בקנייה מעל 149 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

איך מרימים את החלומות שלך אחרי שהם מתנפצים על הרצפה?

ב-22:30 בלילה הוא עוד ישב למרגלות שולחן המטבח והרכיב לגו. זו הייתה השקית השביעית או השמינית או השש עשרה (יש 22, אם תהיתם) ולמרות שהוא רק בן תשע, זה באמת פרויקט חייו. האבא של הילד הזה, יכול להיות שאתם מכירים אותו, דוחק בו ללכת לישון. בהתחלה בנחמדות, אחר כך בפחות נחמדות, אחר כך כמו שאבא שלו נשמע בדרך כלל ב-22:30 בלילה.

אני מסתכל עליו ורואה אותי. לא בכל מה שקשור ליכולות הלגו, כמובן, בזה יש לי אפס, אלא בגלל שאני מכיר את ההתלהבות הזאת. אני מכיר את התשוקה הזאת. גם אותי אמא שלי ניסתה לשלוח לישון כשהייתי יושב מול הדף, ובשנים מאוחרות יותר מול המחשב, ולקראת שתיים בלילה היא פשוט הייתה הולכת לישון מיואשת ואני הייתי ממשיך לתקתק במרץ. 

אני יודע איך זה כשזה זורם לך בגוף. מה שלא ידעתי אז ואני יודע היום הוא איך זה להיות הורה בסיטואציה הזאת, ואחרי שני מדיחים ושלוש מכונות כביסה וארוחת ערב וארבעה סיפורים לקטנה אני רק רוצה לשכב על הספה בשקט, מה גם שלמרות שהוא צועק שהוא לא עייף בכלל, אני רואה את העיניים שלו נעצמות על הלגו, אז פאקינג לך לישון כבר, שמעת?

שמעתי, אבא, שמעתי.

הוא קם בזהירות. מכניס יד אחת מתחת למשטח ומכסה ביד השנייה את הצריח. הוא גורר את הכסא אחורה, מוריד את המבנה מהשולחן, מסתכל עלי, אומר לי ״לילה טוב, אבא״. אני רוצה להגיד לו סליחה שהפסקתי אותך באמצע, אבל אני לא אומר לו. הוא פונה ללכת לחדר ואז, מסיבה לא ברורה, הרגל שלו מחליקה קצת. 

הוא מאבד שיווי משקל.

היד שלו נוטה שמאלה בחדות.

ועבודת חיים שלמה נוחתת על הרצפה בזווית כל כך בלתי אפשרית ומתרסקת למה שנראה – והוא כנראה באמת – אלפי חתיכות. 

פרוייקט החיים שלו נשבר לרסיסים. 

עבודה מאומצת של חודשים ארוכים מפוזרת עכשיו בכל רחבי הבית.

התגובה הראשונה שלו הייתה הלם מוחלט.

התגובה הראשונית שלי הייתה כעס אדיר. 

״אני אמרתי או לא אמרתי?״, אמרתי ונשמעתי כמו דמות בספר של עצמי. ״אמרתי שאתה עייף! אמרתי שצריך ללכת לישון! אם היית הולך לישון בזמן זה לא היה קורה!״. 

זה לא היה נשמע לי כמו המשפט הנכון לומר. למעשה, זה היה נשמע לי כמו הדבר האכזרי בעולם לומר. איזה אבא מסתכל על חלומות ילדות מנופצים על הרצפה ואז עוד אומר לילד ״זו אשמתך״? 

וזה היה הרגע שבו הבנתי שיש כאן קול פנימי שעובר מדור לדור כבר אלוהים יודע כמה שנים, וזו ההזדמנות שלי לקטוע את השרשרת האיומה הזאת. 

