מכל הדברים בעולם שאפשר לכתוב עליהם בשבוע שבו מלאו לי ארבעים, אני רוצה לכתוב על חיים אברהם. כי למרות שאני מאוד מנסה, חיים אברהם לא עוזב לי את המחשבות בחודשים האחרונים, ובימים האחרונים הוא כבר ממש גר אצלי בראש.
אני לא יודע אם אתם זוכרים את חיים אברהם. אני לא יודע אם אתם זוכרים שלפני ה-7.10 היה כבר אחד כזה, ה-7.10.2000. אין סיבה אמיתית שתזכרו משהו מאלה.
ב-7.10.2000 הבן של חיים, בני, נחטף ללבנון יחד עם עדי אביטן ועומאר סועאד. אני הייתי אז בכיתה י״א, והייתי רוצה לכתוב שאני זוכר משהו מהאירוע הזה ושהוא נצרב בי באיזושהי דרך, אבל האמת היא שאני לא זוכר כלום. אפילו לא משהו מעורפל. צה״ל יצא מלבנון חמישה חודשים לפני כן, החיים המוטרפים פה המשיכו במלוא הקיטור, ושלושה חיילים נחטפו אז.
היום שלושה חיילים לא נראים כל כך הרבה.
כנראה שגם אז לא
רק רצה את הבן שלו בחזרה. סמ״ר בני אברהם ז״ל
אני לא ממש זוכר את הכתבה המדוייקת שבגללה נוצר הקשר הראשוני ביני לבין חיים. אולי שנה לחטיפה. אולי שנתיים. אולי הייתה איזו שמועה לא מבוססת וגם לא נכונה על מו״מ להחזרת הגופות. מי זוכר. הכל מעורפל לי.
מאז החטיפה ההיא היה את הפיגוע בדולפינריום ואת הפיגוע בסבארו ואת הפיגוע בבן יהודה ואת הפיגוע בקו מספר 16 בחיפה וראיינתי ומתו כל כך הרבה אנשים ופגשתי כל כך הרבה הורים שכולים והייתי מנוסה מאוד בתהליך.
אבל רק כשנפגשנו במשרד שלו ברמת גן הבנתי שאבא של חטוף זו אופרה אחרת לגמרי.
גוגל, למרבה ההפתעה, כמעט ולא זוכר את חיים אברהם, אז תנו לי לספר לכם שהיה מדובר באיש מתוק להחריד עם קול צרוד שהיה עשוי כולו שכבות של עצב. ככה זה הרגיש. הצער שלו היה כל כך גדול, כל כך חונק, עד שאי אפשר היה לנשום במשרד שלו.
למרות שבזמן החטיפה ראש הממשלה היה אהוד ברק ויוסי שריד שר החינוך ושמעון פרס השר לפיתוח אזורי וחיים היה איש מפלגת העבודה, אולי זה לא מאוד יפתיע אתכם לגלות שאחד הדברים הראשונים שהוא דיבר עליהם בראיון היה היעלמות הממשלה, ללמדנו שזה לא קשור לביבי כזה או אחר.
הוא סיפר לי, ואני לא יודע אם הסיפור הזה נכון אבל איכשהו אני מאמין שכן, שהפעם היחידה שהתקשרו אליו מהמפלגה היה אחרי שפנה לעיתונות וכעס שהממשלה אינה עושה די, ופואד התקשר לנזוף בו שהוא עושה נזק בתקופה רגישה.
אטימות ממשלתית היא באמת דבר ששני הצדדים של הפוליטיקה שלנו מתמחים בו.
עלו לו דמעות כמעט כל דקה, לחיים, והדבר הכמעט היחיד שאני זוכר מהראיון ההוא זה את כמות הפעמים שהוא הוריד את המשקפיים כדי לנגב את הדמעות ולהחזיר אותן. היגון שלו לחץ לי על כל עצם ועצב בגוף, ובכל זאת היה בו משהו טוב לב כל כך, שמה שהיה צריך להיות ראיון של ארבעים דקות הפך למפגש מרטיט של כמעט שמונה שעות.
באיזשהו שלב של הראיון תקף אותי רעב והוא הציע שנלך לבית קפה סמוך.
התיישבנו.
וחיים הוריד את המשקפיים וניגב אותן בחולצה שלו, והסתכל מסביב ואני לא אשכח את הרגע שהוא אמר: ״אני לא מצליח להבין איך כל כך הרבה אנשים ממשיכים בחיים שלהם, עומר. תהרוג אותי, אני לא מצליח להבין. אני צריך לזכור בשביל כולם, ואף אחד לא סוחב איתי את הזכרון״.
