השבוע עידו נכנס לאוטו עם דמעות ואמר ״אבא, מציקים לי בבית ספר״ וסיפר איך חמישה ילדים הקיפו אותו בהפסקה ודחפו אותו מכל כיוון.
יש דברים שאתה נשבע לעצמך שתדע להגיד לילדים שלך כשתהיה אבא. לרוב המוחלט של הדברים החיים לא הכינו אותי בכלל. אבל לזה? לזה התכוננתי היטב כל החיים, מאז גיל עשר, כשישבתי לבד בהפסקה על הספסל הכי רחוק ומוסתר שאפשר למצוא אחרי ששוב הציקו לי ודחפו אותי בהפסקה. אני ממש זוכר את עצמי מבטיח לעצמי – וכנראה גם מעודד את עצמי – שכשאני אהיה אבא הילדים שלי לא יעברו את זה.
ואני, שהתכוננתי, שמתאמן ומשייף את הנאום כבר שלושה עשורים, נאלמתי דום ולא מצאתי אפילו מילה אחת להגיד.
אני יודע את כל מה שהייתי אמור להגיד לו: שאני אגן עליו. שהכל בסדר. שאבא פה. שאני לא אתן לו לגדול לתוך אותן צלקות שאני מסתובב איתן על הגוף. אבל פתאום הרגע הזה הגיע מבלי שאף אחד הכין אותי לזה, והנה הילד שלי מנגב את הדמעות ומחכה למוצא פיו של אבא שלו, ואבא שלו יושב בכיסא הנהג, פותח וסוגר את הפה, ולא מוציא אפילו צליל.
כי באמת, מה יש לי להגיד?
הצלקות נשארות איתך גם כאדם מבוגר
כאילו, בסדר, אני יודע בדיוק מה יש להגיד. שאני אתקשר להורים שלהם. שאני אלך לבית הספר ואדפוק על שולחן המנהלת ואדרוש צדק. שאני אעשה בלאגן שאפילו יריב לוין היה מתגאה בו. שאני אתפוס את הילדים האלה באוזן אחד אחד ואראה להם מה זה.
ואמרתי. בחיי שאמרתי. יריתי ברצף את כל הפתרונות האוטומטיים.
והוא רק הסתכל עלי, השפיל מבט ואמר: ״עזוב, אבא. זה רק יסבך דברים עוד יותר״.
והוא צודק.
הוא צודק, והוא יודע שהוא צודק, ואני יודע שהוא צודק, והוא יודע שאני יודע.
הרי ההורים של הילדים האלה – וזה תמיד מגיע מהבית, בבקשה אל תשלו את עצמכם – הרי חינכו את הילדים האלה. ואני מאמין בכל ליבי שאף אחד לא רוצה שהילד שלו יהיה בריון. אף הורה לא מאחל לילד בברית שיהיה בריא, שיהיה חכם ושיהיה האחד שדוחף ילדים אחרים בהפסקה, ובכל זאת, הנה הם שם, והם למדו את זה בבית.
לדבר עם המנהלת? תעשו לי טובה. למערכת החינוך אין שום דרך אמיתית להתמודד עם הילדים האלה, וכמה שלא פוליטיקלי קורקט להגיד את זה, הוא צודק. אני אלך למנהלת, היא תזמין את הילדים לשיחה ותנזוף בהם ותגיד להם שאם עוד פעם אחת אז, הם יציקו לו עוד יותר על זה שהוא פתח את הפה וככה דברים רק ידרדרו. אני יודע. הייתי בצד השני של זה כילד. ואני אפילו לא סיפרתי להורים שלי כי לא רציתי להדאיג אותם.
וכן, אני אולי יכול לעשות משהו לילדים האלה, תלוי מה הגודל שלהם, אבל זה גם לא חוקי וגם לא ישים וגם לא ממש ישדר לו את המסר האנטי בריוני שאני רוצה להעביר לו.
ופתאום, אחרי שנאלמתי דום מול בריונות כילד, מצאתי את עצמי נאלם מולה דום כאבא.
