היום ישבתי במשרד שלי וצחקתי מבדיחה של עצמי.
למען ההגינות אני אגיד שאני חושב שהיא הייתה מצחיקה. למען ההגינות האמיתית אני אגיד שלא היה במשרד שלי איש חוץ ממני כדי לקבוע אם זה נכון.
אחר כך עשיתי עם עצמי הפסקת קפה. סיפרתי לעצמי סיפור והקשבתי בקשב רב.אישרתי לעצמי הפסקה של חמש דקות לגלישה באתרים. נזפתי בעצמי כשגיליתי שעברה יותר משעה. אמרתי לעצמי ״אתה מוכרח לחזור לכתוב״.
זה לא עבד. אין לי הרבה סמכות מול עצמי. הצרה איתי תמיד הייתה שאני בהחלט מצחיק את עצמי, אבל לא מפחיד את עצמי. אפילו לא קצת.
קראתי את הטקסט שוב. ושוב.
ושוב.
התחלתי לחשוב שאולי בעצם הוא לא כזה מוצלח. גם כל הרעיון של הספר נראה לי פתאום אדיוטי למדי.
קוראים לזה בדידות.
ואחרי יותר משני עשורים של כתיבה, אני בטוח לגמרי שזה מעצור הכתיבה הגדול מכולם.
קשה לכתוב בלי קהל, ובלי מישהו שמחכה לטקסט שלך בצד השני. וכשאני אומר ״קשה״ אני מתכוון לבלתי אפשרי. תמצאו לעצמכם קהל. זה יכול להיות מישהו אחד. או עשרה. או אלף, אם יש לכם כאלה בנמצא והם מוכנים לעשות את זה בשבילכם.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מתלונן. כלומר, אני כן מתלונן, אבל אני לא מתכוון לטעון לרגע שהגעתי לעבוד לבד במקרה. הו, לא. חלמתי להגיע לשם. שנים עבדתי במשרדים משותפים ובאופן ספייס (הגדול שבהם היה 120 אנשים שיושבים בקומה מינוס 1 שאין בה חלונות או אוויר או תקווה) וחלמתי שיום אחד, כשאני אהיה סופר אמיתי, יהיה לי סטודיו משלי. לבד. אף אחד לא יתלונן בו על המזגן. אף אחד לא יפריע לי בו באמצע. אני אשב ואכתוב שם כל היום.
והעניין עם חלומות הוא שלפעמים המציאות מתנגשת בהם חזיתית.
כי הנה, סוף סוף, אחרי שנים בחדרי כותבים ומערכות עיתונים יש לי חדר משלי.
וזה הוביל אותי להתמודד עם משהו שבכלל לא היה לי מושג שיהיה צורך להתמודד איתו.
כי סדרה היא מאמץ קבוצתי. וסרט הוא מאמץ קבוצתי. ועיתון הוא על אחת כמה וכמה מאמץ קבוצתי.
אבל ספר? ספר כותבים לבד.
וזה קצת פחות חלומי והרבה יותר קשה ממה שזה נשמע.
כי את הפנטזיה אני מכיר היטב, אני חושב שאתם ואני שותפים לה: בית קפה שקט, רצוי על איזה רכס הרים באיטליה. מרפסת קטנה שמשקיפה לים גדול. מכל כיוון דממה. רק אתם, האספרסו האיכותי והמחשב.
וזה מדהים.
לשעתיים.
ואחר כך יש טקסט כתוב על המחשב. ואתה מוצא את עצמך מסתכל ימינה ורואה ים, ומסתכל שמאלה ורואה אספרסו, ומסתכל במראה ורואה אותך ותוך רגע אתה הופך להיות גרוע יותר מאחרון הקבצנים בצמתים ומוצא את עצמך ממלמל – שזו מילה יפה למתחנן – לאנשים זרים ״סליחה, אכפת לך לקרוא את הטקסט הזה? אני מבין שזה בעברית ואתה איטלקי, אבל בכל זאת, אתה יכול? אתה מוכן? רק תגיד לי מה אתה חושב? בבקשה?״.
וכשאין מישהו כזה, שאכפת לו כמעט כמו שלך אכפת (או אפילו יותר משלך אכפת!), כשאין איזשהו פידבק מבן אדם שאתה באמת מאמין למה שהוא חושב (כשמישהו אומר לך ״כן, כן, זה יופי״ תוך כדי שהוא בוהה בטלפון שלו זה לא מאוד אמין), זה מכבה.
וזה חתיכת מעצור.
קשה לכתוב בלי קהל, ובלי מישהו שמחכה לטקסט שלך בצד השני.
וכשאני אומר ״קשה״ אני מתכוון לבלתי אפשרי.
תמצאו לעצמכם קהל. זה יכול להיות מישהו אחד. או עשרה. או אלף, אם יש לכם כאלה בנמצא והם מוכנים לעשות את זה בשבילכם.
זה יכול להיות בן זוג (אם כי לא תמיד זה מומלץ, ואולי נדבר על זה פעם), או חבר שאתם סומכים עליו, או קבוצת כתיבה משותפת.
אבל כל כותב צריך מישהו שיקרא אותו ויתן תוקף וזוג עיניים נוספות.
ופשוט יגיד כשזה טוב.
וגם כשזה לא.
ויתן כוח להמשיך גם לעמוד הבא.
לא תאמינו כמה מעצורים ישתחררו לאחר מכן, ועד כמה הכתיבה שלכם תזרום כשתדעו שיש מי שמחכה לה. ולא ישאיר אתכם לצחוק מהבדיחות של עצמכם לבד.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
