- ארבעים דקות לתוך ההופעה, ב״אני אוהב שוקולד״ התחילו הדמעות. הן זלגו מעצמן, בלי שום שליטה ובלי שום יכולת לעצור אותן עד שנדלקו האורות וגם קצת אחר כך. זו לא הייתה הופעה, זו הייתה חוויה מיסטית מציפה מאוד ופרץ רגשות בלתי נשלט. להגיד שזו ההופעה הכי טובה שהייתי בה יהיה אנדרסטייטמנט השנה. באמת שחשבתי שיעברו עלי הרבה דברים במופע האיחוד הזה, אבל בכי של שעה וחצי לא היה אחד מהם.
- הרבה תהו בעיתונות ובטוקבקים מה פשר ההתנפלות האדירה על הכרטיסים ואיך הם נגמרו בתוך דקות, אבל לא היה צריך יותר ממבט אחד על האולם כדי להבין שיש הרבה מאוד ילדים טרוטי עיניים שרק נראים כמו מבוגרים וצריכים חיבוק כרגע. יאמר לזכותם של כל הנוגעים במלאכה שהם ידעו את זה ולא רק סיפקו את הסחורה, אלא ממש התעלו על עצמם.
- אלה היו שעתיים שבהן, לרגע, הכל שוב היה בסדר בעולם. הרבה עבר עלי מאז שאבא שלי לקח אותי לראות את הכבש השישה עשר (המקורי!) בגיל שש, ו-34 שנה אחר כך הזמן סוף סוף עצר לרגע, ושוב הייתי רק ילד שמאמין שהוא חי במדינה נורמלית שבה אפשר ללכת להופעה וגידי גוב ויהודית רביץ ויוני רכטר ודיוויד ברוזה שרים את השירים שהוא כל כך אוהב.
- הייתה הרבה ביקורת על מחירי הכרטיסים ולמה הם עולים שלוש מאות שקל, אבל תנו לי להגיד לכם שבשביל להרגיש ככה שוב לרגע הייתי משלם גם שלושת אלפים.
אין לאלבום הזה תחליף בחיי. גידי, יוני, יהודית ודיוויד על במה אחת.
5. גידי, יהודית, יוני ודיוויד הם המבוגרים שאף פעם לא אכזבו אותנו. אנחנו יודעים שלא נפתח אינטרנט איזה יום ונגלה פרשייה חדשה על יוני רכטר, לא נשמע איזו רכילות זולה שיהודית רביץ היא בעצם ההיפך המוחלט ממה שאנחנו מכירים ולא נגלה איזו אמת מחרידה על גידי גוב או דיוויד ברוזה. הם המבוגרים שתמיד חשבנו שהם, והם המבוגרים שהם תמיד הבטיחו שהם יהיו. כשיאיר לפיד אומר משהו אנחנו יודעים שהוא לא יקרה. כשבנימין נתניהו אומר משהו אנחנו יודעים שההיפך יקרה. כשדיוויד ברוזה שר יהיה טוב או יהודית שרה רק מילה טובה, אפשר להאמין להם. ולא ידעתי כמה הילד שבי היה זקוק למבוגרים שאפשר להאמין למילה שלהם עד ההופעה הזאת.
6. לא היה רגע אחד שבו יהודית רביץ לא שרה וכל הקהל נעמד על הרגליים כדי למחוא לה כפיים. ולמרות שכקהל זה כבר כמעט הרגיש כמו אימון גופני עם כל הלשבת – לקום הזה, אין יוצרת וזמרת ונשמה חיה שזה מגיע לה יותר. אשרינו שזכינו לראות אותה שוב על הבמות.
7. גידי גוב בקושי הולך, בקושי זז, קורא מהטלפרומטר הרבה יותר ממה שנהוג ועדיין יש לו יותר כריזמה מכל האנשים שבאולם ביחד. זה כשרון שאין שני ואין דומה לו, והיכולת שלו לשלוף בדיחות של מילה אחת הן באמת משהו שלא ראיתי אף קומיקאי עושה. זה רשום על שמו.
8. לא חשבתי שזה יהיה בולט עד כדי כך, אבל יונתן גפן כל כך חסר, וההקלטה של הקול שלו במופע (כמו גם המבט המתגעגע על אמת של דיוויד ברוזה) לא פותרת את זה, אלא רק מדגישה את החוסר וההחמצה. באולם היו אלפי ילדים שהמילים שלו צרובות להם בנשמה, וגם אם הוא ידע כמה היצירה שלו איקונית, והוא בהחלט ידע, הגיע לאיש שאחראי על התופעה התרבותית והאלבום הישראלי הטוב ביותר שיצא אי פעם לקבל את האהבה הזאת ממקור ראשון.
9. פעם ראיינתי את יונתן גפן ובסוף הראיון אמרתי לו שנורא התרגשתי כי תמיד חלמתי לפגוש איתו. הוא חייך את החיוך היונתן גפני שלי, הניח לי יד על הכתף ואמר לי: ״אני מבקש ממך שמעכשיו יהיו לך חלומות הרבה יותר גדולים, בסדר?״.