לא משפחת אביטן, לא משפחת סועאד ובטח לא משפחת אברהם עשו בלגנים. הם לא ארגנו הפגנות. הם לא התראיינו בתקשורת. הם היו אזרחים טובים והורים טובים לחטופים שאמרו להם לשבת בשקט ולחכות בסבלנות והם הקשיבו לממשלה שלהם.
הוא סיפר לי שמדי פעם הוא התקשר לשרים שהוא היה בקשר איתם, אבל הם לא ענו לו. הוא זעם על אוזלת היד ועל ההתעלמות המוחלטת. על ההפקרה. הזעם שלו הפתיע אותי כל כך כי הוא בא משום מקום ומי היה מאמין שהאיש העדין הזה מכיל בתוכו כל כך הרבה כעס ותסכול. הוא טינף עליהם, אחד אחד. אחר כך הוא ביקש – והתקשר עוד שלוש פעמים כדי לוודא – שאני לא אכניס דבר מתוך זה לכתבה כדי לא לפגוע בסיכויים לאולי-אם-יתחשק-להם מו״מ.
במקום למחות ולהפגין ולהבעיר את המדינה, הוא כתב. זה מאוד חיבר בינינו. הייתה לו סדרת ספרי ילדים מקסימה בשם ״עלילות יופ יופ״, והוא כתב גם שירים על אבל ושכול. היו לו מחברות קטנות כאלה, של פעם, חומות של דפתר, ובהן הוא כתב וכתב וכתב. המון מחברות היו שם. לא יודע כמה. עשרות. הוא כתב יפה. באמת יפה. אמרתי לו את זה. הוא שאל אם אני מכיר מישהו שיפרסם את זה. אמרתי לו שלא. אז הוא נאנח ואמר: ״גם לכתוב לעצמי זה בסדר. זה עוזר להתמודד״.
כמה חודשים לפני שנפגשנו – אולי הסיפור הזה ישמע לכם מוכר – הוא החליט להיכנס לפוליטיקה. אולי בגלל זה גם הייתה הכתבה. בראיון איתו הוא אמר לי שהוא רצה לרוץ לכנסת כדי להחזיר את הבנים הביתה. מהרגע ששמעו על ההחלטה – אולי גם הסיפור הזה ישמע לכם מוכר – הוא הותקף מכל צדדי הקשת הפוליטית וגם על ידי אזרחים שתהו על מניעיו האמיתיים ואמרו שעם כל הכבוד אין לערבב פוליטיקה וחטיפות, ואם תקראו את הטובקים מהידיעה הקטנה שפורסמה אז תגלו איזה טון ודברי ביקורת שאולי ישמעו לכם דומה.
שאלתי אותו על זה. הוא ביקש לא להרחיב. בבית קפה, אוף דה רקורד, הוא אמר: ״אומרים לך תשב יפה ותהיה סבלני. אל תעשה רעש. אל תעביר ביקורת. אל תכנס לפוליטיקה. אבל זה הבן שלי. אני קודם כל אבא של הבן שלי. מה אתה היית עושה אם זה היה הבן שלך?״.
ואני רק הנהנתי, כי הייתי אז בן עשרים, ומה ידעתי על מה זה להיות אבא.
נפרדנו בשעה 22:30 בלילה. אני זוכר את זה כי כבר לא היו אוטובוסים בשעה הזאת. אמרתי לו, כפי שאמרתי לכל המרואינים שלי, שנשמור על קשר. לא באמת התכוונתי לזה. אחד הדברים הנוראיים בלהיות עיתונאי הוא שאתה משתמש וזורק. נכנס לחיים של אנשים, מלווה אותם כמה שצריך, שואל אותם את השאלות הכי אינטימיות ואז נעלם כשהכתבה מתפרסמת. זה הדיל. זה חרא של דיל.
חיים אברהם, כנראה, לא ידע על הדיל הזה שהקשר נגמר כשהכתבה מתפרסמת. העיתונים הגדולים כבר שכחו ממנו ולפחות לפי הארכיונים לא התייחסו אליו מלכתחילה, ואני חושב שאני ועיתון ״במחנה״ הלא מאוד חשוב היינו קצת התקווה היחידה. הוא התקשר כל שבוע. לפעמים כמה פעמים.