הצלקות מבריונות נשארות איתך לכל החיים. זה לא סתם דימוי, וזה לא סתם משהו לכתוב בשביל לייקים. אני כבר בן אדם בוגר עם ילדים משלי ועם קריירה וחיים ודברים שמעסיקים אותי הרבה יותר מהילדות שלי, ועדיין, לא משנה בן כמה אני, כשאני חולף ליד קבוצת נערים בגיל הזה ושומע צחוק, משהו בתוכי מתכווץ ונדרך. עבר כל כך הרבה זמן מאז שצחקו עלי שאני שמן, ואני עדיין בקושי מוריד חולצה בבריכה, ובטח לא בים, איפה שכולם רואים.
אפילו היום, כשאני יודע שאני נראה בסדר גמור, שאני מבוגר מספיק בשביל שלא יהיה אכפת לי, שיש לי קבלות שהמוח המוזר שלי הנפיק, הילד שבפנים עדיין מתכווץ ומתבייש ומפחד על החיים שלו לא פחות מאז. ואני יודע בוודאות שגם היום אני שומע את הצחוק המהדהד שלהם בראש בכל פעם שמישהו צוחק לידי, גם כשאני יודע היטב שהוא לא צוחק עלי.
ועכשיו אני אבא שיודע בדיוק מה הילד שלו עובר, והנחמה היחידה שעולה לי לראש שאני יכול לחשוב עליה היא להגיד לו: ״גם אני עברתי את זה״
והדברים האלה משנים אותך. הם הופכים להיות חלק ממי שאתה. הבריונות הזאת נמצאת שם בכל פעם שאני מצלם וידאו וכל מה שאני יכול לשמוע זה את כולם צוחקים עלי גם כשאני לבד בחדר. היא שוהה שם כשאני רוצה לכתוב משהו בפייסבוק אבל נזכר בתגובות האלה ומחליט שלא. היא בקול הקטן שתמיד נמצא בראש ולוחש ״אל תבלוט״, ״אל תגיד כלום באסיפת הורים הפעם״, ״תהיה ההורה הרגיל של הילד הרגיל״.
אבל עידו הוא לא ילד רגיל. וגם אבא שלו לא.
כשהוא נולד הבטחתי לעצמי שהוא לא יעבור את זה. שאני אגן עליו מהדברים האלה בדיוק. שאני אדע איך למנוע את זה. חשבתי שאם אני רק אהיה מספיק ערני, מספיק דרוך, מספיק מוכן אני אוכל לעצור את זה לפני שזה מתחיל. כאילו שאפשר למנוע את זה.
כאילו שהורה יכול משהו כדי להגן על הילד שלו מהעולם.
ועכשיו אני אבא שיודע בדיוק מה הילד שלו עובר, והנחמה היחידה שעולה לי לראש שאני יכול לחשוב עליה היא להגיד לו: ״גם אני עברתי את זה״.
״באמת, אבא?״.
״כן״, הנהנתי. ״אני עובר את זה עד היום״.
זה לקח לי כמה ימים להתגבר על המבוכה, אבל בסוף הראיתי לו את האינבוקס של המסנג׳ר שלי בפייסבוק. הוא האדם הראשון בעולם שנתתי לו לקרוא אותה. הראיתי לו איך יש אנשים מדהימים שכותבים לי כמה הם מזדהים עם הטורים ואיך זה בא להם בול בזמן, ולצידם יש אנשים שכותבים לי דברים איומים ומאחלים לי דברים הרבה יותר גרועים ממוות רק כי אני חושב קצת אחרת מהם. אמרתי לו שזו הבחירה שלי מחדש כל יום מה לקרוא ומה אני מכניס למערכת שלי.
זו הבחירה שלי מחדש כל יום למי אני מקשיב.
״אז למה אתה לא מפסיק, אבא? מה, אתה נהנה לחטוף את זה?״.
ובחיי שלא הייתה לי תשובה מוכנה, כי התשובה האמיתית היא שלא וזה כואב לי כל פעם מחדש אבל ככה אני ומה אני אעשה, ואף פעם לא חשבתי על למה אני ממשיך, והנה תשובה שלא התכוננתי אליה בכלל ופשוט נפלטה לי מהפה, כשעניתי לו: ״כי אם אני אפסיק אז האנשים האלה ניצחו״.
