- לפני שטסנו לאמסטרדם לציין את ה-40 שלי חשבתי לעצמי שכולם מגזימים. לא רק שחשבתי לעצמי, ממש ידעתי בודאות. הרי אתרי החדשות נועדו כדי להפחיד, הפייסבוק נועד כדי להגזים, טוויטר נולד כדי לזרוע בהלה. אני הייתי באמסטרדם אינספור פעמים. הזמנו את הכרטיסים האלה עוד ביולי שעבר כדי לחגוג לי ארבעים. ונכון, חשבתי לעצמי כשעליתי על הטיסה שלא חשבתי שנגיע אליה והנה היא מתגשמת בכל זאת, המדינה השתנתה ללא הכר, אבל העולם לא השתנה עד כדי כך. לא יכול להיות. הולנד היא מקום בטוח ליהודים. אמסטרדם מוצפת ישראלים. האנטישמיות האירופאית מתה יחד עם הנאציזם ב-1945. כולם מגזימים.
- שישה ימים אחר כך אני יכול להגיד בודאות: אף אחד לא מגזים. אין דרך קלה להגיד את זה, אבל לא נעים באמסטרדם. זה לא שלא היה כיף. זה לא שלא נהנינו. אבל זו הפעם הראשונה שהיהדות והישראליות שלי ישבו עלי כמו אבן ריחים. 90% מהזמן אפשר היה כמעט לשכוח את זה. הבעיה היא שב-10% הנותרים אי אפשר.
- שעתיים לתוך הנחיתה שלנו, באתר הראשון שבחרנו לבקר בו, דגל פלסטין עצום התנופף לו בכיכר דאם, הכיכר המרכזית של אמסטרדם. הוא ממוקם ממש במרכזה, נטול בושה וחסר קונטרה. אלפי אנשים נחטפו מבתיהם, נאנסו, נרצחו, נשרפו ועונו, והדגל שבשמו נעשו המעשים האלה פשוט מתנפנף. ״אמסטרדם מברכת את תיירי כל העולם״ נכתב על מסך טלוויזיה במסוע המזוודות. ובכן, אולי נכון להגיד שכמעט את תיירי כל העולם. אנחנו לא רצויים באמסטרדם. וזה לא מוחצן. אבל זה מורגש.
- מעולם, בכל ימי חיי, לא הסתרתי את היותי ישראלי. בימי לבנון השנייה הלכתי בלונדון באמצע הפגנה נגדנו עם חולצה בכיתוב בעברית בלי טיפת פחד. הרצתי בחו״ל לכל סוגי הקהלים. סיקרתי אירועים בינלאומיים. בחיים שלי לא פחדתי להגיד שאני ישראלי, בחיים שלי לא עלה על דעתי להסתיר את ארץ המוצא שלי. ואז נסעתי לאמסטרדם. ואני לא יכול להסביר את זה, אבל אינסטינקט קדום שיש לי, גרסת היידישקייט של חוש העכביש של ספיידרמן אם תרצו, התעורר וצעק סכנה. לא רואים את האנטישמיות החדשה. אבל מרגישים אותה בגוף.
- מרגישים את זה דווקא בדברים הקטנים. ביום הלפני אחרון חיפשנו בית קפה לשבת בו במרכז אמסטרדם, וזו לא משימה קלה כל כך כמו שאפשר לחשוב בעיר הזאת. מרחוק איתרנו בית קפה שנראה מושלם, ועוד לפני שהספקנו להתיישב יצא בעל המקום עם צעיף ענק של פלסטין ומקדש אל אקצא. אפשר היה פשוט לתלות שלט ״אין כניסה ליהודים״. ובעצם למה צריך. הנה הוא כאן. השלט המודרני. והצעיף הארור הזה נמצא בכל מקום. ברחוב, במטרו, באוטובוס, ברכבת העילית. 82 שנה אחרי שיהודים חויבו בטלאי צהוב בהולנד הנאצים החדשים הולכים עם המדים החדשים בגאווה.
- ״בוא לא נדבר עברית במטרו, טוב?״, רותם אמרה לי פחות מ-24 שעות אחרי שנחתנו. אמנם גם ברגיל אני מדבר 150 מילים בדקה וקיים החשד הסביר שהיא פשוט רצתה שאני אסתום קצת, אבל המבט בעיניים שלה הבהיר לי ששנינו מרגישים בדיוק אותו דבר. ולא קרה לנו כלום. ולא הטרידו אותנו. וכבר יצא לי להיות במקומות שאינם חובבי ישראל. אבל זה אחרת. האוויר ספוג ברעל. ואי אפשר לטעות בזה.
- לא שמענו עברית באמסטרדם. בכלל. אפילו לא מילה. רותם טענה שהיא שמעה זוג עם ילדה בתאי ההלבשה ביוניקלו, אבל אני לא שמעתי אפילו מילה אחת בעברית. זה לא שאין ישראלים, אבל צריך להיות שם כדי להבין את תחושת הסכנה בעצמות. מכירים את זה שאין רועשים מהישראלים? ובכן, מה אתם יודעים, מסתבר שכשאנחנו מרגישים את הרוע באירופה מתעורר שוב, גם אין שקטים מאיתנו.
