״אבא״, הוא נצמד אלי לחיבוק חזק מאוד, ״אני מפחד״.
מחוץ לממ״ד שרקו הטילים האיראניים. או העיראקיים. או הטיל התימני הבודד והיצוגי שהם תמיד שולחים. או המטח מעזה. או הטילים מלבנון. מי זוכר. מי מבדיל.
מי סופר כבר מה שולח אותנו לממ״ד בשבועות האחרונים.
ובכל זאת, הפיצוצים אכן היו חזקים מהרגיל, והאמת היא שגם אני הייתי משוכנע שכשנצא מהממ״ד – אם נצא, זאת אומרת – נגלה שמהשכונה שלנו נשארו חורבות ואש ותמרות עשן. ככה זה נשמע מהממ״ד הפעם.. אז אילה כבר יושבת עלי באופן קבוע בכל אזעקה, אבל הוא בדרך כלל שומר על מרחק ועל פאסון ובעיקר על האייפד, אבל פתאום הוא בא, שם את הראש ולחש ״אבא, אני מפחד״.
ואני עניתי לו במשפט מאוד מוזר שכאילו יצא ממני באיזה אינסטינקט אבהי שלא ידעתי שיש לי: ״אין לך מה לפחד, חמודי, אבא פה״.
וזה משפט מאוד משונה, כי לדעתי חוץ מ״חמודי״ אין בו מילה אחת שהיא אמת.
יש לו מה לפחד. יש לו מלא מה לפחד.
ואבא לא פה.
תסתכל אל האופק, ילד, זה גם משהו
זאת אומרת, אבא פה, פיזית, בחדר, זורק לו פניני חוכמה כמו ״ששש״ ו״תראה משהו נחמד באייפד״, אבל כבר זמן מה אני חושד באבא שהוא לא איתנו כבר תקופה. הנה, עובדה, אבא מדבר על עצמו בגוף שלישי, איזו עוד הוכחה צריך?
אבל גם בלי הגוף השלישי, אין להכחיש שאבא כבר לא פה.
אני דואג כל הזמן. זה נכון שאני עושה את זה באופן קבוע מאז מרץ 2020 וגם לפני הקורונה אני מתקשה להעיד שהייתי מהזורמים והרגועים הגדולים שידעה ההיסטוריה המערבית, ובכל זאת, אני לא זוכר שהייתה תקופה שבכל פעם שפתחתי חדשות היה כזה ערבוב של פאניקה. הבצאי, המדיני, הכלכלי, החברתי – הכל קורס.
לרוב הפתרון שלי הוא לא לקרוא חדשות, דבר שאני עושה בהצלחה יתרה כבר שנתיים, אבל כל פעם שיש אזעקה אני כל כך נבהל ונופל בסם, שלא לומר בסמוטריץ׳, ואז קורא על כל הגזירות הכלכליות ועל התגובה לתגובה לתגובה האיראנית ועל הריב היומי של שר הבטחון וראש הממשלה, שני אנשים שהמינימום שהם יכולים לעשות בעת הזאת זה להסתדר, ויוצא מבוהל יותר מהממ״ד ממה שנכנסתי אליו.
וככה כל היום אני מסתובב עם מחשבות שמעולם לא חשבתי, כמו מה נעשה אם החשמל יקרוס והאם יש לי מספיק בטריות רזרביות. אם לא כדאי להחביא סכינים בעוד מקומות בבית חוץ מאשר בממ״ד. מה אני אעשה כשיגמרו החסכונות שלי. האם הם לא כבר נגמרו, בעצם. מה אני אעשה אם שוב הילדים יהיו בבית כל היום. ועוד בלי חשמל!
איכשהו, המסקנה בסוף היא שאני צריך לקנות עוד בטריות נטענות. יש לי כבר תשע, אבל אם חלילה יגמר להם האייפד הם יחזרו לשאול שאלות.
ואני אצטרך לחזור לספק להם תשובות.
אבא לא פה גם כשמגיע הרגע שהם מנסים להבין מה קורה. את אבא החליף איזה צ׳אט-בוט לא מאוד מתוחכם שאומר שעכשיו קשה, אבל שאנחנו מנצחים. שאף אחד לא יכול עלינו. שהמלחמה תיכף תיגמר. שאין מערכה שהפסדנו בה, וזה לא יקרה הפעם. שעזה מתה להרים דגל לבן, פשוט פוצצנו אותם כל כך חזק שאפילו דגל לבן לא נשאר להם. שלבנון מתה להתקשר ולהגיד שהם נכנעים ללא תנאים, אבל פוצצנו להם את כל הביפרים ומכשירי הקשר.
המשפט האחרון תמיד מצחיק אותם.