בהתחלה עוד עניתי לו. דיברנו. אפשר היה להרגיש את הבדידות דרך הטלפון. הוא שאל אם היו תגובות לכתבה. אם אני מכיר מישהו מהממשלה, שבינתיים התחלפה. הוא ביקש לשלוח לי שירים לראות אם אולי מישהו יסכים לפרסם. הזמין אותי לקפה. נפגשנו עוד פעמיים או שלוש אחר כך, וכל הזמן זה הרגיש כמו שיחות עם יונה פוטאפוב מיגון של צ׳כוב. אצלי, אדוני, בן מת אצלי. ואני לא רציתי לשמוע ורק זעתי באי נוחות בכיסא וחיכיתי שייגמר כבר.
אבל כשהשיחות ממנו הפכו להרגל שבועי קבוע, הפסקתי לענות. האמפטיה התחלפה מהר מאוד בכעס שמה הוא בכלל מתקשר ומה הוא רוצה ממני, האיש הזה. כולה ראיינתי אותו לעיתון. הצער שלו ניפץ לי את הנשמה וזה היה בזבוז זמן מוחלט מבחינתי. אני לא אשם שחטפו לך את הילד, חיים, זה מה שרציתי להגיד לו. אני לא אשם.
במקום זה הפסקתי לענות לו.
והוא התקשר והתקשר והמשיך להתקשר גם שנה אחר כך.
ואני לא עניתי לו.
הייתי בן עשרים וקצת. זה היה גדול עלי. רק רציתי להמשיך הלאה בחיי. והמרתי את האשמה בכעס ובראש שלי הצדקתי את זה שהוא בכלל אשם ושהוא חצה את הגבול הדמיוני של מראיין מרואיין ושהוא סטוקר, כן, זה מה שהוא, וחשתי את עצמי מאוד צודק כשלא עניתי, כי זה בעצם לטובתו. ולטובתי.
אבל עכשיו אני כמעט כפול בגיל ממה שהייתי אז. אני גם אבא. אני יודע שגם אני הייתי מתקשר ולא מרפה ולא מפסיק ונאחז בכל שביב סיכוי. חטפו לו את הבן, לאיש הזה. ״ואצלי, אחא, מת בן, השמעת?״ כתב צ׳כוב וידע בדיוק על איזו יגון ומועקה הוא מדבר.
אין כזה יגון ומועקה בעולם כולו.
אף אחד לא רצה להקשיב ליונה מהסיפור.
אף אחד לא רצה להקשיב לחיים מהמציאות.
פסח עכשיו. זה לא חג, זה לא כלום, אני אפילו לא יודע מה זה השנה, אבל אני יכול להגיד לכם, עם יד על הלב, שאני לא חושב על החטופים. זו האמת. אני לא מכיר אף אחד מהם, אני לא יודע איפה הם מוחזקים ואין שום יכולת לדמיין מה עובר עליהם, לא פיזית ולא מנטלית.
אבל אני חושב על ההורים שלהם. כל הזמן. על הילדים שלהם. על בני הזוג שלהם. על זה שפעם אחר פעם, בכל דור ודור ובכל שבעה באוקטובר, האנשים האלה הופכים להיות מוקצים מהחברה. שאנחנו מחבקים אותם ואחרי שניה כועסים עליהם וחושדים בהם ואנחנו לא לומדים כלום והאמת היא שאין לזה שום קשר לשייכות פוליטית, אלא רק לפחד האיום והנורא שנידבק בעצב ובבדידות האלה.
ושאם נסיר מבט ונהדוף אותם בכעס מאיתנו לנו זה לא יקרה. קל לנו יותר לכעוס עליהם ולבקש מהם שיתנדפו לנו מהעיניים מאשר לחבק אותם.
חיים אברהם היה ואיננו. לפני עשור פחות חודשיים וחצי הוא נפטר מסרטן, ולמרות שאני לא רופא אני חושב שאני יכול לקבוע שזה לגמרי העצב שהרג אותו מבפנים. יש לנו הרבה מאוד חיים חדשים עכשיו. לא מגיע להם לגמור באותה הדרך.
אני לא מטיף פה לכלום. אני לא יותר טוב מאף אחד. כשניתנה לי ההזדמנות נעלמתי והתנדפתי ועכשיו נשאר לי רק צער ואשמה וזכרון מהמספר שלו על הצג, ועד שהבנתי שטעיתי כבר לא נשאר לי ממי לבקש סליחה.
