״אתה יודע״, היא לקחה עוד שלוק מהקפה שלה והסתכלה שוב על צרור הדפים שמולה. ״אם אני מדלגת מפרק 9 ישר ל-11, אני לא מרגישה שחסר לי משהו״.
הייתי אומר שבאותו רגע השמיים נפלו עלי, אבל ישבנו בקומה השנייה של הארקפה בשוסטר והתקרה שם גם ככה נמוכה, אז התיאור הדרמטי הזה פחות מתאים כאן.
אבל שתדעו לכם שאם שרי שביט, העורכת של ״לחוץ חתונה״ ואני היינו יושבים תחת כיפת השמיים, הם היו נופלים עלי באותו רגע ממש.
ושיהיה ברור, אני האחרון שאכפת לו כשאומרים לו למחוק משהו. אחרי יותר משני עשורים בעיתונות איבדתי קשר רגשי למילים שלי, ולמרות שזה היה הספר הראשון שלי החלטתי לבוא עם אותה הגישה גם לעורכת שאני עצמי ביקשתי מההוצאה לשלם לה כדי שתעשה בדיוק את זה.
אבל עד פרק 10.
לא פרק 10.
לסמוך על הטקסט שלך והסיפור שלך - ותסמכו עלי בעניין הזה - זה הדבר שהכי קשה לעשות בתור כותב. כי זה שלב אחר לגמרי מהשאלה ״מה לא עובד?״. פסקאות ארוכות, מילים מיותרות - את כל אלה קל לזהות וגם קל להוריד, כי למה שתשאיר משהו גרוע. אבל לזהות את מה שכן עובד ובכל זאת הסיפור שלך יכול להסתדר בלעדיו, זו כבר משימה אחרת לגמרי.
פרק 10 – שאותו תוכלו למצוא כאן בהופעת בכורה, כי בספר הוא לא נמצא – היה הפרק האהוב עלי.
הייתה בו הדמות האהובה עלי.
קוראים לה מריה.
כלומר, קראו לה מריה.
עד ששרי רצחה אותה בדם קר.
מריה הייתה הדמות שהכי נהניתי לכתוב. בכלל. אי פעם. יותר מאדם, יותר מערן, אפילו יותר מירדן. היא הייתה ארגנטינאית חמת לב וחמומת מוח, שילוב של בחור ארגנטינאי מהמם שישן מיטה לידי בטירונות ובחורה ספרדיה מקסימה שפגשתי בכנס שכל מילה שנייה שלה הייתה קללה, וכל מי שקרא את הפרק הזה התאהב בה מיד.
ובכל זאת, הרוב המוחץ של הקוראים של הספר הזה – כלומר, כל מי שקרא אותו אחרי שהוא הודפס – מעולם לא פגש אותה.
ואני אספר לכם עוד משהו: כל כך אהבתי את מריה שהחלטתי לנקום את מותה ולהכניס אותה כדמות ראשית ב״כולם לחייך״, הספר שיוצא עוד חודשיים. הפכתי אותה לאחראית בידור אנרגטית, מצחיקה וכובשת וזרקתי עוד חץ על לוח המטרה עם הפנים של שרי וצעקתי עליו ״זה בשבילך!״.
נחשו את מי לא תמצאו בספר החדש.
ונחשו מי מחק את מריה לגמרי לבד ואפילו לא היה צריך את עודד וולקשטיין, עורך הספר, כדי שיגיד לו את זה.
ב"לכתוב את עצמי" רענן ואני מקדישים שיעור שלם למונח ״הרוג את יקיריך״, שהוא אחד הדברים שהופכים כותב חובב לכותב מקצועי: היכולת להסתכל על הטקסט של עצמך ולמחוק ולהגיד ״זה לא עובד״.
אבל המקרה של מריה הוא קצת אחר, משום שזה כן עבד. הפרק איתה היה מעולה. זה רק שהספר, כפי שאמרה שרי, לגמרי יכול לעבוד גם בלעדיו. ואחרי שקיללתי אותה בכל שפה אפשרית (סליחה, שרי!) חזרתי הביתה כועס מאוד ועשיתי בדיוק את מה שהיא אמרה: הוצאתי את פרק 10 מצרור הדפים.
