1. הדבר הראשון שהדהים אותי היה המוזיקה. הייתי בדרך לשדה בוקר באמצע הלילה כששמתי לב שמשהו ממש לא בסדר. כלומר, לא לא בסדר, אבל אחר. המוזיקה. אני ממש שומע אותה. דרך האוזניים. אלוהים אדירים, ככה אנשים רגילים מקשיבים למוזיקה?!
2. אתם לא מבינים מה אני רוצה מכם. אני יודע. אז בואו אני אסביר. מהיום שגיליתי את המוזיקה – ובזכות הבית שגדלתי בו זה היה עוד לפני שנולדתי – היא הייתה בשבילי בעיקר דבר אחד: קרש הצלה לעולם שבחוץ. כבר בגיל מאוד קטן יש תמונות שלי עם אוזניות מאוד גדולות, ובעוד שכולם חשבו שאני מקשיב למוזיקה, היום אני יודע להגיד שמיסכתי את העולם שבחוץ. אז מצד אחד, המוזיקה הצילה את חיי. מצד שני, אף פעם לא באמת ידעתי איך היא נשמעת.
3. אתם עדיין לא מבינים מה אני רוצה מכם. אני יודע. איך מסבירים את זה למי שאין לו הפרעת קשב? המוזיקה הייתה שם, ובכל זאת אף פעם לא שמעתי אותה. כדי להגיע אליה הייתי צריך לשחות נגד זרם מחשבות בלתי נגמר בתוך הראש שלי, ולפעמים הייתי טובע בו והתקליט או הקלטת או הדיסק היו נגמרים בלי שבכלל שמתי לב שהקשבתי להם. לפעמים הייתי ממש מחכה לשיר ולא היה לי כוח להריץ קדימה בקלטת רק כדי לגלות ששקעתי לעולם אחר והצד של הקסטה נגמר.
4. ועם השנים, ככל שהתבגרתי, מוזיקה הפכה לרעש לבן עבורי, ובעוד שתמיד צחקו עלי שיש לי טעם של ילדה בת 12, זו באמת המוזיקה היחידה שיכולתי להכיל. בריטני, בקסטריט, פינק, סטינג, שאקירה, עוד אנשים שיש להם רק שם אחד. שום מלודיות מורכבות. רעש לבן. רק שימסך את העולם שבחוץ, רק שיחסום את כל הרעש הבלתי נסבל הזה, רק שיחסום קצת את תחנת הרכבת הסואנת אצלי בראש.
5. כשאני נוהג אני תמיד נוהג עם מוזיקה. או שלא. לפעמים עולה לי בראש איזה דיסק – בספוטיפיי, נו – שבא לי עליו, נניח יזהר אשדות, ורק בשער הגיא, שעה אחרי שיצאתי, אני שם לב שבכלל לא לחצתי על פליי. שבכלל נתקעתי במסך החיפוש של ספוטיפיי. ששחררתי את הנעילה של הטלפון ושכחתי מה רציתי לעשות ושוב טבעתי במחשבות של עצמי. אין מוזיקה שיכולה לחדור אותן. או ככה לפחות חשבתי.
אין סיכוי שתמצאו אותי עובד בלי אוזניות
6. באבחון הציע הרופא הטוב טיפול תרופתי, ולכך מיד אמרתי לא. לא. די. מספיק. אני עם טיפולים תרופתיים שונים ומשונים מאז גיל 24. מיטב הפסיכיאטרים ניסו עלי את מיטב הכדורים שמחקו את האישיות שלי ואת הקיבה שלי לאט אבל בטוח. אתה יודע, דוקטור, שפעם הייתי נרדם בישיבות בגלל כדורים ורק בגלל שהיה לי בוס שמאוד אהב אותי יש לי קריירה? אתה יודע, דוקטור, שפעם לקחתי כדורים חצי שנה והרגשתי שאני לא אהיה יותר שמח אף פעם? אתה יודע, דוקטור, שכל כדור כזה זה גמילה קשה ואיומה וראש שמאיים להתפוצץ לאלפי חתיכות? אתה יודע, דוקטור, שנמאס לי להיות עכבר מעבדה של פסיכיאטרים?
