אני רוצה לספר לכם על נורית פייגה.
עד אתמול לא הכרתי את נורית פייגה. זאת אומרת, כבר נפגשנו פעם, מסתבר, אבל הפגישה הייתה כל כך כאוטית ורגשית שלא זכרתי אותה בכלל. ולמרות שנפגשנו שוב רק אתמול ולא זיהיתי אותה והיא הייתה צריכה להציג את עצמה שוב, נורית פייגה היא האישה שבשבילה אני כותב ספרים.
ולא ידעתי את זה עד שנפגשנו.
אולי השם שלה מצלצל לכם מוכר מאיפשהו, ואולי אתם מכירים את הסיפור שלה, ואולי, כמוני, אחרי ה-7.10 אתם כבר לא יכולים להכיל יותר סיפורים והכל מתערבב, אבל נורית פייגה היא אלמנתו של ד״ר מיכאל פייגה, שנרצח בפיגוע בשרונה. הם ישבו ביחד לאכול ארוחת ערב, דיברו על החתונה של הבת שלהם גלית שהתקרבה, ביקשו חשבון, החשבון לא הגיע במשך עשר דקות מאוד גורליות, וכשסיימו לשלם התחילו היריות. מיכאל נורה בגב כשניסה להגן על אשתו ומת במקום. עוד שלושה בני אדם נרצחו בפיגוע הקטלני בשרונה ו-21 נפצעו, ואני זוכר שהפיגוע הזה זעזע את עולמי כי הייתי ממש לא רחוק משם, ממש כמה רחובות, ובכל פעם שעולה המחשבה ״זה הייתי יכול להיות אני״, מחשבה שכל ישראלי מכיר אותה היטב, היא מאוד מטלטלת.
אבל זו לא הסיבה שאני מספר לכם על נורית פייגה.
לפעמים זה נראה מטופש ומי בכלל צריך את זה, ואז אני נזכר
יש משהו לא הוגן בלספר זוג באיך סיפור האהבה שלהם נגדע באופן טרגי, כי באמת שיש להם סיפור אהבה יפה כל כך, וד״ר מיכאל פייגה היה חוקר מבריק באוניברסיטת בן גוריון שהנצחתו גם גדולה וגם מוצדקת וקראתי את כל המילים היפות שאמרו עליו כל כך הרבה אנשים ומספיק לראות את המבט בעיניים של נורית כשהיא מדברת עליו גם כמעט עשור אחרי כדי שהלב יתכווץ מהבנה איזו אהבה גדולה הייתה שם ולהרגיש את הצער העמוק על לכתו גם מבלי להכיר אותו.
אבל זו עדיין לא הסיבה שאני מספר לכם על נורית פייגה.
הסיבה שאני מספר לכם על האישה המקסימה הזו הוא שהיא באה אתמול להרצאה שלי בספריה ברמת גן.
הרצאות בספריות הן דבר מוזר למדי, אני מדה. אני יודע שנהוג לספר על אולמות הסולד אאוט ולכתוב תנק יו רמת גן, אבל האמת היא שמעולם לא חוויתי אולם מלא בספריה. רוב הזמן זה בגלל שבספריות אין אולמות בכלל, ובשאר הזמן זה בגלל שעם כל הכבוד לספרים המצליחים שלי, כמה אנשים כבר יגררו את עצמם בעשר בבוקר ביום סוער מאין כמוהו כדי לשמוע אותי. בתחילת הדרך שלי היו מגיעים שניים (אין דבר מביך יותר מהרצאה לשניים) או לא מגיעים בכלל, אבל היום כבר באים, ברוך השם, וגם אם לא מחכים לי בחוץ בצרחות ומבקשים שאחתום על הספרים ועל גופם החשוף, כבר מגיעים כמות יפה של אנשים, כמה עשרות בודדות, מספיק בשביל שתהיה הרצאה כיפית וטובה שתצדיק את זה שאנשים יצאו בכפור הזה החוצה.
אבל אחרי הרבה שנים שהתבאסתי שאין ולא יהיו לי תמונות מרהיבות לסטוריז מהרצאות, השיעור הכי חשוב שלמדתי הוא שזה לא משנה כמה אנשים מגיעים, אלא מי מגיע.
שאלתי אם מישהו קרא את הספר או שמע על הספר או יודע מי אני בכלל או לאיזו הרצאה הוא הגיע – סדרת שאלות לגיטימית לחלוטין בהרצאה בספריה, תסמכו עלי בעניין הזה – ונורית הרימה את היד וביקשה את זכות הדיבור.