אבישי בן ארוש בזמן המילואים בצפון. איך הוא לא ראה את זה מגיע? (צילום: אלבום פרטי)

מה שקרה לו קרה לי בקורונה. 17 שנה של עבודה מאומצת ואמונה בעצמי גם כשכמעט אף אחד לא האמין חוץ ממני סוף סוף התכנסו לכדי הצלחה. בשנה אחת חתמתי על חוזה לספר חדש, לסדרה חדשה ולסרט חדש. ההרצאות שלי נסגרו חצי שנה קדימה. זו הייתה עבודת החיים שלי, חתיכת לגו אחרי חתיכת לגו לצורה שאף אחד לא הציח לראות חוץ ממני, והנה סוף סוף היה לי מה להראות. הצילומים של הסדרה באפריל, הפרמיירה של הסרט במאי, הבכורה של הסדרה ביוני, הצילומים של הסרט החדש ביולי.

ואז הגיע מרץ. 

פרוייקט החיים שלי נשבר לרסיסים.

עבודה מאומצת של עושרים הייתה מפוזרת עכשיו בכל רחבי הבית.

התגובה הראשונית שלי הייתה הלם מוחלט.

מה שלא ידעתי אז היא שהתגובה הראשונית של העולם תהיה נחשול כעס אדיר. 

ציפיתי לאמפטיה, אני מודה, אבל לא ידעתי אז ואני יודע היום שלראות עסק מתרסק מול העיניים בבת אחת גורמת לפחד של אנשים – בעיקר שכירים, אגב – לצוף למעלה ולבעבע. בדיוק כמו שכתבות על פעוטות שטובעים בבריכה או נשכחים באוטו מייצרים גל תגובות אדיר של אנשים רותחים מזעם שאומרים שלהם זה לא יקרה אף פעם, ככה בדיוק היה גל התגובות שאני קיבלתי: זו אשמתי שבחרתי בכתיבה. ידעתי שזה מקצוע לא יציב. צריך היה להתכונן לשנים שחורות. ככה זה כשאין עבודה בטוחה. אולי עכשיו הג׳וק הזה יצא לך מהראש. וגם מי שהולך לקזינו שלא יבכה שהוא הפסיד את התחתונים.

אמפטיה לא הייתה בנמצא. אפילו לא קצת. 

לקח לי חודשים ארוכים מאוד, ארוכים מדי, להבין שעסק עצמאי אינו משול להימור בקזינו, שזה בסדר גמור להגשים את החלומות שלך וזה סבבה לגמרי שלא התכוננתי למגפה עולמית שאיש לא ראה מגיע. הייתה רק אישה אחת, ונדמה לי שבשלב זה של חיינו אתם יכולים כבר לנחש לבד מי זאת, שעזרה לי לאסוף את חתיכות הפרויקט המנופצות מהרצפה ולבנות אותו מחדש. 

רצים קדימה שלוש שנים, והפרויקט שוב בנוי. הוא אפילו יפה יותר. יציב יותר. ב-10.10 יש השקה מרגשת שחיכיתי לה שנים. הכל מוכן. אבל אתם כבר יודעים מה קרה שלושה ימים לפני התאריך המיועד, ואת הבום נדמה לי שאפשר לשמוע עד עכשיו. ובכל ערב בשבועיים שאחרי ישבתי עם האישה המופלאה הזאת, שעכשיו אתם כנראה כבר בטוח יודעים מי זאת, ובכינו ביחד על כל מה שקרה ועל ההלם ועל הזוועות וגם קצת עלינו, ובכל ערב אמרתי לעצמי לפני השינה ״מה שלא יהיה, זאת לא אשמתי״. והיא שמעה אותי וענתה: ״למה שתחשוב שזאת אשמתך?״.

נזכרתי בשיחה הזאת כשקראתי את הכתבה אבישי בן ארוש, שאחרי שהתרסק בקורונה הוא החליט להגשים חלום ולפתוח מסעדה, ופחות משנה אחר כך הוא מצא את עצמו במילואים בצפון יותר מחודשיים בלי שהמדינה שלו אפילו חושבת על לפצות אותו. הוא דיבר בכתבה הזו מדם ליבו וסיפר בצער אדיר שהוא סוגר את המסעדה כי הוא יודע שלמרות כל ההבטחות המדינה לא תיתן לו שקל. 