אז רק שתדעו שהיה פעם איש כזה, חיים אברהם. איש מתוק וחמוד וטוב לב עם המון המון דמעות שרק רצה את הבן שלו בחזרה. הוא כתב ספרי ילדים יפים שאני מקריא אותם לילדים שלי והם אוהבים אותם מאוד. בתחילת כל ספר יש הקדשה אישית מהאיש הנפלא הזה, ותמיד הוא חתם ב״ושבו בנים לגבולם״.
סליחה, חיים. הלוואי ובסיבוב הזה נהיה טובים יותר.
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה
הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-79 ש״ח בלבד
תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
ביום שישי שעבר עשיתי את ״התנועה״.
התנועה, נו.
אל תעמידו פנים שאתם לא יודעים על מה אני מדבר.
מה שקרה זה שבשישי שעבר הכנתי לרותם ולי ארוחת ערב תאילנדית משובחת <הכנס כאן טפיחה נאה על השכם>, ואחרי ששטפתי כלים <הכנס כאן קריאות ספורדיות מהקהל ״וואו! איזה בן זוג!״> רציתי לבדוק את הוראות האחסון של רוטב האחסון של הסויה.
ואז עשיתי אותה.
את התנועה.
ה-תנועה.
ביום שישי שעבר עשיתי את ״התנועה״.
התנועה, נו.
אל תעמידו פנים שאתם לא יודעים על מה אני מדבר.
מה שקרה זה שבשישי שעבר הכנתי לרותם ולי ארוחת ערב תאילנדית משובחת <הכנס כאן טפיחה נאה על השכם>, ואחרי ששטפתי כלים <הכנס כאן קריאות ספורדיות מהקהל ״וואו! איזה בן זוג!״> רציתי לבדוק את הוראות האחסון של רוטב האחסון של הסויה.
ואז עשיתי אותה.
את התנועה.
ה-תנועה.
״אבא״, הוא אמר לי אתמול, ״תספר לי שוב איך נולדתי״.
זו מסורת קבועה שלנו יום לפני יום ההולדת שלו מאז שהוא היה בן ארבע.
כל כמה זמן – אני רוצה להגיד כל שנה, אבל האמת שזה יותר קרוב לכל חודש – כשאנחנו נוסעים באוטו, במיוחד אם זו נסיעה ארוכה, אחד מהם בדרך כלל יגיד ״תספר לי איך נולדתי״.
בהתחלה סיפרתי להם את הסיפור האמיתי, ועם הזמן והשעמום התחלתי להוסיף פרטים כיד הדמיון הטובה כמו שעושים בכל סיפור טוב באמת. הוא, באופן אישי, מתפקע מצחוק כל פעם מחדש כשאני אומר לו שהוא נולד כל כך גדול, בשבוע 42, עד שישר רשמנו אותו לבית ספר, ואז עושה חיקוי שלו יוצא מהבטן ומדבר עם כל הנוכחים בחדר הלידה מרוב שהוא כבר היה ענק. הוא מתגלגל מצחוק, אני לא מבין למה ומה כל כך מצחיק אבל ממשיך.
אני אבא 11 שנה ממש היום, ונדמה לי שאם צריך לסכם בזעיר אנפין את חווית האבהות שלי ב-90% מהזמן זה יהיה המשפט הזה: אני לא מבין, אבל ממשיך.
״אז מבטלים?״, הסתכלתי עליה וכבר הייתי מוכן עם הלחיצה על הכפתור.
נותרו רק שש שעות לאפשרות לבטל בחינם.
אחר כך נחויב בתשלום של לילה אחד על הביטול, מה שאומר שהלכה למעשה נצטרך ממש לצאת לחופשה שהזמנו.
בגלל שרותם היא אדם נורמלי ושפוי, היא ממש שמחה מהחופשה המתקרבת שהזמנו כבר לפני יותר מחצי שנה.
אני, לעומתה, ניצלתי איזה רבע משפט שהיא אמרה על משהו אחר לגמרי ואמרתי לה ״לא חייבים לנסוע אם את לא רוצה״.
״מה״, היא הסתכלה עלי בתדהמה. ״מה זה קשור?״.
אבל עוד לפני שהיא הספיקה לסיים את המשפט אני כבר פתחתי את המחשב, שלפתי את ההזמנה, נשמתי לרווחה כשגיליתי שעדיין אפשר לבטל בחינם ונלחצתי מחדש כשהבנתי שיש עוד שעות ספורות לביטול.
״נו״, שאלתי אותה, האצבע כבר מוכנה על ההדק. ״אז מבטלים?״.