אין דבר יותר מדהים ומסתורי בעיני מאשר לשבת ולכתוב בבית קפה ברעננה ב-2015 ספר שנדמה לך שהוא רק בשבילך ואיש מלבדך לא יתעניין בו לעולם, ושנתיים אחר כך, על מטוס בדרך ליוסטון, יסתבר שאלה המילים המדויקות של אישה ש מעולם לא פגשת הייתה צריכה
״אני רוצה לספר לכם משהו על הספר הזה״, היא פתחה ופנתה לכל הקהל ולחלוטין גנבה לי את ההצגה ואין לי מספיק מילים להודות לה על זה. ״לא הצלחתי לחזור לקרוא אחרי הפיגוע. בכלל. לא קראתי, לא צחקתי, כלום. והייתי לקראת טיסה ליוסטון לפעילות לזכרו של מיכאל וחשבתי לקחת איתי איזה ספר לטיסה ואמרתי ׳בשביל מה? אני לא קוראת׳. בבוקר הטיסה באה אלי חברה עם הספר הזה ואמרה לי ׳חשבתי עלייך כשקראתי אותו. אני חושבת שהוא יעשה לך טוב׳״.
אני רוצה רגע לעצור ולהגיד איזו סיטואציה מופרכת זאת שיש אישה שאיבדה את בעלה וחברה שלה קוראת ספר וחושבת שהוא יעשה לה טוב, ואיזו סיטואציה מופרכת זו בריבוע שזה הספר שלי.
אוקיי. חוזרים לסיפור.
״לקחתי אותו איתי לטיסה ואמרתי לעצמי ׳זה רק למקרה שיבוא לי לקרוא, אבל לא יבוא לי, כי אני לא קוראת׳״, היא המשיכה מול הקהל שבאמת מאוד התרגש מהסיפור הזה, וגם אני, כמובן. ״ובכל זאת היה לי מאוד משעמם וזו טיסה מאוד ארוכה, אז פתחתי אותו, ואני זוכרת שכבר בעמוד הראשון צחקתי, ולא צחקתי מאז שמיכאל נרצח. זה היה מדהים. והמשכתי לקרוא ופשוט בלעתי את הספר וצחקתי כל כך במטוס והטיסה הזאת, שכל כך פחדתי ממנה, עברה לי כל כך בנעימים ובכיף ולא הרגשתי אותה בכלל״.
אני רוצה להגיד משהו על כתיבה. אני באמת חושב שכתיבה היא הדבר המופלא בעולם והקסם הכי גדול שיש. אני חושב שכל מי שלא כותב מפסיד, והנה למה: כי אין דבר יותר מדהים ומסתורי בעיני מאשר לשבת ולכתוב בבית קפה ברעננה ב-2015 ספר שנדמה לך שהוא רק בשבילך ואיש מלבדך לא יתעניין בו לעולם, ושנתיים אחר כך, על מטוס בדרך ליוסטון, יסתבר שאלה המילים המדויקות של אישה שמעולם לא פגשת הייתה צריכה.
וזה קרה לי כל כך הרבה פעמים מאז עם כל כך הרבה אנשים, ועדיין אין לי שמץ של מושג איך הקסם הזה עובד ומה הוראות ההפעלה שלו.
כשתקראו את ״חף משפע״ תגלו שלקח לי המון המון זמן להאמין שיש עולם שמעבר. שהיקום באמת לפעמים שולח לך אנשים או מסרים. וגם אם הוא לא עובד כמו שמספרים שהוא עובד, ועל כך בספר עצמו, אני חושב שאני אסתכן בלצאת רוחניק ולהגיד שהאישה הזאת הגיעה כדי להזכיר לי למה אני עושה את מה שאני עושה, כי אני מודה שבחודשים האחרונים כבר שכחתי קצת.
ונהיו כל כך הרבה ערבים שבהם ישבתי על הספה ותהיתי, לבד או עם רותם, אם יש בכלל תוחלת לכל זה. בשביל מה אני צריך את זה. אם הספר ימכור או לא ימכור. ומה יקרה אם לא. ושצריך אסטרטגיה. וטקטיקה.
ושכחתי את הלב של כל הדבר.
ושכחתי שזה קסם.
ולקסם אין שום אסטרטגיה וטקטיקה. זה או שאנשים צריכים את המילים שלך, או שלא. זה הכל. ועל זה אין תשובה עד שהספר יוצא. ולפעמים גם אחרי שהוא יוצא. ֿ
ואתמול קיבלתי תזכורת למה אני עושה את מה שאני עושה. וגם אם יש אנשים שחושבים שזה מטופש או לא חושב או ״רק סופר של ספרים קלילים״, זו הייתה תזכורת שכל אחד צריך למצוא את המקום שלו בעולם ולעשות את מה שהוא יודע ויכול לעשות, ופשוט להמשיך לעשות את זה.
ואם יש לך מזל, יום אחד תבוא בגשם סוער אישה להרצאה ברמת גן, מכל המקומות, ותזכיר לך בדיוק למה אתה עושה את מה שאתה עושה.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
