השבוע אני לא רוצה לכתוב עלי.
זאת אומרת, אוקיי, זה שקר גס, אני תמיד רוצה לכתוב עלי, אחרת בשביל מה כל הדבר הזה נועד בכלל.
אבל לפני כמה שבועות פגשתי מישהו. והמישהו הזה הולך איתי במחשבות מאז ולא מרפה. ואני חושב שהפעם אני רק רוצה לספר את הסיפור שלו וזהו, כי כל כך מגיע לו וזה באמת המעט שאני יכול לעשות עבורו. ואולי גם עבורי.
קוראים לו נדב.
זאת אומרת, בכלל לא קוראים לו נדב. יש לו שם אחר לגמרי, אבל הוא לא רוצה שתדעו אותו. ניסיתי במשך שבועות ארוכים, מאז פגישתנו, שתדעו איך קוראים לו ואיזה איש מקסים הוא, אבל הוא לא רוצה. ״הדבר האחרון שיש לי זה הכבוד שלי, אתה מבין?״, הוא שאל אותי. אמרתי לו שאולי אני אוכל לעזור. שהפייסבוק יכול לעזור. הוא סירב בתוקף. ״אני לא יודע להגיד אם אני מאוד ביישן או מאוד מתבייש במצב שלי. אולי שניהם״. ניסיתי להסביר לו שלא הוא צריך להתבייש. זה לא עבד.
אז קוראים לו נדב, בשבילכם.
גם אותם צריך להחזיר הביתה. מפוני הצפון
את נדב פגשתי במכולת בצפון, אי שם באזור הכנרת. יש קטע עם מכולות בצפון, שהכל שם נראה אקלקטי בצורה חסרת תקדים. בשר ליד אקונומיקה, כריות ברזל ליד כריות החטיף, שום דבר לא איפה שהוא אמור להיות ואין שום סדר הגיוני בכלום.
או שאולי לנו במרכז אין סדר הגיוני בכלום וככה דברים צריכים להיות. אני לא יודע. זה לא גם לא סיפור על מכולות בצפון.
״אתה לא מפה, אה?״, הוא נעמד מאחורי והניח לי יד על הכתף, אחרי שהוא ראה אותי מחפש ארבע דקות פחמים למנגל. הוא שאל מאיפה. עניתי לו שמתל אביב. ״יפה שהגעתם לפה״, הוא אמר בלי שמץ של התנשאות, ״אף אחד לא בא למרות שפה שקט לגמרי״. שאלתי אותו איך התיירות פה, והוא ענה: ״אני לא יודע. גם אני לא מפה. ככה אני יודע לזהות אנשים שהם לא מקומיים״.
נדב מתקרב ל-70 עוד מעט. אוקיי, לא עוד מעט, אבל הוא חצה את ה-65 די מזמן. יש לו רעמה יפה ומתולתלת ושיער כסוף וסנדלים, כמובן. בגדול הוא נראה כמו הגרסה השרירית והיפה והמבוגרת של שרוליק. כשמדמיינים מלח הארץ, אתם מדמיינים אותו. לא היה אף אחד במכולת חוץ ממנו וממני, אז התחלנו לדבר, ושאלתי אותו מאיפה הוא.
אבל אני לא יכול לספר לכם מאיפה הוא, כי הבטחתי.
הוא מהצפון. מהצפון שכן יורים בו. מהצפון שיורים בו כל יום. מהצפון שיום אחד התקשרו אליו מהצבא ואמרו לו לפנות את הבית שלו. זה מושב קטן. יש לו שלושה צימרים שהוא בנה במו ידיו. ״הכל אני עשיתי. אינסטלציה, עץ, פרקטים, חשמל, את המיטות אני בניתי. זה היה החלום שלי״. הוא הראה לי תמונות בטלפון. זה צימר מטורף עם נוף שלא האמנתי שקיים בארץ ובריכה פרטית בכל אחד מהם. אמרתי לו ״די, אתה של הביוקר״, והוא חייך ואמר לי: ״תנחש כמה עולה״.
הימרתי על 3,000. זה ללא ספק אחד הצימרים הכי מפנקים שראיתי.
״850, חביבי״, הוא חייך כשהוא ראה את ההלם על הפנים שלי. ״אותו מחיר כבר עשרים שנה, אדוני. אני תמיד אמרתי שצריך לתת לאנשים יותר ממה שהם שילמו. עלה לי לתחזק אותו 370 שקל ללילה. אז בסדר. נשאר מספיק. היינו מלאים חודשים קדימה. מה רע, תגיד לי. אני תמיד אומר שלא צריך להיות חזירים בארץ. אפשר פשוט לחיות טוב״.
הוא חי טוב, נדב. יש לו אישה ושלושה ילדים וחוץ מהצימרים יש לו ארבע חנויות ביגוד והנעלה באזור קרית שמונה.
כלומר, היו לו.
כלומר, עדיין יש לו.
אבל הן סגורות כבר הרבה זמן, ומרווחים הוא עבר לחובות גדולים.
בוקר אחד הכל נפסק. הצימרים, החנויות, הכל. זה היה קצת אחרי הבוקר ההוא שהכל נפסק במדינה. קיבל הוראה לקחת את הדברים וללכת. הם פונו לחדר קטן במלון בטבריה. הוא לא רוצה להגיד איזה. לא רוצה להוציא שם רע לעסקים אחרים. אבל החשמל היה חשוף והשטיח היה מגעיל והחדר היה צפוף ומסריח וקטן. ״לא ככה מארחים״, הוא אמר והניד את הראש לשלילה. ״לא ככה מארחים פשוט״.
בשלושה חודשים הראשונים הוא עוד קיבל פיצויים. ״קצת, לא הרבה, זה לא הספיק לכלום״. בדצמבר כבר אמרו לו מהמדינה שאין יותר פיצויים ויתחשבנו איתו אחרי המלחמה, ״אלוהים יודע מתי זה יהיה. הם גם לא יתחשבנו איתי. זרקו אותי, כי זה הדבר היחיד שהמדינה הזאת יודעת לעשות״. ההכנסה שלו צנחה לאפס. החנויות משלמות שכירות. הסחורה שוכבת שם. פתאום התחילו להופיע חובות.
אולי עכשיו אתם שואלים את עצמכם איך. אני מכיר את החוכמולוגים שתמיד מגיבים שאם הוא היה מתכונן כמו שצריך לא היה לו כי היה לו רזרבות. נדב לא יגיד את זה, אבל אני אגיד לכם את זה: אין לכם מושג ירוק מהחיים שלכם אם זה מה שאתם חושבים. אם נדמה לכם שיש איזשהו בעל עסק שבתוכנית העסקית שלו הופיעה האפשרות שיום אחד יפנו אותו מהבית שלו וכל ההכנסה שלו, ללא יוצא מהכלל, תיעלם, כל מה שאני יכול לאחל לכם הוא שלעולם לא תהיו במצבו. המדרון בישראל בין ״חי טוב״ לבין ״עוני מוחלט״ הוא חלקלק ביותר וכמעט לא קיים. הוא לא הסכים להגיד לי מספרים, אבל הוא כן אמר לי איפה החנויות, ואני מעריך את השכירויות בעשרות אלפי שקלים בחודש. יש לו עובדים שזכאים לתנאים סוציאליים למרות שלו לא מגיע. זה לא משנה כמה כסף יש לו בצד. הכסף הזה נמחק תוך כלום זמן גם אם הוא בעל העסק הטוב ביותר בעולם.
אחרי שניסה להשיג מישהו שיענה לו למה לא מגיע לו יותר פיצויים וכל מה שהוא קיבל זה משיכת כתפיים, הוא ניסה לחפש עבודה ומצא אחת בשטיפת כלים. אדם בן עוד מעט 70, יכול להיות אבא שלי, איש שהקים עסקים משגשגים במו ידיו, עומד ושוטף כלים שמונה שעות ביום. ״זה מה שמצאתי״, הוא אומר. ״זה לא שמחפשים פה המון עובדים בצפון, אתה יודע״. והוא המשיך לשטוף כלים, ואחרי חודשיים נהיה לו בקע בגב.
והוא לא אומר את זה בקול רם אבל אני אגיד בשבילו: ולב שבור.
״אני לא משווה ביני לחטופים, כן? אבל כל פעם שאני רואה את השלטים של ׳תחזירו אותם הביתה׳ הלב שלי מתרסק, כי גם אני לא בבית, אבל במקרה שלי לאף אחד לא אכפת״
״אין לי בושה לשטוף כלים. זה לא מביך אותי״, הוא אמר לי. ״אבל אני יכול להגיד לך שעמדתי שם, עם גב שורף מכאבים, וכל הזמן שאלתי את עצמי מה עשיתי שזה מגיע לי. איך יכול להיות שזה החיים שלי עכשיו. אני ניהלתי את העסקים שלי בשקט ובצניעות. אני אזרח שומר חוק. שילמתי מיסים כל החיים. איפה ביטוח לאומי? איפה המדינה? פשוט פינו אותנו ונעלמו. וזהו״.
חודש וחצי הוא שכב בבית בלי יכולת לזוז אחרי הרפתקאת הכלים. את העבודה ההיא הוא מן הסתם איבד. במשך חודשיים הוא חיפש ולא מצא כלום.
אשתו, נורית, שזה גם לא השם שלה אבל מה אני יכול לעשות, מבוגרת ממנו בכמעט עשור. הם סיפור אהבה יפה. הכירו באוניברסיטה. התחתנו כשהיא הייתה בת 31. אמרו לה שהוא צעיר ויעזוב אותה. הם יחד יותר מארבעים שנה. נורית כבר לא יכולה לעבוד. היא בת יותר מ-75. הבן הגדול עבד בצימרים ועכשיו הוא עובד במה שהוא מצליח למצוא והוא עם ארבעה ילדים. הבן הקטן פוטר מהעבודה שלו. הבינונית באמריקה עם בעלה. עזבו לפני שנתיים לפוסט דוק, ולא נראה שיש להם כוונה לחזור, ויש לי הרגשה שאם תחזור אבא שלה בעצמו יבעט אותה בחזרה למטוס. נדב ונורית שורפים את החסכונות שלהם ומנסים גם לעזור לילדים. הוא קצת מפחד שהכל ילך, כי מי יודע כמה זמן זה ימשך.
אחרי כמה חודשים הוא מצא עבודה במכולת. פאקינג מכולת. בן אדם עם ארבע חנויות וצימרים מרוויח עכשיו 45 שקל לשעה. ״זה לא הרבה״, הוא אומר בראש חפוי, ״אבל זה משהו. זה משהו. הבעלים גם נותן לי מדי פעם אוכל הביתה, כאילו אני מסכן. אולי אני באמת מסכן. אני כבר לא יודע. בראש שלי אני עדיין בחיים הקודמים שלי. מדי פעם אני מסתכל על הקופה הזאת ואני שואל את עצמי ׳איך הגעתי לכאן׳, אבל אני עדיין לא ממש יודע לענות״.
בין כל הזוועות שהתרחשו ב-7.10 קל להתעלם מהמפונים. זאת אומרת, לא קל וזו לא התעלמות, אבל בין הנובה לחטופים לטבח הנורא שהיה שם לחיילים ההרוגים בעזה, מי בכלל זוכר שיש כמה אנשים שבוקר אחד פשוט אמרו להם לקום ולעבור למלון ומאז שכחו אותם שם. גם אני שכחתי אותם. אני לא כותב עליהם אפילו פעם אחת. שורה פה, אולי שורה שם. יש לי שלוש דסקיות שעליהן כתוב ״הלב שלנו בעזה״. לאנשים מהצפון אף אחד לא עושה מרצ׳נדייז כרגע.
״אף אחד לא מפגין בשבילנו״, הוא אומר בחיוך מריר. ״ובסדר, זה בסדר, למה שיפגינו. ואני לא משווה ביני לחטופים, כן? אבל כל פעם שאני רואה את השלטים של ׳תחזירו אותם הביתה׳ הלב שלי מתרסק, כי גם אני לא בבית, אבל במקרה שלי לאף אחד לא אכפת״
על פי נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת, נכון ליולי יש 68,5000 מפונים מהצפון. אני אכתוב את המספר הזה במילים: שישים ושמונה אלף וחמש מאות אנשים שזה המצב שלהם כרגע.
שישים. ושמונה. אלף. וחמש. מאות.
איזה מספר בלתי נתפס.
איך בכלל מתחילים לעכל מספר כזה.
נדב ואני התכתבנו במשך שבועיים. הוא היה מאוד להוט לספר לי את הסיפור שלו כולו, ובכל זאת לא הרשה לי לכתוב עליו אפילו מילה. אחר כך הסכים שאני אכתוב אבל לא בשמו. כתבתי לו לפחות שש פעמים שאני בטוח שאדם עם ניסיון כמו שלו יכול לעשות משהו יותר טוב מלעבוד במכולת. בטוח שאפשר, אבל הוא סירב: ״שלא יצא ממך שאני צריך עזרה. לפחות את הכבוד שלי תשאיר לי״.
הוא איש שיחה מרתק, נדב. יש עוד כל כך הרבה פרטים שמרתיחים את הדם, אבל הבטחתי לא לספר אותם כי הוא פוחד שיזהו אותו. אני חושב שעשינו עבודה לא רעה בלהסוות אותו, אבל הפצע הזה חשוף וגלוי, ובמקום שנדב יתבייש, אני חושב שהמדינה צריכה להרכין ראש. ואני מאוד מאוד מקוה שבטקס הממלכתי או הלאומי או איך שלא קוראים לזה יקחו לפחות כמה דקות כדי לדבר על המספר הבלתי נתפס של 61,000 איש שאין להם בית ואין להם פרנסה ואין להם מדינה, ואמרו להם להמשיך את החיים כרגיל כאילו כלום.
שאלתי את נדב מה הוא צריך. הוא ענה שכלום. הוא מסתדר. ״רק שידעו שזה המצב. שאנחנו מנסים להשיג נציגים מהממשלה ואף אחד לא יורק לכיוננו. אני לא מופתע, ללוויות של חיילים הם לא הולכים, אבל בכל זאת. אני כבר התייאשתי ממזמן. זה לא מעניין אותם. שיהיו בריאים. אני רק רוצה שתכתוב ככה שאולי בסוף הם יתביישו קצת. שידעו שזה מה שעושים לנו. שידעו שזה המצב. רק תעשה שידעו. זה הכל״.
אז הנה. עכשיו אתם יודעים.
איך מקבלים עוד ממני?
מצטרפים לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלי
ומקבלים את הטור השבועי, עדכונים בלעדיים, הנחות שוות ותרגילי כתיבה ישר לטלפון שלכם
וגם נהנים ממשלוח חינם עד הבית
נרשמים לתוכנית הליווי הדיגיטלית שתלמד אותך לתכנן את הספר שלך בשישה שבועות בלבד
מקשיבים לפודקאסט ״מדברים כתיבה״
בינתיים אנחנו במקום השני בהאזנות בקטגוריה שלנו, אבל איתך ניקח את המקום הראשון
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?

מה אני יודע על החיים
מחר אני אהיה בן 42, ואתם יודעים בדיוק מה זה אומר.
נכון, שאני זקן.