7. ולכך הוא ענה שהוא לא פסיכיאטר, הוא נוירולוג.
8. ושהם תמיד טיפלו לי בסימפטומים, אבל אף פעם לא בבעיה.
9. בוא נתחיל טיפול תרופתי, הוא אמר לי.
10. בסדר גמור, אמרתי לו.
11. ונעלמתי לחצי שנה.
12. והנה האמת: לא תכננתי לחזור. אבל הסבב השני עם איראן שבר אותי לחתיכות קטנות קטנות. הפיזור התגבר עד לרמה בלתי נסבלת. לא הצלחתי כבר לדבר עם אף אחד בטלפון חוץ מרותם ובמאמץ מאוד גדול גם עם הילדים שלי. לא הצלחתי להתניע בבוקר. גם לא בצהריים. ימים שלמים ישבתי וירדתי על עצמי ואמרתי לעצמי דברים איומים בניסיון להזיז את התחת שלי לאנשהו. זה רק מיצק את מקומו על הספה. אז חזרתי.
13. ״לפני התרופות״, הוא אמר לי, ״אני רוצה שתכיר בזה שיש לך הפרעת קשב קשה״.
״נו, אבל אחרת מה אני עושה פה?!״.
״לא לא״, הוא חייך. ״אתה עדיין חושב שזה תירוץ. שעם קצת מזל ואקמול המוח שלך סוף סוף יסתדר. בפנים אתה חושב שאתה חלש אופי ועצלן וכל הדברים האחרים. אני צריך שתבין שחיית עד היום בתוך עולם ומערכת חוקים שלא מתאימה לך״.
״סבבה״.
״עומר״.
״תגיד, דוקטור״, הסתכלתי עליו, ״איך מבינים דבר כזה בכלל?״.
14. באמת, איך מבינים דבר כזה בכלל? גם בואו, זה לא שמצאו אותי זרוק באיזו תעלה. יש לי עסק מוצלח לסדנאות. כתבתי שלושה ספרים. גם הם מוצלחים. הרביעי בדרך. בעיני הוא המוצלח מכולם. אני בזוגיות עם אישה שאני אוהב אותה יותר מהיום שפגשתי אותה. יש לי שני ילדים שהם עדיין בחיים ואמא שלהם ואני יכולים לשבת לקפה בכיף והנחנו את כל המשקעים מאחור. אני משלם את שכר הדירה בזמן. אין לי חובות למע״מ ומס הכנסה. אני בן אדם תפקודי, לעזאזל!
15. ״נכון מאוד״, הוא אישר, ״השאלה היא כמה אתה סובל בדרך לשם״.
16. מאוד.
17. זו הייתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי להגיד: מאוד.
18. מאוד מאוד מאוד מאוד
המחשבה שהחיים לא חייבים להיות כל כך קשים לא עברה במוחי אף פעם. אלה החיים, אתם יודעים? אני לא מכיר שום דבר אחר
19. כואב לי להקשיב לאנשים שאני לא רוצה להקשיב להם. כואב לי להתרכז בדברים שאני לא רוצה להתרכז בהם. בכל פעם שמספרים מעורבים באיזשהו תהליך אני צריך להצליף בעצמי בשוט כדי להישאר בעניינים. כל יציאה החוצה מהבית היא סיוט של רעשים ואורות. כל תגובה רעה בפייסבוק חורכת לי את הנשמה, ולתגובות הטובות אני ממילא לא מאמין. אני יושב ומתכנן פרוייקטים חדשים לפרטי פרטים וקונה את כל הציוד שצריך ומבזבז מלא כסף ובטוח שזה יהיה אדיר ואז לא עושה עם זה כלום. כל הודעת וואטסאפ זורקת אותי לאלף עזאזל. להכין ארוחת ערב לילדים זה דבר שבקלות יכול להתיש אותי כבר מהבוקר המאוחר. אם יש לי רופא שיניים או מוסך או סידור כלשהו אני יודע שהלך לי כל היום כי אני לא אצליח להתרכז מספיק בשום דבר.
