15.3.
התאריך הזה עושה לי צמרמורת זו השנה הרביעית ברציפות.
כן, אני יודע, עברו ארבע שנים מאז הקורונה.
כן, אני יודע, הטראומה הלאומית הנוכחית גורמת לה להיראות כמו משחק ילדים וחלום רחוק ומתוק.
ובכל זאת, ולמרות שלפי התקנון מותר לי להתקרבן עד שבע שנות עסקים מיום המקרה, אני רוצה לעשות לטראומה מהקורונה את הדבר האחרון שחשבתי שאני אעשה לה: אני רוצה לשחרר אותה.
ולהיפרד.
לא תכננתי לעשות את זה. למעשה, ביורצייט החגיגי הזה אני מודה שקצת תכננתי לחפור לתוך הפצע ולחיות שוב את הטראומה. כדי לעשות את זה חזרתי אחורה אל היומנים ואל הטקסטים מהתקופה ההיא רק כדי לגלות שכל מה שסיפרתי לעצמי היה – ואני אתנסח כאן מאוד בעדינות – ממש לא נכון.
ולמעשה הוא היה ההפך הדי המוחלט.
עיצבה את הזהות שלי הרבה יותר ממה שהייתי מוכן להודות. אני מנסה לחזור לכתוב בבית קפה אחרי הסגר הראשון
הנה מה שכן נכון: אחרי כל כך הרבה זמן של דשדוש ושל התחלת קריירה שנמשכה כמעט 15 שנה, שנתיים לפני הקורונה, ב-2018, חוויתי את הפריצה המטאורית שלי. ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, היה סיפור הצלחה אבסולוטי, מהסוג שבתעשייה מגדירים ״חד קרן ספרותי״.
מהדורה ראשונה של 3,000 עותקים נמכרה בתוך פחות משבוע, העותקים אזלו בכל חנות, התבססתי במקום הראשון בכל רשימות רבי המכר, חוזה עיבוד לסרט נחתם בזמן שיא, כתבות התפרסמו עלי כל שני וחמישי והייתי על גג העולם.
ההצלחה הזו פתחה לי לרווחה את כל הדלתות שהיו נעולות בפני כל כך הרבה שנים. חברות הפקה וערוצים שפעם לא היו מוכנות לשמוע ממני עמדו בתור לקנות את הזכויות לספר הבא שעוד לא היה כתוב.
מפיקים גדולים ביקשו שאני אכתוב סכום והם ישלמו אותו.
אוקיי, היה מפיק אחד כזה, אבל זה היה חתיכת רגע.
שחקנים מפורסמים ממש השיגו את הטלפון שלי וביקשו שאני אכתוב להם תפקידים.
וחשוב מזה: כל רעיון שלי קיבל ״כן״ מהדהד.
וכמו אדם שהיה מורעב, הסתערתי על כל הפרויקטים כולם בבת אחת, וחתמתי על סרט, סדרה וספר במקביל.
ואם אתם יודעים דבר או שניים על כתיבה, או על פרוייקטים, או סתם על החיים, אתם יודעים שזה דבר שלא עושים.
לוח הזמנים היה משוגע. באפריל 2020 צילומי הסדרה החדשה היו אמורים להתחיל. חודש אחר כך הסרט ״עוד סיפור אחד״, שמבוסס על ״לחוץ חתונה״, היה אמור לצאת לאקרנים. ביוני הסדרה שצולמה באפריל והספר החדש שמבוסס עליה היו צריכים לצאת ולא היה לי יותר מדי זמן להנות מזה כי ביולי הצילומים של הסרט כבר היו צריכים להתחיל.
ואז הגיע ה-15.3 הארור.
ארבע שנים אני מתפרנס מהסיפור הזה. מספר אותו בכל הרצאה, בכל שיעור, בכל מפגש אקראי. אם אתם מכירים אותי יותר משבע דקות אתם מכירים את הסיפור הזה עלי, כי הוא חלק בלתי נפרד מהאופי שלי. הרחמים העצמיים על האימפריה שבניתי ונהרסה נדבקו אלי כמו זפת.
למרות שנהוג להגיד שהחיים שלך קורסים ביום בהיר אחד אני דווקא זוכר שהיה מבול מטורף, ובזה אחר זה הגיעו טלפונים שבישרו שהפרויקטים שלי ״מוקפאים״, שזו מילה יפה למבוטלים.
בעשר בבוקר הייתי הבחור הכי רותח בתעשיה.
127 דקות אחר כך הייתי מובטל.
תגידו מה שתגידו, זה יופי של סיפור למי שקורבנותו אומנותו. בול בפוני. רגע אחד הייתי כוכב זוהר, שלושה ימים אחר כך ישבתי בבית ב-11 בבוקר וצפיתי בבת שלי מנסה להכניס צורה של עיגול ללוח עץ בצורת ריבוע כששני מבוגרים שמאוד אהבתי והערכתי הסבירו לי שעם קצת מזל אני אוכל להיות מסדר מדפים בסופר.
