ביום ראשון האחרון הגעתי לצומת ספרים לחתימת ספרים חגיגית ביותר. זאת שלפניה הייתה במודיעין (קהל קוראים אדיר, שתדעו) והייתה הצלחה גדולה עם עשרות אנשים שהגיעו עם ספרים חדשים וישנים, ולא היה לאף אחד ספק שמקום מרכזי בתל אביב יביא איתו את אותה הכמות, אם לא יותר.
ובכן, אני אעשה את זה קצר: אף אחד לא בא. אף לא נפש חיה אחת.
אני לא מתכוון לזה כמטאפורה או כדרך ביטוי להגיד שהיו ממש מעט אנשים, אני מתכוון לזה שהיו אפס אנשים. שני מוכרים, אני ושולחן גדול מידות עם ספרים מסודרים כל כך יפה וכיסא מהודר שבו התיישבתי.
ואף אחד אחר.
כמובן שהחלטתי להמתין, ואני שמח לבשר שהזמן הזה לא היה לשווא. בחנות היו כמה לקוחות, ואחת מהן ניגשה, הסתכלה בעניין ב״כולם לחייך״ ואמרה שאהבה את ״לחוץ חתונה״, אבל שהיא ציפתה לספר המשך ולא למשהו חדש. שתי דקות אחריה ניגש אלי אחד ממנהלי החנות ושאל: ״תגיד, אתה יודע איך הקודם מכר פה? חטפו אותו. את החדש לא חוטפים ככה. למה לא כתבת עוד אחד?״.
רבע שעה לתוך הסאגה הנעימה הזו פנו אלי עוברים ושבים בקניון ושאלו אותי אם אני יודע איפה השירותים, אם ידוע לי איפה מוכרים פה מוצרי חשמל ואפילו תייר דובר חצי עברית – חצי אנגלית שאל אותי אם אני יודע איפה יש פה חנות מזכרות והציע שאבוא לחפש איתו כי ממילא זה לא נראה שאני עושה משהו.
אח, הימים האלה שבהם כיף להיות סופר.
ישבתי שם שעה וחצי. כמו שהתחייבתי. מיותר לציין שאני לא מקבל על זה שקל. ואני יכול לתרץ את אפס המגיעים בשעה המשונה או בפרסום לקהל הלא נכון, אבל למה לתרץ? זה היה מביך, מעצבן ומרגיז, ושום סיבה לא תגרום לי להרגיש טוב יותר בקשר לזה.
ובעודי יושב על הכסא החם ומקבל מבטים מרחמים מהעוברים והשבים, נזכרתי שזה כנראה טקס שכל סופר צריך לעבור. במו עיני ראיתי לפני כמה שנים את עמוס עוז הגדול מגיע לסניף סטימצקי למפגש סופר חינמי ונתקל ב-50 כסאות ריקים. הוא משך בכתפיים, חייך, המתין עוד כמה דקות כדי לוודא שהוא לא מאכזב אף אחד שמאחר והלך כלעומת שבא. עוד יום במשרד, כנראה.
ובדיוק כמו שלא פורשים כשיש יום כתיבה רע (שמעתם? לא פורשים!), לא פורשים גם כשאף אחד לא מגיע למפגש חתימות איתך. אלה החיים כסופר, ואלה החיים כסופר, ומדי פעם צריך לקבל את העובדה שיהיו ימים שיגרמו לך לתהות כמה אתה באמת אוהב את זה. וכמה אתה באמת רוצה את זה.
גם מעבר לים נראה שזה טקס חניכה שהוא חלק משהחיים הספרותיים. סופרת הביכורים צ׳לסי בנינג צייצה לפני כחודש שרק שני אנשים הגיעו לחתימת ספרה באוהיו, ושזה ביאס אותה מאוד. הציוץ הפך ויראלי כשסופרים אדירים כמו ג׳יי.קיי רולינג, ניל גיימן, מרגרט אטווד וסטיבן קינג, בין היתר, ענו לה וסיפרו לה על המפגשים והחתימות שלהם שבהם איש לא טרח להופיע. ניל גיימן אפילו כתב שהפעם האחרונה הייתה ממש לא מזמן.
רק שיהיה ברור: אני בטוח ומשוכנע (אני הייתי בשניים כאלה) שלעמוס עוז היו מספיק ערבים שבהם לא היה מקום להכניס סיכה. טסתי עד לטקסס להרצאה של ניל גיימן וישבתי בקהל עם עוד 700 קוראים נרגשים. גם אני זכיתי לראות אולמות מלאים ב-300, 400 ופעם אחת גם 500 איש שבאו לשמוע אותי. וגם ימים כאלה הם, כנראה, רק עוד יום במשרד.
ובדיוק כמו שלא פורשים כשיש יום כתיבה רע (שמעתם? לא פורשים!), לא פורשים גם כשאף אחד לא מגיע למפגש חתימות איתך. אלה החיים כסופר, ומדי פעם צריך לקבל את העובדה שיהיו ימים שיגרמו לך לתהות כמה אתה באמת אוהב את זה.
וכמה אתה באמת רוצה את זה.
וכמה אתה מוכן לקבל את העובדה שיש גם ימים כאלה.
ושהם חלק בלתי נפרד מהמקצוע הנפלא הזה, ומהחיים האמנותיים בכלל.
כי הנה העניין עם לקבל את העובדה הזאת: היא אחראית לכמה מהרגעים המדהימים ביותר בחיים שלי. ברור שהיה קל יותר ופחות מסוכן להישאר בבית ולא לקחת שום סיכון.
כמו שהיה קל יותר לא לצאת לאור מהפחד שאף אחד לא יקנה או מהפחד מה יגידו.
וברור שזה מפחיד, ולא משנה באיזה שלב אתה בקריירה שלך. למעשה, אתם מאוד מוזמנים לקפוץ לפרופיל הפייסבוק של מאירה ברנע גולדברג, שם היא פרסמה קטע מהתכתבות איתי בזמן התקף חרדה כמה שעות לפני האירוע הענק שלה בדיזנגוף סנטר.
בסוף, אגב, הגיעו 5,000 ילדים לאירוע של מאירה.
תארו לעצמכם מה היה קורה אם היא הייתה נשארת בבית כי היא מפחדת.
וזה, בסופו של דבר, לב ליבו של העניין, ולב ליבו של המקצוע. זה לצאת לאור בכל מובן שהוא. לפעמים זה מדהים. לפעמים זה לא.
ובשני המקרים, זה בסך הכל עוד יום במשרד בעבודה הכי שווה בעולם.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