כמות השקרים שסיפרתי לילדים שלי מאז מרץ 2020 היא בלתי נגמרת, ובכל זאת היא הצליחה לעלות אקספוננציאלית מאז אוקטובר 23. לא, חמודי, החטופים לא סובלים. אין שם ילדים, מה פתאום. יש חוקים בינלאומיים, ואוי ואבוי למי שלא יציית להם. ברור שכולם בחיים. הם יחזרו בדיוק כמו נועה ארגמני, צה״ל יודע בדיוק איפה הם ואנחנו ממש בדרך לחלץ אותם, רק מתעכבים קצת במכס.
בחודשיים האחרונים הוא עסוק הרבה בשאלה מה יקרה אם יחטפו אותו, ואני לא יודע מה להגיד לו, אז עונה לו באותן שתי מילים שאני משוכנע שכל אבא במדינה הזו ממלמל מאז ה-7/10: אבא פה.
וגם אם אבא לא יכול להגן מראשי נפץ גרעיניים או כדורים חודרי ממ״ד, אבא יעשה כל מה שאפשר כדי להגן עליך משני הדברים הכי מאיימים ומפחידים: המורכבות והמציאות
אני מודה שעדיין לא פיצחתי מה התפקיד של אבא במלחמה הזאת. רק אתמול ראיתי איור יפיפה של אמא שמשחקת עם הילדים שלה ותוך כדי פוזלת לחדשות מבועתת ומנסה להסתיר את מה שקורה שם. תפקידה של אמא במלחמה ברור וידוע. אבל כמו המילה האמורפית ״מעורב״, אבא ״פה״. מה שזה לא אומר.
הוא לא יודע שאבא עושה נסיונות כנים – וגם זה כבר קשה לו, האמת – לזכור את השמות של החברים ושל ההורים שלהם ולעקוב אחרי אלף ואחת קבוצות הוואטסאפ. להגן מול מחבלים וטילים בליסטיים זה לא בחבילת הבסיס של האבא הספציפי שלו. גם לא בחבילת הפרימיום. האבות שהילדים שלהם יודעים לעשות את זה נמצאים במילאים 380 ימים בשנה ושומרים על כולנו ולא נמצאים שם כדי ללטף את הראש של הילדים שלהם.
אבא עורפי שאין לו את הכישורים הנדרשים יושב בממ״ד ומלטף את השיער ומשקר את השקר הגברי והבסיסי מכולם, ומקווה בכל ליבו שזה מספיק מרגיע.
ושלאייפד לא נגמרה הבטריה, כי השארתי את כל הבטריות הנטענות בסלון ברוב חוכמתי.
והאמת, ילד שלי? האמת היא שבעת הזו אבא רוצה לענות שהוא יעשה כל מה שאפשר – את הנשמה הוא כבר נתן, ובהינתן ההזדמנות הוא יתן גם את הגוף – אבל זו תשובה קצת מורכבת לילד בן עשר, ואולי, רק אולי, הדבר הכי טוב ויפה שאבא יכול לעשות לבנו בעת הזו הוא באמת לספר לו סיפורים.
יחד ננצח.
תיכף זה נגמר.
אחר כך יהיה פה שקט.
אבא פה.
וגם אם אבא לא יכול להגן מראשי נפץ גרעיניים או כדורים חודרי ממ״ד, אבא יעשה כל מה שאפשר כדי להגן עליך משני הדברים הכי מאיימים ומפחידים: המורכבות והמציאות.
אז ששש, חמודי, אבא פה, והוא על המשמר כל הזמן. והוא עובד על סיפורים ללא הפסקה כדי לתפור לך את המציאות ככה שתוכל לישון בלילה ולקום בבוקר. והוא מסנן עבורך את האינפורמציה ומאדיר את יכולות הצבא הישראלי עד לרמת אופטימוס פריים ומגטרון, כי אבא יודע רק לספר סיפורים,אבל אולי בעת הזו זה כל מה שצריך.
ואולי, רק אולי, זה בעצם מה שהוא מבקש.
ואולי, רק אולי, לא לתת לו לאבד את התקווה זה מה שהוא צריך כרגע. וגם אני, האמת.
עכשיו לך תראה משהו נחמד באייפד, ילד, כי הבטריה תיכף נגמרת. אחר כך אספר לך את המעשייה האהובה עלי מכולם: מחר בבוקר הכל יהיה שונה.
אני לא יודע מה יהיה מחר. אני לא יודע אם הטילים יפסיקו ליפול, אם המצב הכלכלי ישתפר, אם הפילוג בעם ירפא. אבל אני יודע דבר אחד: אני אמשיך להיות שם עבור הילדים שלי, ללטף את הראש, לספר סיפורים ולשמור על התיקווה שלהם חיה. כי אולי, בסופו של דבר, זה כל מה שחשוב.
אז אבא פה, ילד שלי. אבא פה.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