20. אני יכול להמשיך. באמת. רק התחלתי להתחמם.
21. הבדיחה עלי בתור ילד ובתור נער הייתה שהחיים תמיד נורא קשים לי.
22. 41 שנים ושמונה חודשים גיליתי שזה באמת נכון.
23. ״לא אמרתי שאתה לא תיפקודי״, הוא אמר לי. ״רק אמרתי שאתה צריך לעבוד פי עשר יותר קשה מכל אדם אחר כדי להיות כזה״.
24. המחשבה שהחיים לא חייבים להיות כל כך קשים לא עברה במוחי אף פעם. אלה החיים, אתם יודעים? אני לא מכיר שום דבר אחר.
25. מה, לא כולם שוכחים את כל החומר שהם למדו ושיננו בדרך מהבית לבית הספר כי המוח שלהם איבד בזה עניין? ברור שכן. אני פשוט מטומטם. זה העניין.
26. לא כולם לא מצליחים לעקוב אחרי ההוראות הלא הגיונית של המורה להבעה ומרגישים כאבים בגוף כשהם צריכים לפתוח באקספוזיציה ובסוף כותבים איזה טקסט שבא להם כי הם לא יכולים לעשות משהו אחר כי המוח המתיש שלהם לא מרשה להם אחרת ופשוט נכבה אם הם לא עושים בדיוק בדיוק בדיוק את הדבר שהם מאמינים בו? כנראה שלא. כנראה שאני הדביל היחיד.
27. עכשיו נראה אתכם מוחקים 42 שנה שבהם הרגשתם שאתם גם האנשים הכי חכמים בחדר וגם אידיוטים מוחלטים. נראה אתכם מגשרים על הדיסוננס. אני לא יודע איך עושים את זה.
28. אז בסדר, דוקטור. בוא ננסה את הכדור הזה.
29. אז שדה בוקר. אמצע הלילה. וקורה דבר עם המוזיקה: היא בתוך האוזניים שלי. שלמה ארצי שר והוא בתוך הגוף שלי. מטייל. הבאסים מרטיטים לי את הנשמה. מאיר ישראל מעלה לי את קצב פעימות הלב. אני לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר חוץ מכמה זה יפה ומה קורה לי עכשיו. מעולם לא הייתי בטריפ, אבל אני די בטוח שככה זה מרגיש. אתם שומעים את המוזיקה?
30. אתם שומעים את המוזיקה???
31. איזה יפה זה מוזיקה, אמאלה.
32. לפני שבוע נסענו באוטו ורותם תמיד נוהגת עם מוזיקה, ובסוף היא שאלה ״אתה כועס עלי?״.
״מה? לא! למה?״.
״כי לא אמרת כלום כבר חצי שעה״.
״אני מקשיב למוזיקה״.
״זה כאילו בחיים לא שמעת מוזיקה״, היא חייכה והניחה את היד שלה בתוך שלי.
״את יודעת משהו? אני חושב שזה נכון״.
33. באלוהים, אתם שומעים את המוזיקה?
34. אני כבר חודשיים עם הכדור. לא הכל רובים ושושנים. יש כמה תופעות לוואי שלא הייתי ממליץ עליהן לאף אחד. אנחנו עובדים על זה. אבל מה אני אגיד לכם, לראשונה בחיי אני מרגיש שגילו לי איפה הדוושה של הברקס במוח. אני מצליח גם להפסיק לחשוב, וממש לשמוע מוזיקה.
35. לרוע המזל אני מנצל את היכולת המופלאה הזאת כדי להקשיב לפס הקול של ״חופשיות על הבר״, אבל אי אפשר הכל. לא תתקנו טעם של ילדה בת 12. חוץ מזה שליאן ריימס מלכה ומה אתם מבינים בכלל.
36. אני יכול להמשיך לנצח, אבל יש גם את מחר. תחושת הדחיפות של עכשיו או לעולם לא מתפוגגת לאט לאט גם היא.
37. ואם תראו אותי עם אוזניות ככה סתם באמצע הרחוב, תדעו: אני שומע את המוזיקה. בפעם הראשונה בחיי, אני שומע את המוזיקה.