״אז מבטלים?״, הסתכלתי עליה וכבר הייתי מוכן עם הלחיצה על הכפתור.
נותרו רק שש שעות לאפשרות לבטל בחינם.
אחר כך נחויב בתשלום של לילה אחד על הביטול, מה שאומר שהלכה למעשה נצטרך ממש לצאת לחופשה שהזמנו.
בגלל שרותם היא אדם נורמלי ושפוי, היא ממש שמחה מהחופשה המתקרבת שהזמנו כבר לפני יותר מחצי שנה.
אני, לעומתה, ניצלתי איזה רבע משפט שהיא אמרה על משהו אחר לגמרי ואמרתי לה ״לא חייבים לנסוע אם את לא רוצה״.
״מה״, היא הסתכלה עלי בתדהמה. ״מה זה קשור?״.
אבל עוד לפני שהיא הספיקה לסיים את המשפט אני כבר פתחתי את המחשב, שלפתי את ההזמנה, נשמתי לרווחה כשגיליתי שעדיין אפשר לבטל בחינם ונלחצתי מחדש כשהבנתי שיש עוד שעות ספורות לביטול.
״נו״, שאלתי אותה, האצבע כבר מוכנה על ההדק. ״אז מבטלים?״.
כבר 15 שנה אני מחכה לשיחת הטלפון הזו.
אולי אפילו יותר.
כבר עשור וחצי אני מחכה שאיזשהו גוף מסחרי גדול יצלצל אלי וישאל: ״עומר?״.
״כן?״, אני אענה בהתרגשות, יודע שזו השיחה שחיכיתי לה כל חיי.
״תקשיב, אנחנו עוקבים אחרי התוכן שלך כבר שנים, והוא באמת הטוב והמרתק ביותר שראינו. חוץ מזה, אם מותר להגיד, אתה חתיך למות. אנחנו רוצים לשלם לך כדי שתחיה״.
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.
סיפורו של יוני אלול, צלם מוכשר שהקורונה סגרה לו את הסטודיו, זוגתו נעלמה מהדירה המשותפת שלהם וכאילו שכל זה לא מספיק גרוע, אמא שלו קנתה קופונים לקרוז משפחתי ואין לו ברירה אלא להצטרף. הספר הגיע למקום הראשון ברשימות רבי המכר פחות מ-48 שעות אחרי צאתו, תורגם בעולם וזכה לאהדת הקהל והביקורות
לאדם לפיד יש רק רצון אחד בעולם: להתחתן. ולמרבה הצער, הוא מבין שזה לא הולך להיות פשוט בכלל. ״לחוץ חתונה״ שבר את שיאי המכירות הישראלים, הגיע למקום הראשון ברבי המכר, היה ספר הפרוזה הנמכר ביותר של שנת 2018, נבחר למצעד ספרי העשור ועובד (על ידי) לסרט ״עוד סיפור אחד״ בבימויו של גורי אלפי
נשימות עמוקות. לחשוב חיובי. כסף זורם אלי בקלות ובלי מאמץ. אם אתם מאמינים שזה שפע ויודעים לעשות את כל אלה, הספר הזה לא בשבילכם. זה סיפור שמתחיל באדם שלא מאמין בשפע בכלל, ומסתיים באדם שיודע ששפע קיים ומבין סוף סוף איך מפעילים אותו, ומה צריך לעשות כדי לזמן אותו גם לחיים שלך
תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן תוכן
אני יודע שקראת כבר אלף ספרים על איך לכתוב ספר. אני יודע כמה עצות מזופתות קיבלת.
אבל מה אם הייתי אומר לך שזה באמת לא כל כך מסובך כמו שנדמה לך?
מה אם הייתי אומר לך שלכל הסיפורים בעולם יש את אותו המנוע. ואותם החוקים.
וכל מה שצריך הוא רק להבין איך סיפורים עובדים.
ואז לכתוב את הסיפור שלך.
האם אפשר לדמיין את יומנה של ברדיג׳יט ג׳ונס ללא ברידג׳יט ג׳ונס?
את הארי פוטר ללא הארי פוטר?
ברור שלא!
בניגוד לסרטים, סדרות או כל מדיום אחר, רק בספר אנחנו צוללים לתודעה של הדמות הראשית. והתודעה הזאת, הדמות הזאת, היא זו שמבדילה בין ספר בינוני לספר בלתי נשכח.
ועם ספר התרגילים הזה, שכולל 88 תרגילי כתיבה, תהיה לך דמות ראשית מושלמת
אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.
מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ
הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים
