הדבר הכי מוזר שקרה לי עם ספר

יש לי טעם מאוד מיינסטרימי בספרים. 

אני לא אומר את זה לגנותי – אבל אל דאגה, יהיו מספיק אנשים שכן – אני אומר את זה כי בדרך כלל ספרים שהם רבי מכר ענקיים נוטים להיות כאלה גם אצלי. בספריה שלי אתם יכולים למצוא במקום של כבוד, בין היתר, את ״לאכול, להתפלל, לאהוב״, ״אין לי מושג איך היא עושה את זה״, ״פלא״, ״הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם״, וזו רק רשימה חלקית של ספרים שאהובים על ידי מיליונים וגם עלי. 

מה שאני מנסה להגיד זה שאין לי איזה טעם ספרותי יוצא דופן.

והאמת? גם לא הייתי רוצה שיהיה לי.

אני האדם האחרון בעולם שרוצה לשבת באיזה סלון ספרותי נידח ולהתפלש בספר ש-26 אנשים קראו אותו – או לפחות אמרו שהם קראו אותו – ולהרגיש מורם מעם. 

אני אוהב להיות חלק מהעם, במקרה המאוד ספציפי הזה. אני אוהב, כפי שהגדיר זאת בחוכמה ובדיוק רב ניק הורנבי, ״ספרות שלא משאירה אף אחד בחוץ״.

לכן, אם אי פעם תבקשו ממני המלצה לספר, ולפעמים אנשים מבקשים, רוב הסיכויים הם שא. כבר שמעתם עליו ו-ב. אתם כנראה תאהבו אותו.

וכאן בדיוק נכנס לתמונה ״גם זה יעבור״ של מילנה בוסקט, שהוא אחד הספרים המופלאים שקראתי.

ולמרבה הפלא, אני היחיד שחושב ככה.

את ״גם זה יעבור״ קראתי לראשונה לפני שש או שבע שנים בחופשה משפחתית באילת. אני לא זוכר הרבה פרטים כי חופשות משפחתיות הן דבר שכולנו נוטים להדחיק, ובצדק רב, אבל אני כן זוכר שהיה קיץ, אני כן זוכר שזו הייתה התקופה של פלייאוף ה-נ.ב.א, ולמרות שכל מי שמכיר אותי יודע שבתקופה הזו לא מפריעים לי ונותנים לי לשבת כמו זומבי מול הטלוויזיה כל יום משמונה בערב ועד שש בבוקר ברצף, אני זוכר שמצאתי את עצמי משאיר את המשחקים רצים ברקע וצללתי אל תוך הספר המופלא הזה.

ושבלעתי אותו כמו שבלעתי מעט ספרים בחיי.

גיבורת הספר הזה היא בלנקה, שאמה מוכת הדמנציה הלכה לעולמה, וכאילו שזה לא מספיק צרות, היא גם בת ארבעים עכשיו. בניסיונה להתמודד עם האבל הנורא ולהבין איך ממשיכים הלאה היא נוסעת לבית המשפחה בקדאקס (מקום מדהים, אתם חייבים לבקר שם אם לא הייתם) יחד עם שני ילדיה, שני אבות ילדיה – עם אחד מהם היא שוכבת – ובעודה מנהלת רומן עם גבר נשוי בשם סנטי שבצירוף מקרים ספרותי להדהים נמצא באותה עיירה ממש בחופשה עם אשתו וילדיו.

היא אישה במשבר גיל הארבעים, בקיצור.

ולמרות שזו נקודת פתיחה מסובכת להפליא, כל העסק הזה עוד עומד להסתבך הרבה הרבה יותר.

עכשיו, הנה העניין עם ״גם זה יעבור״, והוא בעצם שני עניינים: האחד, הכתיבה שלו היא פשוט מענגת, והתרגום שלו מספרדית, שעליו אחראית יערית טאובר, הוא לא פחות ממופתי בעיני. 

והשני הוא שהוא באמת בית ספר בכל הקשור לבניית דמות ראשית ודמויות משנה עגולות, מצוינות ומפתיעות. שלושה גברים יש שם, איש מהם הוא לא קלישאה של שום דבר אלא באמת דמות חד פעמית ומצוינת וגדושה בניגודים אנושיים, ובכל זאת בלנקה מצליחה לשים את כולם בצל ולכבוש את הלב.

כשסיימתי לקרוא את הספר הזה רצתי לכל מי שאני רק מכיר, כולל אנשים שאני לא מכיר אבל ידעתי שהם קוראים ספרים, ובעיניים בורקות אמרתי להם ״אתם חייבים לקרוא את הספר הזה. חייבים״. 

רובם שמעו להמלצה שלי.

וזו הפעם האחרונה שהם נתנו לי להמליץ להם על ספרים.

והמסקנה המתבקשת היחידה הייתה שאני צריך להחליף חברים, כי אלה שיש לי פשוט לא מבין כלום.

אבל לא התייאשתי במסעי המיסיונרי, ובמשך חמישה שבועות ספר רצופים כל מי שקנה את ״לחוץ חתונה״ ושאל אותי על איזה עוד ספרים אני ממליץ שלפתי אחד מתוך הערימה הקטנה שנחה שני ארגזים לידי, שמתי להם אותו על הספר שלי ואמרתי להם: את זה. אתם תעופו עליו. אי אפשר שלא.

שישה מהם טרחו לכתוב לי בחזרה ולדווח לי שהם שנאו את הספר הזה.

שלושה אפילו חזרו בשבוע הספר שנה לאחר מכן רק כדי להגיד לי את זה באופן אישי.

לפני שבוע לקחתי אותו שוב ליד. אולי הייתי שיכור באילת. אולי סתם הייתי עייף. אולי ספרים שנקראים בזמן שברקע משחקות מיאמי ושיקגו ראוי שיקראו שוב, והפעם בשקט ובסלון. 

פתחתי את העמוד הראשון של הספר הזה בחיל ורעדה, יודע שהפעם השנייה לא תעמוד בציפיותיי. 

ומה אתם יודעים, הספר הזה היה מבריק, מענג, מצחיק, קולח ומצויין בדיוק כמו שהשארתי אותו.

״גם זה יעבור״ תופס במדויק את הנקודה הזו בזמן שבה אתה ילד והורה, מגלה הכל בפעם הראשונה ויודע שזו ההזדמנות האחרונה בהחלט לכל זה. הוא לא מתבייש משום נושא, ומצליח לתאר כל דבר – מדימנציה ועד סקס – בדיוק ובהומור וברצינות שכל כך קשה עד בלתי אפשרי למצוא.

הוא ספר שכותב על כל הדברים הרציניים ולא לוקח את עצמו ברצינות לרגע. 

והיכולת של מילנה בוסקט לסרוג ולטוות יחד ילדים משחקים בבריכה, ריב על גרביים וסקס בעמידה מול שולחן צריכה להילמד בכל סדנת כתיבה שהיא.

אני, לפחות, לגמרי מתכוון ללמד אותה.

יש בספר הזה המון קטעים מבריקים ותובנות מעולות. רוצים אחת? בבקשה: