אף פעם לא עשיתי מסיבה.
למעשה, אם תשאלו אותי מי האנשים שאני הכי מקנא בהם בעולם כולו, אני אענה לכם בכל הכנות שאלה אנשים שמסוגלים לשלוח הודעה שכתוב בה ״סגרתי שולחן בפאב מעשר עד ארבע, אשמח אם תבואו לחגוג איתי את יום הולדתי״. כמה אומץ ותעוזה צריך בשביל לשלוח כזאת הודעה.
אני מדמיין את עצמי שולח הודעה כזו ואז יושב בשולחן בפאב. לבד. מסתכל על הטלפון.
בשעה השישית, אחרי כמה הודעות מתנצלות של אנשים שכתבו לי שהם דווקא ממש רצו לבוא אבל, אה, הם אנשים שפויים ונורמליים ולמה שהם יצאו מהבית, ועוד כמה אנשים שפשוט לא הגיעו, אני אבין את הרמז הדק ואלך הביתה שיכור וגלמוד. הסוף.
איזה עוד סוף יכול להיות, נכון?
מי אלה האנשים שלא רק שהם יודעים לחגוג, עוד יש להם אומץ להזמין אחרים לעשות את זה איתם?
אני לא יודע לחגוג. זו האמת. אני עושה רושם של בחור נורא כיפי, אני יודע. למעשה, והלוואי והסיפור הזה לא היה אמיתי אבל הוא כל כך כן, אתמול עשיתי תשחצים עם עידו והיה לי כל כך כיף ששלחתי הודעה לרותם ושאלתי אותה מה דעתה שלמחר בערב – שישי, ולנטיינז, שנינו פנויים וכל העולם הוא הרפתקאה אחת גדולה שמחכה לנו – אני אקנה לנו חוברת תשבצים ופיצוחים וכל כך הדלקתי את עצמי על הרעיון שכתבתי לה עוד הודעה: ״וואו, יהיה לנו הכי כיף בעולם״ ומלא סימני קריאה.
חגיגה, אני יודע.
ההזמנה הרשמית למסיבה שמסתבר שהיא מסיבה
אני לא יודע לחגוג. עזבו את זה שבשנות הנעורים אף פעם לא הלכתי למסיבות וחגיגה בשבילי הייתה מגש שלם של פיצה בלי אף אחד שמאיים לחלוק אותו איתי, אני מדבר על סיבה למסיבה שגם אני, כמו רבקה מיכאלי, לא הפצעתי באחת כזאת מאז האייטיז. הגעתי לגיל 30? לא חוגגים. הספר הראשון שלי יוצא? מה יש לחגוג. הסרט הראשון שלי? אין מה לחגוג. גיל 40? נשארים בבית ומפחדים מהמתקפה האיראנית.
בקיצור, אני הייתי נסרין קדרי עוד הרבה לפני שהיא ידעה שהיא כזאת.
אני מפחד מחגיגות. זו האמת. אם אנחנו חוגגים סימן שטוב. ואם עכשיו טוב זה סימן שתיכף יהיה רע. וכמה מטופש זה לחגוג ספר שאף אחד לא יקנה או סרט שאף אחד לא יבוא לראות אותו או לארגן יום הולדת שאיש לא יבוא אליה. עדיף בהרבה לא לחגוג כלום אף פעם, להוריד את הראש, להתכונן תמיד לגרוע מכל ולהוציא את המיץ לבת הזוג שלך אם, במקרה, היא חושבת לעשות לך משהו נחמד שרק מריח כמו חגיגה.
ועכשיו אולי אתם מבינים למה היא לא פסלה על הסף ערב תשחצים. הכל עניין של סטנדרטים.
בכל מקרה, השבוע ישבתי על התקציב – חגיגה אומרים לכם! – של הרצאת הבכורה של ״חף משפע״ וגיליתי, איך לא, שהעסק יצא משליטה. מתוקים, מלוחים, יין, מיצים סחוטים. לרגע זה היה נראה כאילו יש לי איזו כוונה שאנשים יהנו פה.
״המספרים לא מסתדרים לי״, התלוננתי בפני האישה שאיתי.
״הם לא צריכים להסתדר לך״, היא ענתה לי, ״זאת מסיבה״.
״זאת לא מסיבה!״, התרעמתי. ״זאת הרצאה!״.
״יש כיבוד, יש אלכוהול, יש הופעה. נשמע לי כמו מסיבה. תרשה לעצמך, מאמי. תחגוג״.
בסדר, חשבתי לעצמי, האישה נמצאת בכזה צמצום של כיף איתי שגם הרצאה מעשירה ומקצועית שבפירוש לא הובטחה בה הנאה נדמית לה כמו מסיבה. והייתי מחליק את זה, אלמלא שעתיים אחר כך כתבתי איזה קיטור חינני כמו המוות על הערב המקצועי על שפע – ההרצאה, נו – שאני מארגן לרוני ומאירה, ורוני, בלי לתאם עם רותם, ענתה: ״די, אתה מפריע לי להתרגש מהמסיבה״.
ואם זה לא מספיק אז אתמול בלילה קיבלתי הודעה מחברה טובה שכתבה לי בוואטסאפ ״מתי זה המסיבה שלך? אני רוצה להביא חברה״.
ואולי, בסוף, זה בכלל לא משנה מה אנחנו מחליטים, ולפעמים אנחנו צריכים את האנשים שאוהבים אותנו כדי לראות את מה שאנחנו לא מסוגלים: את הרגעים שראוי לחגוג אותם
אני באמת לא יודע איך קרתה אי ההבנה המצערת הזאת, או למה דווקא עכשיו, אבל הרשו לי להבטיח לכם שהמילה ״מסיבה״ מעולם לא יצאה מהפה שלי. העובדה שהחלטתי להגיד לא לשש הוצאות ולהוציא ספר לבד בתחום שמעולם לא כתבתי עליו ואנחנו נגלה כולנו ביחד אם מחשבותי בנושא הנ״ל מעניינות מישהו זולתי היא סיבה לפאניקה טוטאלית, בטח ובטח לא משהו שראוי לציון.
או שכן?
אולי, בסוף, זה בכלל לא משנה מה אנחנו מחליטים, ולפעמים אנחנו צריכים את האנשים שאוהבים אותנו כדי לראות את מה שאנחנו לא מסוגלים: את הרגעים שראוי לחגוג אותם. ואולי גם אם לי אין אומץ – ואין לי, קחו את המילה שלי בעניין – ואני אעשה אלף סיבובים ואקרא לזה הרצאה או סדנה או סמינר או משהו עם ערך לימודי, שחלילה לא תרגישו שיהיה כיף וזהו ותראו בורקסים כי בטח בשביל זה אתם באים, אז אולי ככה נולדת מסיבה: כשהאנשים שהכי אוהבים אותך מודיעים לך שאתה עושה אחת כזאת ותתמודד.
אני לא יודע, זו באמת פעם ראשונה עבורי.
וכך יצא שתשעה ימים לפני יום הולדתי ה-41, ולראשונה בחיי, אני עושה מסיבה. אני לא קורא לה ככה, כמובן, כי איפה הערך בזה, אבל אני לא פוסל על הסף שעשוי להיות מצחיק ומהנה וערב שממש יצדיק את יציאתכם מהבית.
אני, אם תהיתם, אהיה הבחור הלחוץ שיעמוד על הבמה לבד לראשונה בחייו ויוציא את כל הכיף הזה לדרך ויגיד לכם שממש עוד מעט נדבר פה שפע, אבל קודם נפתח עם המשפט שאין מסיבה טובה בלעדיו: ״קידומת הולנדית, שתי אותיות. קדימה, חברים, איפה הכפיים שלכם?״.
(קוד קופון ״שפע15״ יוריד את המחיר ל-89 ש״ח בלבד)
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