והייתי בטוח שכל הטוקבקים בכתבה יהיו בעדו, כי זה הרי מצב בלתי נתפס וכל כך לא הוגן. 

והנה ציטוטים נבחרים מכמה מהם. ״תסגור אותה. לא רוצה להעליב, אבל בשביל מה בכלל פתחת אותה?״. ״מעולה, שיסגור, שיפשוט את הרגל. הבן אדם לוקח חלק בטבח בעלי חיים, שימצא עבודה שמכבדת את בעליה״. ״נו די, המסעדה שלו בתל אביב וזה שאין לו עובדים זה לא בעיה של המדינה. הוא מקבל תגמול מילואים ועם זה הוא צריך להסתדר״. ״מסעדות תמיד היו בסיכון, ומי שפותח אחת צריך לדעת מראש למה הוא נכנס״.

וזה רק מקבץ, כן? אתם מוזמנים לחפש את הכתבה ולקרוא את כל היופי הישראלי הזה מרוח שם.

כמה זה מוזר לכעוס על עצמך שלא התכוננת למשהו שאף אחד במדינה הזאת, אף פעם, לא התכונן אליו, וחיבקתי אותו ואמרתי שהוא צודק. שלא יכולתי. והסתכלנו ביחד על החתיכות שהגיעו עד למטבח ולאמבטיה, והוא שאל מה עושים עכשיו

אין דבר מכוער יותר מפחד שמרים ראש. אין דבר אנושי מחריד יותר מאשר אנשים שבטוחים שהם פיצחו את החיים ומספרים לעצמם שלהם זה בטוח לא יקרה. 

כל מי שמנסה להגשים חלום ולחיות את החיים שהוא חושב שמגיעים לו ושיעשו אותו מאושר נתקל בקולות האלה כל הזמן. כל מה שצריך זה רק לתת להם קונטרה.

ירדתי על הברכיים ליד הילד החמוד שלי, הילד הזה שנראה בדיוק כמוני, ובשעה 22:32 מצא את עצמו אוסף חתיכות לגו מתחת לספה. חיבקתי אותו. אמרתי לו שהגבתי לא נכון. שזה בכלל לא נכון, מה שאמרתי לו. 

זאת לא אשמתך, עידו, אמרתי לו. 

זאת פשוט לא אשמתך. 

אמרתי לו שלפעמים בחיים האלה קורים דברים שלא יכולנו לחזות מראש. ושכמו שזה קרה ב-22:30 בלילה זה היה יכול לקרות בתשע בבוקר או בשלוש אחר הצהריים. זה קורה. זה קורה לכולם. לכולם נופלים דברים מהידיים, רק שלא כולם רוצים להודות בזה. 

סיפרתי לו על העסק שלי. על זה שעכשיו, בתקופה הזאת, הוא קצת נראה כמו הלגו שלו על הרצפה. זה הצחיק אותו. אמרתי לו שהרגשתי אשם. שאני עדיין מרגיש. שאני מתבאס על עצמי שלא ראיתי את זה מגיע.

אבל איך יכולת לראות את זה מגיע, הוא שאל.

וחשבתי על זה רגע. כמה זה מוזר לכעוס על עצמך שלא התכוננת למשהו שאף אחד במדינה הזאת, אף פעם, לא התכונן אליו, וחיבקתי אותו ואמרתי שהוא צודק. שלא יכולתי. והסתכלנו ביחד על החתיכות שהגיעו עד למטבח ולאמבטיה, והוא שאל מה עושים עכשיו.