ובאמת לא הייתה שום בעיה לדלג מפרק 9 לפרק 11.
וכך, ביד מאוד רועדת, ניגשתי לקובץ הטקסט שחשבתי שהוא גמור.
ומחקתי פרק שלם.
לא כי הוא לא היה טוב. לא כי הוא לא עבד. פשוט כי הסיפור שלי הצליח ללכת לגמרי בלעדיו.
ולמרות שזה היה הדבר הכי קשה שעשיתי אי פעם כסופר, הייתי גם נורא גאה בעצמי. הסיפור לא היה צריך את הקישוט הזה בדמות מריה. הדמויות שלו לגמרי החזיקו אותו.
עם אותה גישה בדיוק הגעתי ל״כולם לחייך״ (כבר אמרתי שהוא על המדפים עוד חודשיים?). והבקשה שלי מעודד הייתה חד משמעית: סמן לי את כל המילים שהסיפור יכול להסתדר גם בלעדיהן.
והוא מצא 21,736 מילים כאלה.
וכולן ירדו.
אלה היו – ולא במקרה, אני מתחיל לחשוד – הקטעים האהובים עלי. הקטעים שבהם נכנסתי לנבכי הנפש שלי וכתבתי את הדברים העמוקים והכואבים ביותר. והסימון החד משמעי של עודד לימד אותי את השיעור החשוב ביותר שלמדתי ואני ממשיך ללמוד בכל יום מחדש: לסמוך על הסיפור שלי.
ושהוא מסתדר מעולה גם בלי ההסברים הארוכים כאורך הגלות והבדיחות המאולצות שלי.
ולסמוך על הטקסט שלך והסיפור שלך – ותסמכו עלי בעניין הזה – זה הדבר שהכי קשה לעשות בתור כותב.
כי זה שלב אחר לגמרי מהשאלה ״מה לא עובד?״. פסקאות ארוכות, מילים מיותרות – את כל אלה קל לזהות וגם קל להוריד, כי למה שתשאיר משהו גרוע.
אבל לזהות את מה שכן עובד ובכל זאת הסיפור שלך יכול להסתדר בלעדיו, זו כבר משימה אחרת לגמרי.
וקשה הרבה יותר.
אבל גם מתגמלת הרבה יותר.
מאז אני עובר על כל טקסט גמור שלי פעמיים: פעם אחת כדי לראות מה לא עובד.
ופעם שנייה כדי לראות מה כן עובד, אבל הסיפור חזק מספיק גם בלעדיו.
שנים חיכיתי שאיזה קורא ירים טלפון. ישלח הודעה. משהו. שמישהו יגיד ״אתה יודע, עומר, זה אחלה ספר, אבל אחרי פרק 9 הרגשתי שהיה צריך לשלוח את אדם להודו ושיפגוש שם איזו בחורה ארגנטינאית כובשת״.
לספר הזה יש יותר ממאה אלף קוראים, שזו קבוצת ביקורת די מכובדת.
אף לא אחד מהם התקשר.
מה שאומר שעד כמה שקשה לי להודות בזה, שרי צדקה.
אם זה קשה לעשות את זה? בוודאי.
אבל לסמוך על הסיפור שלכם ולראות איפה הוא לגמרי יכול ללכת לבד מבלי שתתנו לו יד יהיה הדבר הכי טוב וחשוב שאתם יכולים לעשות עבור הקהל שלכם וגם לעצמכם.
ובשביל זה אנחנו פה, לא?
אפילוג: עברו שש שנים מאז תקרית מריה. שרי ואני היינו ונשארנו חברים טובים. אני אוהב אותה מאוד. אני חושב שזה הדדי. היא הייתה ונשארה אחת הסופרות, המשוררות והעורכות המוכשרות בישראל (את ״כשרון דיבור״ המופלא שלה כבר קראתם?). כמעט סלחתי לה. אני חש שאני עושה התקדמות בעניין הזה. עשור או שניים גג וזה יהיה מאחורינו. מריה – השם יקום דמה – עוד תמצא את עצמה באחד מהספרים שלי. או שלא. אבל את השיעור הכי חשוב שלמדתי על כתיבה אני לגמרי חייב לה.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
