המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת לליאת לב רן (לא מכירים? תיכף תכירו), הוא שהאישה הזו יודעת לשים רגל בדלת.
לא כביטוי, אלא פשוטו כמשמעו.
ככה הכרנו.
האישה הזו, מילולית, שמה את הרגל בדלת.
ובמקרה זו הייתה הדלת שלי.
אוקיי, לא בדיוק שלי. היא הייתה דלת ענקית כזאת של מוסך שמאחוריה היה חדר גדול שבו רענן שקד ואני עשינו את ״לכתוב את עצמי״, סדנת הכתיבה שלנו. זה היה המחזור השני שלנו והיינו המומים ומבוהלים מהעובדה ששוב הצלחנו למלא כיתה, ובדיוק כשעמדתי לסגור את הדלת ולהתחיל במפגש הראשון נשמעה צעקה ״רגע!״ ואישה לא מוכרת רצה לכיווני.
״אני צריכה להיות כאן״, היא אמרה, מתנשפת.
״אנחנו…״, הסתכלתי עליה, ואז על כל המקומות התפוסים, ושוב עליה, ולא הבנתי מה היא רוצה. ״אנחנו מלאים״.
״אני יודעת״, היא אמרה, ״אבל אני צריכה להיות כאן״.
״את… נרשמת לכאן?״.
״לא, אבל הנה כסף״, היא אמרה והוציאה מעטפת מזומנים. ״אני צריכה להיות כאן״.
והסתכלתי על רענן, לא מבין מה עושים בסיטואציה הזו, והוא הסתכל עלי ובסוף משך בכתפיים ואמר ״יאללה, תן לה להיכנס, מתי בפעם האחרונה מישהי ממש התעקשה ללמוד ממך משהו?״.
וככה ליאת ואני הכרנו.
חוץ מזה שהספר שלה מעולה ועכשיו סופרים צעירים יזכו ללמוד ממנה איך להנדס עלילות ואיך לכתוב דמויות משנה מצוינות, הם גם יזכו ללמוד ממנה את הדבר הכי חשוב שכל כותב צעיר צריך לדעת: לשים רגל בדלת.
היא הייתה מבריקה כבר בהתחלה. זה לא היה מקרה של פרח שצריך לפרוח, הכותבת הזו כבר הייתה בשיא תפרחתה. והיא הגיעה עם הידיעה הברורה שהיא צריכה לכתוב ספר.
ושזה הייעוד שלה.
היא רק לא יודעת על מה הוא, ואין לה בו מילה אחת כתובה.
אבל כמו שאתם כבר מבינים מליאת, העובדות הפעוטות האלה לא עצרו אותה.
והאמת שגם אותי לא, כי מהרגע הראשון היה ברור שהאישה הזו סופרת.
עברו שבע שנים ולפי דעתי חמש סדנאות כתיבה משותפות. הספר הראשון של ליאת, ״מורשית חתימה״, הפך לרב מכר גדול וזכה להמון שבחים, ככה שבשלב הזה היא באמת לא צריכה אותי כדי שאני אעשה לה קידומים, למרות שהיא חושבת שכן.
ובכל זאת יש לה ספר חדש. ומחובתנו לחגוג אותו.
מה גם שהוא באמת מצויין.
ובאמת יש מה ללמוד ממנו.
״בלי כיסוי״, הספר החדש שלה, הוא בדיוק מה שהייתם מצפים – במיוחד אם, נניח, הייתם המורה שלה לכתיבה – מספר של ליאת לב רן להיות. מצחיק, אבל בלי בדיחת גיחי אחת. נוגע במקומות כואבים – ואיכשהו בכל זאת מצליח לעשות נעים. כמו כן אתם יודעים שיהיה שם מקצוע מופרך (במקרה הזה חברת הלבשה תחתונה לאלפיון העליון) שאתם ממש מקווים שהיא המציאה אבל בלב יודעים שלא כי האישה הזו יודעת דברים על העולם שאתם לא רוצים לדעת, כלב, אמונות תפלות שקשורות לחתולים, אישיוז עם כסף ותובנה על זוגיות שתעיף לכם את הראש.
זה ספר של ליאת לב-רן, בקיצור.
וכבונוס, בספר הזה מקבלים גם המון שיטות איך להרוג בן אדם.
אל תשאלו אותי איך או למה היא יודעת אותן.
לא, באמת, אני באמת לא רוצה לדעת.
אה, ושהחלק הכי יפה ומרגש בספר הוא האפילוג.
אבל עזבו, לא נעשה לכם ספוילרים.
אז ליאת, הנה מה שאני רוצה לומר לך בפומבי ורציתי לומר לך כבר הרבה מאוד זמן: את עם שתי הרגליים בדלת, נשמה. וגם נראה לי שדי בעטת אותה והעפת לה את הצירים על הדרך.
