- ארבעים דקות לתוך ההופעה, ב״אני אוהב שוקולד״ התחילו הדמעות. הן זלגו מעצמן, בלי שום שליטה ובלי שום יכולת לעצור אותן עד שנדלקו האורות וגם קצת אחר כך. זו לא הייתה הופעה, זו הייתה חוויה מיסטית מציפה מאוד ופרץ רגשות בלתי נשלט. להגיד שזו ההופעה הכי טובה שהייתי בה יהיה אנדרסטייטמנט השנה. באמת שחשבתי שיעברו עלי הרבה דברים במופע האיחוד הזה, אבל בכי של שעה וחצי לא היה אחד מהם.
- הרבה תהו בעיתונות ובטוקבקים מה פשר ההתנפלות האדירה על הכרטיסים ואיך הם נגמרו בתוך דקות, אבל לא היה צריך יותר ממבט אחד על האולם כדי להבין שיש הרבה מאוד ילדים טרוטי עיניים שרק נראים כמו מבוגרים וצריכים חיבוק כרגע. יאמר לזכותם של כל הנוגעים במלאכה שהם ידעו את זה ולא רק סיפקו את הסחורה, אלא ממש התעלו על עצמם.
- אלה היו שעתיים שבהן, לרגע, הכל שוב היה בסדר בעולם. הרבה עבר עלי מאז שאבא שלי לקח אותי לראות את הכבש השישה עשר (המקורי!) בגיל שש, ו-34 שנה אחר כך הזמן סוף סוף עצר לרגע, ושוב הייתי רק ילד שמאמין שהוא חי במדינה נורמלית שבה אפשר ללכת להופעה וגידי גוב ויהודית רביץ ויוני רכטר ודיוויד ברוזה שרים את השירים שהוא כל כך אוהב.
- הייתה הרבה ביקורת על מחירי הכרטיסים ולמה הם עולים שלוש מאות שקל, אבל תנו לי להגיד לכם שבשביל להרגיש ככה שוב לרגע הייתי משלם גם שלושת אלפים.
אין לאלבום הזה תחליף בחיי. גידי, יוני, יהודית ודיוויד על במה אחת.
5. גידי, יהודית, יוני ודיוויד הם המבוגרים שאף פעם לא אכזבו אותנו. אנחנו יודעים שלא נפתח אינטרנט איזה יום ונגלה פרשייה חדשה על יוני רכטר, לא נשמע איזו רכילות זולה שיהודית רביץ היא בעצם ההיפך המוחלט ממה שאנחנו מכירים ולא נגלה איזו אמת מחרידה על גידי גוב או דיוויד ברוזה. הם המבוגרים שתמיד חשבנו שהם, והם המבוגרים שהם תמיד הבטיחו שהם יהיו. כשיאיר לפיד אומר משהו אנחנו יודעים שהוא לא יקרה. כשבנימין נתניהו אומר משהו אנחנו יודעים שההיפך יקרה. כשדיוויד ברוזה שר יהיה טוב או יהודית שרה רק מילה טובה, אפשר להאמין להם. ולא ידעתי כמה הילד שבי היה זקוק למבוגרים שאפשר להאמין למילה שלהם עד ההופעה הזאת.
6. לא היה רגע אחד שבו יהודית רביץ לא שרה וכל הקהל נעמד על הרגליים כדי למחוא לה כפיים. ולמרות שכקהל זה כבר כמעט הרגיש כמו אימון גופני עם כל הלשבת – לקום הזה, אין יוצרת וזמרת ונשמה חיה שזה מגיע לה יותר. אשרינו שזכינו לראות אותה שוב על הבמות.
7. גידי גוב בקושי הולך, בקושי זז, קורא מהטלפרומטר הרבה יותר ממה שנהוג ועדיין יש לו יותר כריזמה מכל האנשים שבאולם ביחד. זה כשרון שאין שני ואין דומה לו, והיכולת שלו לשלוף בדיחות של מילה אחת הן באמת משהו שלא ראיתי אף קומיקאי עושה. זה רשום על שמו.
8. לא חשבתי שזה יהיה בולט עד כדי כך, אבל יונתן גפן כל כך חסר, וההקלטה של הקול שלו במופע (כמו גם המבט המתגעגע על אמת של דיוויד ברוזה) לא פותרת את זה, אלא רק מדגישה את החוסר וההחמצה. באולם היו אלפי ילדים שהמילים שלו צרובות להם בנשמה, וגם אם הוא ידע כמה היצירה שלו איקונית, והוא בהחלט ידע, הגיע לאיש שאחראי על התופעה התרבותית והאלבום הישראלי הטוב ביותר שיצא אי פעם לקבל את האהבה הזאת ממקור ראשון.