ארבע שנים אני מתפרנס מהסיפור הזה. מספר אותו בכל הרצאה, בכל שיעור, בכל מפגש אקראי. אם אתם מכירים אותי יותר משבע דקות אתם מכירים את הסיפור הזה עלי, כי הוא חלק בלתי נפרד מהאופי שלי. הרחמים העצמיים על האימפריה שבניתי ונהרסה נדבקו אלי כמו זפת.
בשנתיים האחרונות, כמו שאתם אולי יודעים כי אני כותב על זה כל הזמן, יצאתי למסע רוחני לחפש שפע. הספר ״חף משפע״, שהוא סיפור המסע הזה. יצא ממש עוד כמה חודשים, אבל אני רוצה להגיד שהחלק הקשה ביותר במסע הזה היה לשחרר את ההתקרבנות ולקבל את העובדה שאפשר לראות דברים גם אחרת.
ואחרי ארבע שנים, ואחרי הרבה מאוד עבודה, אני רוצה להגיד שהקורונה, יימח שמה, בעצם לא הרסה שום דבר.
בשבוע האחרון צללתי לתוך הטקסטים שכתבתי בתקופה שלפני, ואין לי אלא להודות: הם איומים. זו האמת. אני חושב שידעתי את זה איפשהו באחורי הראש גם בזמן אמת, אבל לקרוא אותם שוב עכשיו היה מביך.
הפאנצ׳ים שכתבתי היו דלוחים. המעברים רפים. הכנות עמדה על אפס. הסיטואציות מופרכות ומבוימות, והכל גרוטסקי ובלי שום סטייל או אלגנטיות או עדינות. הכל נכתב בחופזה בלי שום זמן לתת לדברים להתבשל, וככה זה בדיוק זה מרגיש: גבב מילים שלא רק שלא הספיק לרתוח, אלא אפילו לא הספיק להתחמם.
והאמת היא שאני חושב שהקריירה שלי הייתה צוללת ומתרסקת ברעש אדיר אם משהו מהדברים האלה היה יוצא כמו שהוא.
יותר מכל קבוצה אנושית אחרת על הפלנטה באותה תקופה, הכי שנאתי את אלה שהתייחסו לקורונה כשיעור. זה היה כל כך מכעיס. אסון איום ונורא קרה, מיטות בתי החולים היו מפוצצות, ואנשים שמדברים מאוד לאט מסבירים שהכל לטובה ולכל אחד יש שיעור ללמוד.
אז לא, אני לא חושב שהכל לטובה, ובספר אני בהחלט מסביר למה זה אחיו התאום של ״הכל אבוד״.
אני אפילו לא חושב שהקורונה היא שיעור, אבל בכל זאת למדתי ממנה משהו, ןהוא שגם הדברים שנדמה לך שלא יסתיימו אף פעם מגיעים לכדי סיום.
והחיים, שהם אנרגיה בלתי מתקבלת על הדעת וחזקה הרבה יותר ממה שידענו, מוצאים את דרכם להמשיך כרגיל.
אחרי ארבע שנים, אני כבר לא חושב שאם לא הייתה קורונה החיים שלי היו במקום טוב יותר. למעשה, אני די בטוח שהם לא.
ולכן, ביום הזה ממש, אני מסרב להמשיך ולהיות מוגדר על ידי האירוע הזה. אני בוחר לשחרר את היורצייט הזה ולהמשיך הלאה בחיי, ולהפסיק לחשוב מה היה קורה אם. אני לחלוטין בוחר לקבל את העובדה שרק אני אחראי למקום שבו הקריירה שלי הייתה, ורק אני אחראי למקום שבו הקריירה שלי נמצאת עכשיו.
וגם קצת נמאס לי להיות קורבן, זו האמת. יש אנשים שדברים איומים ונוראים באמת קרו להם. ונדמה לי שארבע שנים אחרי אפשר להסתכל על הפצע הזה, לא לזלזל בו, אבל כן להגיד ששרדתי כדי לספר.
אז להתראות, קורונה. אפילו לא נדבקתי בך, למען השם, אז אני בטח לא אתן לך להידבק לי לחיים ולזהות העצמית. ואני מתחייב שבשנה הבאה, בתאריך הזה ממש, כבר לא יהיה פה פוסט שיעסוק ביום השנה הזה. אולי אפילו – היי, לאדם מותר שיהיו לו חלומות – הוא יהיה פוסט קצת שמח.
בינתיים, אני מחזיר את ה-15.3 להיות סתם עוד יום רגיל, את הקורונה להיות סתם עוד משהו שקרה ומפנה את הטקסטים שלי למקומות אחרים.
להתראות, קורונה. וכשאני אסיים להיות מובך מזה, אני גם אגיד לך תודה על השיעור.
איך מתחילים לכתוב?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה
הספר היחיד שהספר שלכם צריך עכשיו ב-59 ש״ח בלבד
תוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
הסדנה המובילה והגדולה בישראל לכתיבה בגוף ראשון
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