והמבט שלו באותו רגע היה שווה את הכל.
הבריונות עוברת מתישהו. או, לפחות, משנה פנים. בסוף זו הופכת להיות מלחמה פנימית, כי הבריונים האלה חיים בתוכך בכל יום, בכל דקה, הולמים מבפנים, צוחקים גם שנים אחר כך. אולי מתישהו זה יעבור. אולי לא. חוץ מלדבר על זה עם הפסיכולוגית שלי גם שלושים שנה אחר כך אני לא באמת יודע איך מתמודדים עם זה.
בלילה, כשכתבתי את הטור הזה, הוא בא אלי ונתן לי חיבוק ולראשונה בחיי קיבלתי ממנו נשיקה על הלחי. אולי זה קשור. אולי זה לא. אולי הוא סתם ילד בן 10 שקרא איך מאחלים לאבא שלו למות והחליט לתת לזה קונטרה. והתחבקנו ככה הרבה זמן והוא שאל אותי מה אני כותב ואמרתי לו שאת הטור הזה והוא שאל אם הוא מקבל אחוזים מכל הפעמים שאני כותב עליו ושאלתי אותו כמה הוא רוצה והוא חשב וענה ש-280% ועניתי לו שעם השליטה הזו במתמטיקה הוא באמת הילד שלי, אין מה לומר.
אין לי מה לומר לו מול הביריונות. באמת. הלוואי והיה לי, אבל חוץ מככה זה וזה העולם וגם אני עברתי את זה אין לי שום דבר חכם להגיד. הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות בשבילו הוא להמשיך להיות הכי שונה שאני יכול גם כמבוגר, לזרום עם כל הרעיונות המוזרים שלי, ולתת לו את הדבר האחד שלא היה לי בתור ילד: את הידיעה הברורה שמתישהו, הטובים מנצחים.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
רודף חלום
״נו״, סימסה לי חברתי הטובה שמכירה אותי מאז שהייתי בן 18 אחרי ששלחתי לה תמונה של 1,019 ספרים שתקועים לי באמצע סלון הבית שלי, ״אתה מתרגש?״.
״לא״.
״אז תתרגש!״, היא ציוותה עלי. ״הספר שלך פה! זה יום מרגש! למה אתה לא מתרגש?״.
״כי יש לי 1,019 ספרים תקועים באמצע הסלון״.
״זאת סיבה לא להתרגש?״.
״כשהם יהיו בתוך ה-1,019 מעטפות שהם צריכים להיות בהן אני אתרגש״.
״אתה יודע משהו? אם העומר שאני הכרתי שחלם להיות סופר ולכתוב היה מדבר איתך עכשיו, אני די בטוחה שהוא היה מוריד לך סטירה עכשיו״.
היא צודקת, כמובן. לא לגבי הסטירה, כי באמת, אני מכיר קצת את העומר הוא ולהרביץ הוא באמת לא יודע, אבל לגבי ההתרגשות. העומר ההוא באמת היה מתקשה להבין את העומר הזה, שמסתכל על 1,019 עותקים של הספר החדש שלו ובמקום לקפוץ מאושר מסתכל על כל העסק בעיניים עייפות ואיך לארגן את המשלוחים ביעילות.
זה לא היה ככה פעם. בזה אני בטוח. למעשה, בפעם הראשונה שפרסמו טור שלי בידיעות אחרונות, בגיל 22, לא ישנתי כל הלילה שלפני מרוב התרגשות.
בין אלי לירדן
מאז הלוויה אני לא מפסיק לחשוב על ירדן ביבס.
זה מוזר, האמת, כי כדי לנסות ולחיות חיים אפשר לקרוא להם – נגיד, בהגדרה מאוד רחבה – שפויים עשיתי לי מנהג לחשוב על החטופים כמה שפחות, לא לצפות בלוויות ולהתעסק בענייני כמה שרק אפשר.
ובכל זאת, מאז הלוויה אני לא מפסיק לחשוב על ירדן ביבס.
אני לא אגזים אם אגיד שקראתי את ההספד שלו ארבעים פעם. אולי יותר. משהו בטקסט הזה מושך אותי אליו שוב ושוב ושוב, ואם הייתי אדם דתי הייתי אומר שאני נושא אותו איתי כמעט כמו תפילה. זה הספד כל כך מלא אהבה וגעגועים שמביא אותי לדמעות בכל פעם, ובכל פעם שאני מרגיש שקצת קשה לי אני מרגיש איזה צורך לקרוא אותו כדי לתת לעצמי פרופורציות או, במהלך שאני עדיין מתקשה להסביר אותו לעצמי אבל זה מה שהוא, לתת לעצמי תקווה.
כן, אמרתי תקווה.
פיכוח נפש
״נו״, שאל אותי עודד מנשה בחצי החיוך המפורסם שלו בראיון שעשיתי אצלו השבוע, ״אז מה אתה אומר, עומר, התפכחת?״.
במאמר מוסגר אני רוצה להגיד שכבן אדם בן 40 שגדל על עודד מנשה בערוץ הילדים העובדה שהוא מדבר איתי על פוליטיקה וביבי והחטופים ולא אומר לי להרים ידיים, שזה הדבר היחיד מבחינתי שעודד יכול להגיד, היא חתיכת מיינד פאק לא נורמלי. אני מבין שעודד התקדם ואני מבין שאני כבר לא בן שמונה והוא היה מראיין חד ומקצועי, פשוט יש דברים שקשה להשלים איתם.
אני רוצה להגיד שזה היה רק טיפה פחות מיינד פאק מלנהל שיחה פוליטית עם ציפי שביט במונית. היא אחלה בן אדם ויש לה דעות פוליטיות מאוד מעניינות ואני מעריך אותה מאוד, אבל כל השיחה הסתכלתי עליה מדברת וחשבתי ״עזבי את ביבי, מתי כבר שרים את כולם הלכו לג׳מבו, ציפי?״.
סיבה למסיבה
אף פעם לא עשיתי מסיבה.
כאילו, אתם יודעים, עשיתי אחת בגיל שש וגם בר מצווה הייתה לי, אבל מסיבה שלא ההורים שלי ארגנו? אף פעם. בחיים לא. אין סיכוי.
למעשה, אם תשאלו אותי מי האנשים שאני הכי מקנא בכם, אני אענה לכם בכל הכנות שאלה אנשים שמסוגלים לשלוח הודעה שכתוב בה ״סגרתי שולחן בפאב מעשר עד ארבע, אשמח אם תבואו לחגוג איתי את יום הולדתי״. כמה אומץ ותעוזה צריך בשביל לשלוח כזאת הודעה.
אני מדמיין אותי יושב בשולחן בפאב. לבד. מסתכל על הטלפון. בשעה השישית, אחרי כמה הודעות מתנצלות של אנשים שכתבו לי שהם דווקא ממש רצו לבוא אבל, אה, הם אנשים שפויים ונורמליים ולמה שהם יצאו מהבית, ועוד כמה אנשים שפשוט לא הגיעו, אני אבין את הרמז הדק ואלך הביתה שיכור וגלמוד. הסוף.
יום הולדת שמח, עומר.
זו הסיבה שבגללה אני כותב
אני רוצה לספר לכם על נורית פייגה.
עד אתמול לא הכרתי את נורית פייגה. זאת אומרת, כבר נפגשנו פעם, מסתבר, אבל הפגישה הייתה כל כך כאוטית ורגשית שלא זכרתי אותה בכלל. ולמרות שנפגשנו שוב רק אתמול ולא זיהיתי אותה והיא הייתה צריכה להציג את עצמה שוב, נורית פייגה היא האישה שבשבילה אני כותב ספרים.
ולא ידעתי את זה עד שנפגשנו.
16 מחשבות על הכבש השישה עשר
א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.
שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון.
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״.
פאק. זה נכון.
ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח’בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי ‘אבא! רצחתי עשרה יהודים!’. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.
ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.