9. פעם ראיינתי את יונתן גפן ובסוף הראיון אמרתי לו שנורא התרגשתי כי תמיד חלמתי לפגוש איתו. הוא חייך את החיוך היונתן גפני שלי, הניח לי יד על הכתף ואמר לי: ״אני מבקש ממך שמעכשיו יהיו לך חלומות הרבה יותר גדולים, בסדר?״.
10ץ אני לא הולך להגיד מילה על ״אל תפנה אלי״ של נסרין קדרי על ששת יוצריו, בעיקר כי יובל אברמוביץ׳ כתב מאוד חכם ומאוד נכון, אבל אני רק אגיד שזה מאיר באור עוד יותר גדול, אם זה בכלל אפשרי פיזיקלית, את הרגע שבו יוני רכטר מספר על הבמה שהוא הלחין את כל השירים בשלוש דקות. אין לי שום רצון להשוות בין אז לעכשיו, רק להגיד שיוני רכטר הוא המוזיקאי הישראלי הגדול ביותר שאי פעם היה פה, תופעת טבע של ממש, ומגיע לו שנכיר בעובדה הזאת עוד בחייו.
פעם ראיינתי את יונתן גפן ובסוף הראיון אמרתי לו שנורא התרגשתי כי תמיד חלמתי לפגוש איתו. הוא חייך את החיוך היונתן גפני שלי, הניח לי יד על הכתף ואמר לי: ״אני מבקש ממך שמעכשיו יהיו לך חלומות הרבה יותר גדולים, בסדר?״
11. כשיצאנו מההופעה, רותם נכנסה לאוטו ואמרה ״אני ישראלית״. שאלתי אותה לפשר האמירה הזאת, והיא ענתה ״לזה, לזה. אני מפה. לא משנה כמה לפעמים אני אחשוב על תאילנד או משהו, אני מפה. זה הבית שלי. אני גרה פה, והשורשים שלי מפה, ואני אוהבת את המקום הזה ולפה אני שייכת״.
12. הייתה הרבה ביקורת על מחירי הכרטיסים ולמה הם עולים שלוש מאות שקל, אבל תנו לי להגיד שבשביל להרגיש ככה שוב לרגע אני חושב שרותם הייתה משלמת גם שלושים אלף.
13. בהופעה פתאום קפץ עלי זכרון ששכחתי ממנו לגמרי, שבצבא תמיד היה לי בתיק את הדיסקמן (בלי בולם זעזועים) ואת הדיסק של הכבש השישה עשר. בנסיעות האוטובוס המאוד מאוד ארוכות שלי בין מוצב למוצב ככתב צבאי הייתי שם את האוזניות, לוחץ על פליי משעין את הראש על החלון ולרגע שוכח שאני מסקר את האינתיפאדה השנייה וראיתי דברים שהנפש שלי לא עיכלה אז ולא מעכלת עד היום. זה היה האסקפיזם המושלם, ואני לא יודע מה הייתי עושה בלי האלבום הזה. אין לו מקבילה בחיי ולא תחליף וגם לא יהיה לו אף פעם.
14. גדולתו של הספר-אלבום הזה הוא שהוא לא רק עיצב לי את הילדות והצבא, אלא גם את ההורות. אני זוכר איפה הייתי בכל אחת מהפעמים שהילדים שלי שמעו בפעם הראשונה את המוזיקה המופלאה הזו, ואני זוכר בדיוק מה סיפרתי להם ואני בעיקר זוכר את אנחת הרווחה שהם כל כך אהבו את השירים האלה גם. אחרי שהתגרשתי והייתי כל כך מבוהל בדירה לבד הילדים שלי אהבו להירדם עם מוזיקה, ובכל לילה שמנו את הדיסק הזה ואיתו הם נרדמו ואני נשמתי. אני לא יודע מה הייתי עושה בלי האלבום הזה, כבר אמרתי?
15. כמו כן, ״יש ילדים שאבא שלהם״ הוא שיר שנכתב כדי שאני אוכל להסביר לילדים שלי במה אני עובד. ועכשיו כשאני חושב על זה, אני לא לגמרי בטוח שהשיר הזה לא זה שנתן לי את זריקת העידוד שלא הייתה ושהייתי צריך שזה כן אפשרי לעבוד בזה בתור מבוגר.
