בסוף השבוע האחרון הייתי במדבר וניסיתי לצרוח.
ולא, לא מהסיבות שאתם חושבים.
קודם כל, לשאלה שמטרידה אתכם ודאי יותר מכל: ״עומר, מה נפש עדינה כמוך שלא סובלת חום וחול עשתה במדבר?״.
ובכן, נסעתי לצום מיצים.
״תמצמץ פעמיים אם חטפו אותך. טלפון אחד לרווחה ויבואו לחלץ אותך״.
אז לא, אין צורך. למעשה – וזה בוודאי יפתיע לא מעט מכם – אני ממש יזמתי את הנסיעה הזו. כבר כמה חודשים טובים שאני חם על שינוי תזונה מאסיבי לגופי המתבגר, וכשהגיעה ההזדמנות זינקתי לאוטו ושרתי ״היי, דרומה״ ואפילו לא סובבתי את ההגה כשהגישו מיץ עשב חיטה והציגו אותו כארוחת צהריים.
ואז ביקשו ממני לצעוק.
אני באמת מתקשה לזכור את שם הסדנה הספציפית שבה ביקשו את זה, מה גם שהיו המון סדנאות לאורך סוף השבוע, אבל זה הפתיע אותי בדיוק כמו את כל שאר המשתתפים. רגע אחד ישבנו ועצמנו עיניים, ורגע אחר כך נתבקשנו לעמוד ולשחרר – על בטן מאוד ריקה, אם לא אכפת לכם – שאגה אדירה לאוויר.
ולא הצלחתי.
למרות שלא חשבתי שיש לי בעיה להעלות את הקול – רק תנו לי ילד בן פחות מעשר וניסיון לצאת מהבית בבוקר ותראו קסם! – לא יצא לי כלום. פשוט שום דבר. הענבל שלך אינו זמין כרגע, אנא נסה במועד מאוחר יותר.
ובעוד ששום בת קול לא יצאה ממני כלפי חוץ, בתוך הראש שלי הווליום באמת הוגבר.
מ״כולם יצחקו עליך״ דרך ״אתה תיראה מגוחך״ ועד ״אתה לא טוב בזה״ (במה, בלצעוק?!), הקול הפנימי שלי לא דילג על שום עלבון בדרך להשתקה טוטאלית של כל קול שיכול היה לצאת החוצה.
העניין עם קול - בעיקר הקול שלך, דרך אגב - היא שהוא לא ״פשוט יוצא החוצה״, כמו שאמרה מדריכת הסדנה. כי לקול הספציפי שלך צריך לפנות מקום. לשלות אותו ממעמקי חוסר הבטחון, ולתת לו להדהד בעולם. לזכור שהצעקה שלך שווה לא פחות מהצעקה של מישהו אחר.
לא סתם רענן שקד ואני אומרים ב״לכתוב את עצמי״ שהדבר הכי קשה ככותב לעשות הוא ללחוץ על כפתור ה״סנד״. מהסיבה הזו בדיוק זו גם משימת הכתיבה הראשונה שלנו בסדנה. כי אחרי הרבה מאוד שנים בתחום אנחנו יודעים שלכתוב זה דבר אחד, אבל לתת למישהו אחר לקרוא זה כבר דבר אחר לגמרי. ואחרי יותר משני עשורים ככותב, ואחרי שהטחתי בכמה תלמידים לאורך השנים ״יאללה, תשלחו כבר, אפשר לחשוב כמה זה קשה״, מצאתי את עצמי במדבר.
ומתבקש לצעוק.
ונזכר בדיוק כמה זה קשה.
אני לא יודע איך האחרים בחדר עשו את זה בכזו קלות. כאילו לצרוח מול אנשים זרים זה דבר שכולם עושים.
ואולי באמת כולם עושים, אני לא יודע.
העניין עם קול – בעיקר הקול שלך, דרך אגב – היא שהוא לא ״פשוט יוצא החוצה״, כמו שאמרה מדריכת הסדנה. כי לקול הספציפי שלך צריך לפנות מקום. לשלות אותו ממעמקי חוסר הבטחון, ולתת לו להדהד בעולם. לזכור שהצעקה שלך שווה לא פחות מהצעקה של מישהו אחר. ובמקרה שלי, גם למצוא את הצעקה הזו ולהבין איפה היא מסתובבת ואיך יוצרים איתה קשר, כי מעולם לא נדרשתי קודם.
אבל כן הייתה פעם אחת שלא צעקתי.
בתחילת הקריירה שלי הייתי כתב בעיתון ״ראש 1״. לצעירים שביניכם, עיתון זה כמו אינטרנט רק עם נייר, וכשאני הייתי בגיל הרלוונטי עיתונות נוער הייתה חתיכת דבר.
באחד הימים התקשרה אלי העורכת עירית וגילתה לי בסוד שמתגבש גיליון מיוחד עם כל הכותבים הגדולים של ״ראש 1״ לדורותיו (בין היתר: גלילה רון פדר, מרב מיכאלי, ארז טל, אברי גלעד, יואב קוטנר, גבי ניצן ועוד ועוד) לכבוד יום הולדתו הלא זוכר איזה של המגזין, והיא החליטה שאת הברכה של הדור הנוכחי אני אכתוב.