למעשה, הרגליים שלה כבר כל כך בתוך החדר עד שזה הייתי אני, לפני ארבעה או חמישה חודשים, שתקע רגל בדלת – היי, למדתי מהטובה ביותר! – ואמרתי לה שלא מעניין אותי במה או איפה היא עובדת עכשיו, היא באה לעבוד עם רותם ניר-נחמיאס ואיתי ב״אינעל הבוק״, תוכנית הליווי שלנו לסופרים.
ולא הייתה לה ברירה אלא להגיד ״כן״, כי ככה ליאת ואני עושים עסקים.
אני לא יודע מה היה קורה אם היא לא הייתה – שוב, ליטרלית, והאישה נועלת מגפיים שקשה מאוד להזיז – שמה את הרגל בדלת שלנו. אולי היא הייתה הולכת לסדנת כתיבה אחרת.
אולי היא לא הייתה כותבת בכלל.
אני רק יודע שחוץ מזה שהספר שלה מעולה ועכשיו סופרים צעירים יזכו ללמוד ממנה איך להנדס עלילות ואיך לכתוב דמויות משנה מצוינות, הם גם יזכו ללמוד ממנה את הדבר הכי חשוב שכל כותב צעיר צריך לדעת:
לשים רגל בדלת.
ולהסתכל לבחור המזוקן שאומר לך שאת לא שייכת לכאן ולא יכולה להיכנס ושאף אחד לא הזמין אותך ישר בעיניים ולהגיד לו: אני יודעת.
אבל אני צריכה להיות כאן.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
007: הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני
הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
אני יודע, אני יודע, אני אמור לשווק לכם את הריטריט שאנחנו מעבירים ביוון, אבל הוא בכלל במאי ועכשיו אוקטובר ואנחנו רק בטיול הכנה אליו וחוץ מזה, אני אומר לכם: עם כל הכבוד לכם, הראשון שצריך ריטריט ביוון זה אני.
יש לי מועקה שלא עוברת בחזה מאז סוף פברואר.
אני יודע היטב שאני לא היחיד.
אני יודע שיש אנשים, אני ביניהם, שהצליחו להרים את עצמם אחרי ה-7.10, אחרי כל מה שבא אחר כך, אפילו אחרי איראן הראשון, וכשהגיע איראן השני והארוך והכואב כל כך הם נשארו על הרצפה הקרה של הממ״ד ואמרו ״אני לא יודע איך קמים מכאן״.
בכל אופן, זה מה שקרה לי.
אני ממש מקווה שאני לא היחיד.
006: איך Ai הציל את חיי?
הקדמה הצלחתי להעליב לא מעט אנשים בחיי בלי כוונה, אבל בחיי שזו הפעם הראשונה שאפילו לא ידעתי שאני עושה את זה. וזה בגלל שבאמת לא
005: מקסימייז יור אקספיריינס
1 ”Maximize your experience“, מצווה עליך כל רמקול פנוי בכל שעה של היום בקרוז Legend of the seas שאליו רצתה אמא שלי שניסע ליום ההולדת
004: זה היה אמור להיות קל
על סצינה שלא הצחיקה, ספר שלא נגמר, וההבנה שבכתיבה תמיד מתחילים מחדש.
003: איך נראית הצלחה
איך נראית הצלחה? שיחה עם חברה על הפחדים שלא נעלמים גם כשהכול מצליח, כתיבה בשטיפת מכוניות ושני עצי ריח במתנה.
002: איך מגדלים אופטימיות
. ביפנית קוראים לזה צ׳ויו. התרגום הכי מדויק של זה – ואין כזה, סתם שתדעו, אין עונש גדול יותר מלנסות לתרגם יפנית לעברית – הוא המסע למציאת שביל הזהב. הרעיון הוא שלכל מצב יש אמצע נכון, והאדם צריך להשקיע את כל מרצו וזמנו כדי למצוא אותו. הבעיה האחת היא כשהמצב משתנה גם האמצע משתנה. הבעיה השניה שהטור הזה לא ביפנית, ולכן בואו נעשה כאילו הבנתם ונתקדם.
2. שלושה שבועות לא כתבתי כאן מילה. בגלל שקיבלת המון הודעות וריגשתם בכולן אבל בכל זאת מי שלא שלח שיתבייש, אני רוצה קודם כל להרגיע: לא קרה שום דבר דרמטי. מה שקרה זה שאחרי כמעט שלוש שנים רצופות שאני כותב בכל יום שישי – אני לא יודע איך אומרים את זה ביפנית, אבל בטוח יש לזה מילה – פתאום התעייפתי עוד לפני שכתבתי מילה. רק המחשבה על להתחיל לכתוב התישה אותי. אולי זו הפרעת קשב, אולי שחיקה, אולי סתם עייפות, אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: לא הצלחתי לכתוב מילה.
