״נו״, היא מסתכלת עלי בהתלהבות, ״אז מה אתה אומר?״.
אני מסתכל עליה. מסתכל על השרטוטים ששרטטה במחברת. איזה משפך הולך לאיזה מוצר, איזה לקוח הולך לאיזה מסלול. אנחנו מכירים מאז שהיינו ילדים וחברים טובים מאז שכשכל החברים שלנו הלכו לאוניברסיטה אנחנו הפכנו למנודים כשהחלטנו להקים כל אחד את העסק שלו. חישוב מהיר שעשינו הוליד שאנחנו עצמאיים כבר 17 שנה. מה ידענו על החיים בגיל 23? לא ידענו כלום. אולי זו הסיבה שבגללה יש לנו עסק.
״נו״, היא מסתכלת בעצמה על השרטוטים שלה ומשהו בעיניים שלה נהיה אפור, ״אז מה אתה אומר?״.
במחברת יש המון מוצרים חדשים שהיא רוצה להשיק השנה. דברים שהיא ראתה בחו״ל שיכולים לעבוד כאן. דברים שהיא ראתה בדמיון שיכולים לעבוד כאן. היא בעלת העסק הכי מוצלחת שאני מכיר, ותמיד הייתה השראה בשבילי לכמה קל היא גורמת לזה להיראות. פעם – ואני מדבר על לפני חודשיים – הייתי נגנב ונדלק מהשרטוטים האלה. עכשיו הם רק עושים לי סחרחורת. הכל נראה לי גדול ומסורבל ולא ברור.
היא מסתכלת על השרטוטים שלה.
אני מסתכל על קבצי האקסל שהראיתי לה קודם שכוללים את כל הדברים החדשים והמרגשים שתכננתי לשנת 2025.
ואז, בתיאום מושלם, כאילו היינו במחזמר או לפחות באיזו סצינה מסרט, אני סוגר את המחשב שלי והיא טורקת את המחברת שלה, ושנינו מסתכלים אחד על השנייה וממש ביחד אומרים את אותו המשפט: ״אין לי כוח״.
פעם, בן 24, כשהייתי צעיר מאוד מבטיח
אנחנו מזמינים עוד קפה (טוב, היא, אני לא שותה קפה כבר חצי שנה, מה שאומר שגם מעט הכוחות שהיו לי אזלו) ומדברים על הילדים (אין לנו כוח) ועל המדינה (אין לנו כוח) ואז אנחנו מדברים על האלגוריתם של פייסבוק, ומבינים שאנחנו לא לבד עם ההרגשה שהוא השתנה לחלוטין בזמן האחרון. אין לנו כוח גם לזה. אין לנו כוח לחשוב מה עושים עם זה. אני מספר לה שבשארית כוחותי נרשמתי לקורס טיקטוק לפני שבועיים. המורה הייתה בת 24. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי איך הרגישו כל האנשים המבוגרים שבאו לסדנה שלי וגילו שהמורה צעיר מהם בעשרים שנה. הודיתי שזה היה קורס מעולה עם שיטות שנראו לי מצוינות.
״נו?״
״מה נו? לך יש כוח לתעד את כל היום שלך ולערוך את זה לקליפים של חמש שניות?״.
״נראה לך?! אני מעדיפה למות קודם״.
אנחנו לוקחים עוד לגימות ושוב מנסים להתניע ומדליקים אחד את השניה על זה שהאלגוריתם באמת השתנה. שתיכף נישאר מאחור. שחייבים למצוא אלטרנטיבות ולהיות בעוד רשתות. שאי אפשר לפתוח שנה בלי אסטרטגיית סושיאל. שהפרנסה שלנו תלויה בזה. העסק שלנו תלוי בזה. הילדים שלנו תלויים בזה. החיים שלנו תלויים בזה.
״תגיד״, היא מסתכלת עלי פתאום ישר לתוך העיניים. ״יש מצב שזה לא האלגוריתם השתנה, אלא אנחנו?״.
זו כבר מחשבה מפחידה. זאת אומרת, היא צודקת והתשובה היא כן ושנינו יודעים את זה טוב מאוד, ועדין, זו מחשבה מפחידה.
משהו בטוח השתנה בזמן האחרון. זה לא רק הפייסבוק. בורחות לי מילים בזמן האחרון. אתמול ישבתי עם רותם במרפסת ובמשך שעה חיפשנו מילה שאיבדתי עד שהרמתי ידיים. הסבלנות שלי לכל דבר – חוץ מלסרטונים על לוויתני אורקה, למרבה הפלא – ירדה פלאים. הדיור המוגן שמול הבית שלי נראה פתאום כל כך מזמין, ולפעמים מתחשק לי לעבור את הכביש ולשאול אם הם מוכנים לקבל אותי כבר עכשיו.
יכול להיות שאני…?
שאנחנו…?
יכול להיות. מאוד יכול להיות. ישבתי בקורס ההוא כשהיא הסבירה שסרטונים קצרים של פחות מדקה הם הדבר הלוהט עכשיו, ואני חשבתי לעצמי שאני לא יודע להגיד ״שלום״ בפחות מדקה, וגם שבזמן שישבתי שם והיא דיברה על טיקטוק קפץ לי בטלפון זכרון מפוסט (״מישהו רוצה לבוא איתי לחיפה היום?״) שפרסמתי בפייסבוק מ-2006. ואני לא יודע להגיד אם אנחנו ההיפך המוחלט מצעירים, אבל אני כן יודע, בודאות מוחלטת, שאנחנו עושים את זה כבר המון זמן.
ושכמה שנרצה ונרגיש שאנחנו עדיין הצעירים המבטיחים שיש להם משהו להוכיח להם, אנחנו כבר לא.
אמנם זה אמור להיות תהליך הדרגתי, ואני יודע להגיד שרק לפני רגע עוד היינו שנינו צעירים מבטיחים כל אחד בתחומו ונבחרנו לרשימות של שלושים מתחת לשלושים, אבח כבר הרבה זמן שאנחנו לא בני שלושים, ואולי זו לא זקנה כמו שהפכנו מצעירים מבטיחים למבוגרים מקיימים. ובראש שלנו אנחנו עדיין בני 26 עם עסק חדש והמון דברים שצריכים לבנות ולהקים, אבל יכול להיות שהגענו לשלב המוזר שזה פשוט – נו, מה המילה שאני מחפש – עובד.
כן, עובד.
היא נשארה עם מוצר אחד שהיא חולמת כבר שבע שנים ואף פעם לא התפנתה אליו. אני נשארתי עם ״חף משפע״ ויומן התרגילים שמתלווה אליו. שום חדש לא יהיה פה, דבר שהיה חדש ומסעיר כשלעצמו יותר מכל החלטה אחרת שלקחנו בעשור האחרון
שאנחנו לא צריכים לבנות סיסטמים כי מאחורינו יש 17 שנה של מערכות שבנינו. שאנחנו לא צריכים מוצרים חדשים, לפחות לא בסיטונות, כי הקהל מתחדש. שאנחנו לא צריכים להעלות פוסט כל יומיים כי אחרי שני עשורים אנשים התרגלו לנוכחותינו ואולי הם יודעים שאנחנו כבר לא חיים על כל לייק, או שהם פשוט לא רוצים לעשות לנו, וזה לא משנה כי אנחנו נמשיך לכתוב בכל מקרה. אולי אחרי שני עשורים של עבודה מטורפת מסביב לשעון מותר לנו לנוח ולהנות קצת מהיופי הזה שבנינו. ואולי שאחרי שחטפנו מכה בשתי הכנפיים בקורונה וטוטאל לוסט במלחמה אין לנו את מאגרי האנרגיה שהיו לנו כבר.
ושזה בסדר.
הסתכלנו שוב על המחברת שלה, ואחר כך על האקסל שלי. בלי מילים היא לקחה את העט והתחילה למחוק. גם אני הורדתי חצי מהרשימה. היא נשארה עם מוצר אחד שהיא חולמת כבר שבע שנים ואף פעם לא התפנתה אליו. אני נשארתי עם ״חף משפע״ ויומן התרגילים שמתלווה אליו. שום חדש לא יהיה פה, דבר שהיה חדש ומסעיר כשלעצמו יותר מכל החלטה אחרת שלקחנו בעשור האחרון.
״אני חושבת שאני לא אעלה היום סטורי״, היא הסתכלה עלי וצחקה, ואמרתי לה שזה בסדר, כי אני חושב את זה כבר שנתיים.
וצחקנו שוב.
״אז זהו?״, היא שאלה. ״ככה זה מרגיש להיות לא רלוונטיים?״.
״נראה לי״, עניתי לה.
״אבל אנחנו רלוונטיים לעצמנו. גם זה משהו״.
כן. גם זה משהו. ואולי אנחנו לא זקנים – וגם לעולם לא נהיה! – כמו שאנחנו חכמים ויודעים. אולי אנחנו לא עצלנים כמו שדברים שפעם לקחו לנו חודש לוקחים לנו חמש דקות היום. אולי אחרי 17 שנה של עבודה מאומצת מותר לנו לקטוף את הפירות. ואולי אנחנו לא רלוונטיים, ואולי אנחנו סתם יודעים שהצעירה הזאת בת ה-24 שמדברת בהתלהבות על תוכן קצרצר תדבר באותה התלהבות ממש בעוד שנה על תוכן ארוך, ולמרות שעכשיו סרטונים הם הדבר הלוהט בעוד שנה יגלו את הדבר החדש והנפלא והמסעיר ״הטקסט״, ומומחי סושיאל ברחבי העולם יגידו שבעצם כתיבה היא הדבר. אולי מותר להגיד שאנחנו יורדים מהרכבת הזו שנסענו עליה כל כך הרבה שנים לא כי היא ממשיכה בלעדינו, אלא כי היא מעגלית, ואנחנו יודעים שהיא תחזור, ושאם נישאר באותה נקודה מספיק זמן ונשתה קפה וננוח ולא נעשה כלום היא תחזור לאסוף אותנו שוב.
ואולי בכלל מותר לנו ללכת ברגל. זה יכול להיות שינוי מרענן.
אני יודע שכולם פרסמו פה החלטות לשנה החדשה. נורא רציתי גם, אבל בחיי שהשנה אין לי החלטות, מלבד אחת: לעשות רק מה שבא לי. לכתוב פוסטים מאוד ארוכים על נושאים שאולי לא יעניינו אף אחד, אבל שאני נהניתי לכתוב אותם. לעשות פרוייקטים שאולי לא יעניינו אף אחד, אבל אני יודע שאני אהנה לעשות אותם. לעבוד רק עם האנשים שבא לי על הדברים שבא לי ואולי לכתוב על זה בפייסבוק ואולי גם לא.
השנה אני לא אמציא את עצמי מחדש.
וזה, כשלעצמו, הדבר הכי רלוונטי שעשיתי מזה שנים.
בתמונה: פעם, כשהייתי בן 24 והייתי ב-30 מתחת ל-30, צילמו אותי בחליפה שלקח לי ארבעים דקות להיכנס אליה ועל יאכטה שלקחה לי חמישים דקות להיכנס אליה במרינה הרצליה. אני מחבב מאוד את האיש הצעיר הזה, אבל אני כבר לא הוא. והיום אין סיכוי שתתפסו אותי על יאכטה. או בחליפה. זהו.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