- אחרי מסע מפרך עם המזוודות הגענו לתחנה המרכזית והחלטנו שמכאן ממשיכים במונית. הנהג היה מרוקאי, ושאל אותנו בשמחה מאיפה אנחנו. הרעד הזה בגב מהשאלה הזאת חדש לי. ניסינו להתחמק. הוא התעקש. בסוף אמרנו. אם את המתח אפשר לחתוך בסכין, אז את השתיקה אפשר לשסף בחרב. הוא לקח לנו בסוף פי ארבע. שילמנו בלי להתווכח. היו לי כמה נסיעות מפחידות בחיי. זו הייתה המפחידה שבהן. זו גם הייתה המונית האחרונה שעלינו עליה בטיול הזה.
- בכלל, לא היה לי מושג שצמד המילים התמים הזה, מאיפה אתם, יכול להבעית כל כך. אבל הוא יכול. אז מלמלנו משהו למלצר שהתעניין בסושי, ולא תיקנו את מוכר הגבינות ששמע ״איטליה״, ולחשנו כמעט בדממה מוחלטת מול המוכרים שהיו צריכים את הדרכון שלנו כדי להחזיר לנו את המס. והשתיקה הרועמת הזאת אחרי התשובה שלנו, היא חדשה. ומורגשת היטב.
- מכל הדברים שהיו יכולים להפחיד אותי, אלה דווקא הדגלים בחלונות שצמררו לי את הגוף. ישנו בצפון אמסטרדם, בשכונה כל כך רדומה שאפילו לפהק בה אין טעם, ובאמצע הפארק היפיפה, בין שבילי אופניים וברווזים פסטורליים, פתאום הדגל הזה הופיע, מודבק לחלון. זה כמו לראות דגל של המפלגה הנאצית. זה אותו אפקט. רק באמסטרדם יש שלט שמכוון לבית של אנה פרנק וממש מולו דגל ענק של פלסטין. ״לא ידענו מה באמת קורה שם״, טענו ההולנדים ב-1945 בפני 5,000 היהודים שניצלו ממחנות ההשמדה וחזרו לארץ הולדתם. הטיעון הזה לא יכול לעמוד להם בפעם השנייה. הם יודעים. ושוב בוחרים להתעלם ולשתף פעולה.
- זה לא שלא היו אנשים נחמדים באמסטרדם. היו. אפילו לא מעט. מוכר בזארה – היא כבר הייתה בקופות כשאני עוד מדדתי את כל החנות – הצליח לרגש את רותם עד דמעות כששאל אותה למה היא לוחשת את שם המדינה שלה, ואמר לה שאנחנו צריכים להתגאות. שישראל מדינה טובה. אבל מולו הייתה את הפקידה שעבדה באיטיות מרגיזה ובולטת מדי אחרי שגילתה מאיפה אנחנו, את פקיד המכס שצעק חזק מדי ובלי שום פרופורציה לכלום ואת המוכרת עם החיג׳אב שביקשה דרכון להחזר המס וברגע שראתה את הלאום היא חייכה ואמרה שהיא נורא מצטערת והווי-פיי נפל ויתקנו אותו רק בעוד שבועיים, אז אין. אני לא יודע אם אפשר להגיד שהאנטישמיות מרימה ראש באירופה. אבל בהחלט אפשר להגיד שהיא לא מרכינה אותו.
- אני לא יודע אם זה ככה בכל אירופה. אני מכיר מספיק את פראג ויוון כדי להמר ששם המצב לא כזה. יש לי מספיק חברים שנסעו ללונדון בחודשים האלה ואמרו ששם לא מרגישים כלום. אבל שמעתי גם דברים הפוכים על וינה, על בלגיה, על פריז, וחשבתי לעצמי שזה שטויות של אנשים היסטריים. ובכן, אני לא חושב ככה יותר.
- המחשבה היחידה שחזרתי איתה היא שבאמת אין לנו מקום אחר. זו לא קלישאה וגם לא הגזמה. מאז שנות החטיבה החזקתי במחשבה שישראל צריכה להיות מדינת כל אזרחיה, אבל דווקא הביקור הקצר הזה הוכיח לי שאזרחי כל העולם דווקא ממש סבבה ואנחנו אלה שצריכים הגנה. יש מדינה יהודית אחת בעולם. כל מי שאינו יהודי ורוצה לגור בה ולתרום לפיתוחה אמור וצריך לקבל את סל הזכויות המלא. זו צריכה להיות מדינה שווה לכל אזרחיה. אבל לעזאזל, אין לנו לאן ללכת. 95 שנה אחרי שהיטלר עלה לשלטון, אירופה היא שוב מקום מסוכן ליהודים. וגם אם (עדיין) לא מסוכן פר אקסלנס, אירופה היא בהחלט מקום לא נעים ליהודים כרגע.
- ביום ראשון בערב נדבר על לזכור ולא לשכוח, אבל אלה שני דברים שונים לחלוטין. לצערנו אנחנו מקבלים תזכורות כל הזמן אז לזכור לא צריך, אבל לא לשכוח זו כבר אופרה אחרת לגמרי. הגל הזה יעבור. אמסטרדם תחזור לחזר על הפתחים והארנקים שלנו, כי אנחנו תיירים טובים, אבל בזמן שמאיימים עלינו בחרם עולמי כל שני וחמישי נכון לזכור מי החברים שלנו, ולא לשכוח את הדגלים שהם מרשים להניף ועוברים מתחתיהם כאילו כלום. שוב.
- לפני שנסענו חשבתי לעצמי שכולם מגזימים. אני מאוד מתבאס לגלות שטעיתי.
הדגלים הכי מצמררים אותי. חלון בשכונת נורד, אמסטרדם
איך מתחילים לכתוב?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה
הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-79 ש״ח בלבד
תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