אמרתי לו שעכשיו יש רק שתי אפשרויות: אפשר להביא את השואב אבק ולשאוב את כל החתיכות ולשכוח מהלגו הזה, או שהוא הולך לשטוף פנים ואני הולך להביא שקיות סנדוויץ׳ קטנות ואנחנו מרימים את הבית ומחפשים את החתיכות כולן ומכניסים הכל לפי צבעים וסוגים לשקיות והוא יבנה הכל מחדש. 

והפעם זה גם יצא טוב יותר, כי אם הלגו התנפץ בכזו קלות יכול להיות שמשהו לא היה בנוי שם כמו שצריך.

הוא הסתכל על החתיכות ביאוש. אין דבר מתסכל יותר מהמחשבה להרכיב את הכל מחדש. הוא שאל אותי מה עשיתי עם העסק. אמרתי לו שרותם (נו, אז עכשיו אתם באמת יודעים מי זאת) אמרה לי שזו לא אשמתי ואני בוחר להאמין לה ולהקשיב לה, ולמרות שהכל נשבר אני מאמין בעצמי שאני יכול לבנות משהו אחר וטוב יותר. 

והוא אמר: אז זה מה שאני אעשה.

הרמנו את הספה. גלגלנו את השטיח. אפילו את הארונית טלוויזיה. חתיכות לגו, הן בכל מקום. אספנו אחת אחת לתוך שקית. הוא הלך לישון ב-1:37 בלילה. זו הייתה חתיכת עבודה. אמרתי לו שוב שאני מצטער על התגובה שלי. מישהו משנינו גם בכה, ומישהו משנינו גם אמר ״יו, אבא, אתה כזה בכיין, איזה מביך זה״.

אני לא אגיד לכם מי זה מי. זה טוב לשמור את הקוראים במתח. 

בחמש בבוקר שמעתי רעשים מהסלון. בחוץ חושך מוחלט. קמתי לראות מה קורה, והנה הילד שלי, בפיג׳מה, יושב כשכל השקיות סביבו במעגל, והוא בונה. הוא פאקינג בונה. ״צדקת״, הוא קם לחבק אותי חיבוק שאף פעם לא קיבלתי כמוהו. ״זה באמת לא היה בנוי טוב. עכשיו זה היה מעולה. איזה מזל שזה קרה, נכון, אבא?״.

בלי לחכות לתשובה הוא חזר לרצפה והמשיך. 

אנחנו כמה ימים אחרי המקרה. רק חלק אחד של הפרויקט הענק מוכן שוב. זה אולי נראה קטן, הוא מורכב מהמון חלקים מסתובבים ולוקח הרבה זמן להרכיב אותו. יש עוד דרך ארוכה מאוד. הוא יושב על זה כמעט כל יום מהרגע שהוא חוזר הביתה ועד שאנחנו יוצאים להביא את אחותו הקטנה. זה יפה שאין דברים כאלה. הילד שלי בן התשע וחצי ואבא שלו בן העוד-ארבעה-חודשים-ארבעים לומדים עכשיו ביחד את אותו השיעור.

יש עוד הרבה חתיכות להרכיב. יש ימים שזה נראה שזה פשוט לא יגמר אף פעם. אבל המתנה הכי יפה בלגדול היא ההבנה שאתה יכול להיות גם הילד הזה שהכל מתנפץ לו וגם המבוגר הזה שאומר לו שזו לא אשמתו, ושכל מה שנשבר ויתנפץ עוד יבנה מחדש ויהיה אפילו טוב יותר.

איך מתחילים לכתוב?

המדריך לתכנון ספרים

הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-59 ש״ח בלבד

אינעל הבוק

תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד

 לכתוב את עצמי

הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון

הפודקאסט ״מדברים כתיבה״

בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון

 

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

סוף המשא

לא קל לעיקול

ככה נוח לי

זה הסוף (בפעם השלישית)

ניפגש על הספה

האנטישמים החדשים

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

Picture of עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים

נרשמת בהצלחה!