר לפיפ״א, יש לו אבא שאומר לו מגיל אפס שחלומות צריך להגשים. שאין שום דבר שיכול לעצור אותו. שמה שהוא רוצה, זה מה שהוא יהיה.
חוץ משחקן במנצ׳סטר סיטי.
את החלום הזה לא ראיתי מגיע.
בקרוב אצלנו? המדים של מנ׳צסטר סיטי
הוא, כמובן, לא הילד היחיד שחולם את זה. גם אבא שלו רצה להיות שחקן בברצלונה, ואז מתאבק ב-WWE, ואז שחקן בחמישיה של שיקגו בולס ואז שוב ברצלונה. כל גבר, אני חושב, חולם את זה, ואין בזה שום דבר רע. להיפך. חלומות זה חשוב. אבל אני מודה שכשאני חלמתי את החלומות האלה בקול רם תמיד היה שם איזה מבוגר אחראי שיסביר לי מה אפשר להשיג בחיים ומה לא, ואיפה הגבולות שלי עוברים, ושלא רבים השחקנים שעולים למגרש עם עשרים קילו עודפים והתנשפויות של ג׳מוס אחרי מאה מטר.
אבל ההבדל בין דור ההורים הזה לדור ההורים שלנו הוא שאנחנו העפנו את המחסום הזה לקיבינימט. עודדנו את הילדים שלנו לחלום. הוא מאוד אוהב לשמוע – ואפילו היה בהרצאה אחת – את הסיפור איך כולם אמרו ״לא״ ללחוץ חתונה ובסוף הוא יצא והפך להיות הדבר שהוא נהיה. ״אתה אמרת שחובה לחלום ועוד יותר חובה להגשים״, הוא ציטט לי אותי מההרצאה. ״אז הנה, אבא, אני מקשיב לך״.
אה, לזה הוא מקשיב. אבל כשאני מבקש ממנו לנקות את הקקי של החתול או לסדר את החדר הוא מתנהג כאילו הוא לא מכיר אותי.
בראש שלי אני יודע שזה לא כזה ביג דיל. אני לא שחקן ב-NBA ולא מנחה ב-MTV ולא זכיתי בששטוס ובכל זאת, איך נגיד בעדינות, אני לא רואה את החיים שלי כאיזו אכזבה תהומית. אלה החיים. אתה גדל, אתה מבין דברים והחלומות שלך הופכים קצת ריאליים כמו, נניח, לחיות. או שלא יפנו אותך מהבית. או שתעבור שנה בלי אזעקה. או שאף פעם טנדר לבן חשוד לא יחכה לך בחניה של הבית. חלומות ריאליים, שזה חתיכת אוקסימורון בפני עצמו.
אבל אבא שלו אמר לו אלף פעם שהוא יכול להיות כל מה שהוא רוצה.
ואני תוהה אם הגיע הרגע שבו הוא יגלה שאבא שלו שקרן.
״אבא, אתה חושב שיש לי סיכוי?״.
כבר הרבה זמן אני תוהה ביני לבין עצמי אם הדור שלנו לא לקח את זה רחוק מדי. אם לא לקחנו את המחאה סביב העתיד שיעדו לנו – תעודה באוניברסיטה ומשרה במשרד ממשלתי – צעד אחד רחוק מדי עם הילדים שלנו, כשהצגנו להם עולם שבו הם רק צריכים לבחור בין יוטיוברים לשחקני כדורגל מקצוענים, ועכשיו זה הפך מסובך יותר, כי הכדורגלנים האלה הם גם חיות מדיה חברתית בזמנם הלא פנוי ולכל אחד מהם יש ערוץ עם מיליוני עוקבים. והוא מוקף בערוצים שבהם יושב ילד שגדול ממנו בארבע שנים ומשחק פיפ״א ויש לו מיליון עוקבים ומשפחה עם שני מיליון עוקבים שמתעדת את חייה וגם, כן, אבא שהגשים חלום והפך להיות סופר, אז מי אני שאגיד לו שהוא הגיע למקום שבו עבודה קשה ומוטיבציה גבוהה פשוט לא מספיקים.
מי אני שאספר לו שהוא הגיע למקום שאליו חלומות ילדות הולכים כדי למות.