אבל אם קראתם את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ואתם זוכרים את הסצינה המופלאה עם מחשב העל (ואם לא, תעשו לעצמכם טובה ותקראו), אתם גם יודעים ש-42 הוא משמעות החיים.
ולכן אולי זה לא מפתיע שדווקא השנה, יותר מכל שנה אחרת, הרגשתי כאילו אני לא מבין כלום על העולם.
כלום. שום דבר. נאדה. נישט. השנה הכל קרס לי כמו מגדל קלפים, ואני באמת מסתובב במקום הזה בחודשים האחרונים עם מחשבה אחת ואחת בלבד: לעזאזל, הייתי צריך לקרוא את הוראות ההפעלה לפני שיצאתי.
וניסיתי. בחיי שניסיתי. שבוע שלם אני יושב עם עצמי ומחברת ועפרון ומבטיח לעצמי שאני אכתוב דברים חכמים שאני יודע על החיים, ומה אני אגיד לכם, מלבד השורה ״אין הרבה דברים שפאי תפוחים חם לא יכול לפתור״, שאני חושב שהיא מאוד מדוייקת, לא ממש הגעתי לאנשהו.
אני אמור להיות המבוגר האחראי. למעשה, לפני כמה ימים ישבתי עם הילדים והם שאלו אותי אם אי פעם ראיתי טי רקס.
אמרתי שברור, דרך אגב.
ואז סיפרתי להם איך כשאני הייתי ילד היה בספארי בגן העיר רפטורים במקום דובים וטי רקס במקום הכלוב של האריות, וזה עוד כלום, כי בקרקס מדראנו היה ברונטוזאורוס.
הם מתו מקנאה, כמובן.
לספר סיפורים אני יודע, ילדים. זה באמת הדבר היחיד שאבא יודע.
הייתי אמור להיות חכם יותר. זה אני יודע להגיד בוודאות. הייתי אמור לדעת איך דברים עובדים. הייתי אמור לשבת איתם בממ״ד ולספר להם איך בתקופתנו לא היו התראות והיה נחמן שי והתגוננו בעזרת אקונומיקה ומסקינטייפ וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהיה אז.
אבל זה לא כלום ושום דבר.
ואין לי שום דבר חכם להגיד על מה שקורה פה, ועל הטילים שיורים עלינו לסירוגין כבר שנתיים וחצי, ועל ה-7.10, ועל הקורונה. עידו בן 11. אילה בת 7.
ואיכשהו יש לנו את אותו ניסיון חיים בדיוק.
כולנו רואים הכל וחווים הכל בפעם הראשונה.

מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.

אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.

המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.

דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.

חושב מחוץ לקופסה
. “קופסאות״, לחש לי קול מאחורי האוזן שלי. ״אתה חייב קופסאות. אנחנו מוכרחים להשיג עוד קופסאות!״.
2. עכשיו, רק שיהיה ברור, אני לא מורגל בקולות מאחורי האוזן שלי. זה חדש. אבל מהיום הראשון שהתחילו הדיבורים על המלחמה עם איראן, הדבר היחיד שאני שמעתי זה ״קופסאות״. קופסאותקופסאותקופסאות.
קופסאות!!!
3. וככה, דוקטור, מצאתי את עצמי יושב בלילה מול טמו ומזמין, שאלוהים יכה אותי בברק אם אני משקר עכשיו, 230 קופסאות.
4. דברים שלא ידעתי על קופסאות וכנראה גם אתם לא: יש המון מהם. בכל הגדלים ובכל הסוגים ומכל החומרים. האדם הסביר היה מסתפק באיזו חבילה סטנדרטית של 15 או 20, כי כמה דברים כבר אפשר לשים בקופסאות בבית, אבל אני מעולם לא הייתי סביר, ולדעתי שליש מכלכלת סין נכון לעכשיו הגיעה ישירות מהארנק שלי.