10ץ אני לא הולך להגיד מילה על ״אל תפנה אלי״ של נסרין קדרי על ששת יוצריו, בעיקר כי יובל אברמוביץ׳ כתב מאוד חכם ומאוד נכון, אבל אני רק אגיד שזה מאיר באור עוד יותר גדול, אם זה בכלל אפשרי פיזיקלית, את הרגע שבו יוני רכטר מספר על הבמה שהוא הלחין את כל השירים בשלוש דקות. אין לי שום רצון להשוות בין אז לעכשיו, רק להגיד שיוני רכטר הוא המוזיקאי הישראלי הגדול ביותר שאי פעם היה פה, תופעת טבע של ממש, ומגיע לו שנכיר בעובדה הזאת עוד בחייו.
פעם ראיינתי את יונתן גפן ובסוף הראיון אמרתי לו שנורא התרגשתי כי תמיד חלמתי לפגוש איתו. הוא חייך את החיוך היונתן גפני שלי, הניח לי יד על הכתף ואמר לי: ״אני מבקש ממך שמעכשיו יהיו לך חלומות הרבה יותר גדולים, בסדר?״
11. כשיצאנו מההופעה, רותם נכנסה לאוטו ואמרה ״אני ישראלית״. שאלתי אותה לפשר האמירה הזאת, והיא ענתה ״לזה, לזה. אני מפה. לא משנה כמה לפעמים אני אחשוב על תאילנד או משהו, אני מפה. זה הבית שלי. אני גרה פה, והשורשים שלי מפה, ואני אוהבת את המקום הזה ולפה אני שייכת״.
12. הייתה הרבה ביקורת על מחירי הכרטיסים ולמה הם עולים שלוש מאות שקל, אבל תנו לי להגיד שבשביל להרגיש ככה שוב לרגע אני חושב שרותם הייתה משלמת גם שלושים אלף.
13. בהופעה פתאום קפץ עלי זכרון ששכחתי ממנו לגמרי, שבצבא תמיד היה לי בתיק את הדיסקמן (בלי בולם זעזועים) ואת הדיסק של הכבש השישה עשר. בנסיעות האוטובוס המאוד מאוד ארוכות שלי בין מוצב למוצב ככתב צבאי הייתי שם את האוזניות, לוחץ על פליי משעין את הראש על החלון ולרגע שוכח שאני מסקר את האינתיפאדה השנייה וראיתי דברים שהנפש שלי לא עיכלה אז ולא מעכלת עד היום. זה היה האסקפיזם המושלם, ואני לא יודע מה הייתי עושה בלי האלבום הזה. אין לו מקבילה בחיי ולא תחליף וגם לא יהיה לו אף פעם.
14. גדולתו של הספר-אלבום הזה הוא שהוא לא רק עיצב לי את הילדות והצבא, אלא גם את ההורות. אני זוכר איפה הייתי בכל אחת מהפעמים שהילדים שלי שמעו בפעם הראשונה את המוזיקה המופלאה הזו, ואני זוכר בדיוק מה סיפרתי להם ואני בעיקר זוכר את אנחת הרווחה שהם כל כך אהבו את השירים האלה גם. אחרי שהתגרשתי והייתי כל כך מבוהל בדירה לבד הילדים שלי אהבו להירדם עם מוזיקה, ובכל לילה שמנו את הדיסק הזה ואיתו הם נרדמו ואני נשמתי. אני לא יודע מה הייתי עושה בלי האלבום הזה, כבר אמרתי?
15. כמו כן, ״יש ילדים שאבא שלהם״ הוא שיר שנכתב כדי שאני אוכל להסביר לילדים שלי במה אני עובד. ועכשיו כשאני חושב על זה, אני לא לגמרי בטוח שהשיר הזה לא זה שנתן לי את זריקת העידוד שלא הייתה ושהייתי צריך שזה כן אפשרי לעבוד בזה בתור מבוגר.
16. אי אפשר להתחמק מזה שזו הייתה פרידה. פרידה מההרכב הזה, שאחד מהם כבר לא איתנו, וגם פרידה מהילדים שהיינו והכרה שאנחנו המבוגרים המבולבלים והמותשים שאנחנו, אחרי שלוש שנים קורונה ושנתיים מלחמה ואלוהים יודע מה עוד יבוא עלינו, ואני יכול להגיד בשם עצמי שלא רק שאין לי מושג איך הופכים למבוגר הזה שילדים יכולים לסמוך עליו, אלא שכל יום זה מרגיש לי יותר ויותר רחוק. אז המבוגרים האלה עדיין כאן, למרבה המזל, אבל דבר אחד אפשר להגיד בודאות: יש לנו נעליים בגודל בלתי אפשרי למלא. שיהיה לנו בהצלחה.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