מכל שאלות ההורות שעברו לי בראש בעשר שנותיו, אני מודה שזו השאלה שמציקה לי יותר מכולן ביחד. האם אני האיש שצריך לעודד אותו לכוון לכוכבים, או האם אני האיש שצריך להגיד לו להוריד את הראש ולחלום בקטן. ״גם מתכנת בהייטק זה לא רע״, אני זורק לו מדי פעם והוא נוחר בבוז כי שנינו יודעים שזה כן רע. כאילו, זו אחלה עבודה.
אבל זה לא חלום.
ואלה לא השנים לחלום. השנה האחרונה היא התגשמות כל הסיוטים כולם. אבל לקחת לו את זה אומר שנישאר פה רק עם המציאות, ושום ילד בן עוד שבועיים עשר לא צריך להישאר רק איתה
״נו, אבא, אתה חושב שאני יכול?״.
אני זוכר את השיחות הארוכות עם סבא שלי, מנהל אדמיניסטרטיבי שהיה צייר מוכשר מאין כמוהו ושרבט על כל פיסת נייר או עיתון שנקרתה בדרכו וכל כך הרבה פעמים שאלתי למה הוא לא נהייה צייר אם הוא כל כך אוהב את זה, והוא תמיד סיפר לי על הקיבוץ ואיך הוא הלך להיות פועל בניין כי זה מה שהיה, ורק בשנים האחרונות הבנתי למה התשובה הזאת קשורה לשאלה שלי.
אני זוכר שישבתי בבית של אח של סבא שלי שכל כך רצה להיות שחקן והיה כל כך מוכשר בזה וגם בגיל 75 הוא סיפר את הסיפור איך רבקה מיכאלי באה עד ליד מרדכי כדי לשכנע אותם שלילד יש כשרון אדיר והקיבוץ השיב שצריך אותו כאן.
דור שלם שחלם, והמציאות אפילו לא נתנו לו לנסות להגשים.
ואת הכאב הזה – אני יודע, הוא יצא אצלי בסדנאות, שאפילו לא ניתנה להם ההזדמנות להיכשל בחלומות, הם סחבו וסוחבים איתם עד היום האחרון שלהם.
וגם אם זה לא נאמר במפורש, האנשים האלה הקימו מדינה כדי שהילדים שלהם והנכדים שלהם והנינים שלהם יוכלו לחלום בה.
וגם אם לא להגשים, לפחות יהיה לנו דבר שהם ויתרו עליו במודע: את הזכות לנסות.
וכן, אני יודע שזה פומפוזי, אבל לקחת לו את החלום הזה עכשיו, לפני שהוא אפילו ניסה, זה לבגוד בכל הערכים שבשבילם המדינה הזאת קמה.
גם המדינה הזו הייתה פעם רק חלום של איש מזוקן שכולם אמרו לו לא. זה הדנ״א שלנו.
המדינה הזו, הרי, עשויה מחלומות.
זו זכותנו – ואולי גם חובתנו – הטבעית וההיסטורית לחלום.
״כן״, עניתי לו בסוף. ״אני חושב שיש לך סיכוי״.
הוא שמח, והלך ללבוש את החולצה של סיטי שקניתי לו באחת מהגיחות לאירופה. אחר כך התווכחנו קצת אם הוא יהיה חלוץ או קשר שמאלי. אמרתי לו שילך על הקשר. יש גבול. האלאנד הוא לא. אבל ג׳יימס מקאטי אולי כן, מה אני יודע.
מה אני יודע.
ואלה לא השנים לחלום. השנה האחרונה היא התגשמות כל הסיוטים כולם. אבל לקחת לו את זה אומר שנישאר פה רק עם המציאות, ושום ילד בן עוד שבועיים עשר לא צריך להישאר רק איתה. ואם הוא יחלום על המבחנים של מנצ׳סטר סיטי ביום אולי הוא יפסיק לעבור אלי למיטה כי הוא חלם על אזעקה בלילה, ואולי זה, באמת, הדבר האבהי האחראי לעשות.
אולי זה כל מה שנשאר לנו כהורים.
ואולי, במציאות הטרופה וההזויה הזאת, להשאיר את החלומות שלהם בחיים זה התפקיד החשוב ביותר שנשאר לנו.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