16. אי אפשר להתחמק מזה שזו הייתה פרידה. פרידה מההרכב הזה, שאחד מהם כבר לא איתנו, וגם פרידה מהילדים שהיינו והכרה שאנחנו המבוגרים המבולבלים והמותשים שאנחנו, אחרי שלוש שנים קורונה ושנתיים מלחמה ואלוהים יודע מה עוד יבוא עלינו, ואני יכול להגיד בשם עצמי שלא רק שאין לי מושג איך הופכים למבוגר הזה שילדים יכולים לסמוך עליו, אלא שכל יום זה מרגיש לי יותר ויותר רחוק. אז המבוגרים האלה עדיין כאן, למרבה המזל, אבל דבר אחד אפשר להגיד בודאות: יש לנו נעליים בגודל בלתי אפשרי למלא. שיהיה לנו בהצלחה.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
דה וסט אין דה וורלד
1. ״אבא״, היא צמצמה את העיניים והסתכלה עלי. ״מה… מה אתה לובש?״.
2. לפני שאני אספר לכם מה אני לובש, אני רק רוצה לציין שעוד חודשיים היא תהיה בת שמונה. היא ישנה עם בובת ארנב כל לילה. ובכל זאת, איכשהו הלכתי לישון עם ילדה וקמתי עם נערה מתבגרת בת 15. ועכשיו אני אספר לכם מה אני לובש.
3. אני לובש וסט, בסדר? אני לובש וסט שקניתי ביותר מדי כסף כי לרגע חשבתי שאני יכול להיות האדם הזה שיכול ללבוש וסט.
4. לא, אתם יודעים מה? זה לא נכון. מה שקרה זה שרותם ואני היינו באיזה יריד בפרדס חנה, ושם היה דוכן של וסטים. רותם אוהבת וסטים. אני, לעומת זאת, מודע למגבלותיי.
5. לרותם יש את הנטייה המרגיזה להיות דמות מושלמת מסרט, ולכן היא דפדפה בין הקולבים, מצאה וסט מושלם במידה מושלמת, מדדה אותו והייתה סופר מרוצה. ואז המוכר הסתכל עלי ושאל אותי: ״ואתה? מה איתך?״.
6. ״אני לא״, אמרתי לו וצחקתי. ״למה לא?״, הוא שאל. ״כי אני לא מגניב מספיק בשביל ללבוש וסט״, עניתי לו את האמת, כי וסט לגברים זו המקבילה לשפם: אתה יכול שיהיה לך אחד, אבל צריך סוג מסוים של אופי ופאסון כדי שתוכל להסתובב איתו בציבור.
7. לי אין אותו.
מה אני יודע על החיים
מחר אני אהיה בן 42, ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר.
נכון, שאני זקן.
אבל אם קראתם את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ואתם זוכרים את הסצינה המופלאה עם מחשב העל (ואם לא, תעשו לעצמכם טובה ותקראו), אתם גם יודעים ש-42 הוא משמעות החיים.
ולכן אולי זה לא מפתיע שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הרגשתי כאילו אני לא מבין כלום על העולם.
כלום. שום דבר. נאדה. נישט. השנה הכל קרס לי כמו מגדל קלפים, ואני באמת מסתובב במקום הזה בחודשים האחרונים עם מחשבה אחת ואחת בלבד: לעזאזל, הייתי צריך לקרוא את הוראות ההפעלה לפני שיצאתי.
וניסיתי. בחיי שניסיתי. שבוע שלם אני יושב עם עצמי ומחברת ועפרון ומבטיח לעצמי שאני אכתוב דברים חכמים שאני יודע על החיים, ומה אני אגיד לכם, מלבד השורה ״אין הרבה דברים שפאי תפוחים חם לא יכול לפתור״, שאני חושב שהיא מאוד מדוייקת, לא ממש הגעתי לאנשהו.
אני אמור להיות המבוגר האחראי. למעשה, לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים והם שאלו אותי אם אי פעם ראיתי טי רקס.
אמרתי שברור, דרך אגב.
ואז סיפרתי להם איך כשאני הייתי ילד היה בספארי בגן העיר רפטורים במקום דובים וטי רקס במקום הכלוב של האריות, וזה עוד כלום, כי בקרקס מדראנו היה ברונטוזאורוס.
הם מתו מקנאה, כמובן.
לספר סיפורים אני יודע, ילדים. זה באמת הדבר היחיד שאבא יודע.
הייתי אמור להיות חכם יותר. זה אני יודע להגיד בוודאות. הייתי אמור לדעת איך דברים עובדים. הייתי אמור לשבת איתם בממ״ד ולספר להם איך בתקופתנו לא היו התראות והיה נחמן שי והתגוננו בעזרת אקונומיקה ומסקינטייפ וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהיה אז.
אבל זה לא כלום ושום דבר.
ואין לי שום דבר חכם להגיד על מה שקורה פה, ועל הטילים שיורים עלינו לסירוגין כבר שנתיים וחצי, ועל ה-7.10, ועל הקורונה. עידו בן 11. אילה בת 7.
ואיכשהו יש לנו את אותו ניסיון חיים בדיוק.
כולנו רואים הכל וחווים הכל בפעם הראשונה.
מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