וזו הייתה הפעם הראשונה שלא הצלחתי להוציא מילה, לא בטלפון וגם לא על הכתב.
אני אריץ את הסיפור קדימה ואגיע לסוף: ישבתי שבועיים מול המחשב, אוכל כאפות מהקול הפנימי המהדהד שלי, ובסוף, חצי שעה לפני הדדליין, ויתרתי על הזכות. הגיליון המיוחד ירד לדפוס בלעדי. ואני נשבע לכם שלמרות שעברו 23 שנה מאז, אני אוכל את עצמי על הדבר הזה.
וכשראיתי את שער הגיליון עם כל השמות הגדולים האלה עליו ורק השם שלי לא, הבטחתי לעצמי שאני לעולם לא אתן לזה לקרות שוב.
מאז כתבתי יותר מאלף כתבות במגזין הזה, והפכתי גם אני, אם להאמין לויקיפדיה, לאחד מעשרים הכותבים הגדולים שיצאו מהמגזין המכובד הזה, ולמרות שאני חייב לעיתון הזה גם את השנים הכי יפות שלי וגם את כל מה שאני יודע על כתיבה, אני חייב לו, יותר מכל דבר אחר, את השיעור הזה: תצרח עכשיו כי זה מביך לרגע.
תשתוק – וזה ימשיך לכאוב לך גם 23 שנים אחר כך.
ובגלל שזכרתי היטב את השיעור הזה עצמתי עיניים, שמתי את הידיים על הבטן וצעקתי.
עכשיו, בואו נהיה כנים: יצאה לי שאגה שדומה יותר לזו של סימבה מ״מלך האריות״ רגע לפני שהוא שר ״משתגע כבר מלך להיות״ מאשר שאגה אמיתית. גם הניסיון השני לא היה מרהיב, גם זה שאחריו היה חלש באופן מביך ואחר כך המדריכה כבר עברה לתרגיל אחר, שהשבח לאל היה בשכיבה ובדממה מוחלטת.
למרבה ההפתעה, שממשיכה להפתיע למרות שזה קורה כל פעם מחדש כשמשהו ממך משתחרר לעולם, אף אחד לא צחק. במקרה שלי, אף אחד אפילו לא הסתכל. כל אחד היה עסוק, כנראה, בנבוכות של עצמו, ולמרות הנטייה הטבעית שלי לחשוב שהיקום סובב סביבי, הוכח בפעם המי יודע כמה שזה כנראה לא נכון.
אז כן, צעקתי. היה מביך ומוזר והאמת היא שאין לי שמץ של מושג במה זה היה אמור לעזור לי. אבל אני כן יודע דבר אחד: אני לא אשכב במיטה הלילה, וגם לא בשום לילה אחר, ואצטער שלא צעקתי.
תסיקו מה שאתם רוצים מזה על הכתיבה שלכם.
הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים
למה שלא תקראו עוד משהו?
מוכרחים להיות גרוע
1. לפני כמה שנים – שש, ליתר דיוק, אבל זה מרגיש כמו לפני מילניום – הצלחתי להתפלח להרצאה של טרוור נואה. אני אומר ״להתפלח״ למרות שכרטיס עלה 150 דולר, אבל הכרטיסים נמכרו כולם כארבעה חודשים לפני שנחתתי בטקסס. זה לקח פוקס אחד והפעלת כל הקשרים המעטים שהיו לי כדי שיאשרו לי לשלם מחיר מלא ולעמוד כל ההרצאה.
2. היה שווה כל דולר, אבל זו לא הנקודה עכשיו.
3. לא יודעים מי זה טרוור נואה? תפתחו את הנטפליקס שלכם, תתחילו מ״הבן של פטרישיה״ ותתקדמו משם. זו לא תהיה הגזמה להגיד שמדובר באחד המוחות הקומיים המבריקים ביותר בהיסטוריה, וזו לא תהיה הגזמה בעיקר כי זה ממש נכון.
4. בכל מקרה, באותה הרצאה, בחלק של השאלות מהקהל, שאלה אחת המשתתפות את טרוור נואה מתי הוא ידע שיש לו את ״זה״.
5. את הצחוק המתגלגל של טרוור נואה – עם דמעות בצדי העין, לא סתם – אני זוכר עד היום.
6. ״אוי, יקירתי״, הוא נאנח. ״אין דבר כזה ׳זה׳״, אמר האיש שנולד עם כפית של זה בפה. ״אף אחד לא יודע שהוא טוב במשהו. אני חושב שכל מה שיודעים זה שיש משהו שאתה כל כך אוהב עד שאתה מוכן להיות ממש גרוע בו״.
אנחנו צריכים לדבר. על דינוזאורים
אני רוצה לדבר אתכם על דינזאורים.
רגע, אל תלכו.
תישארו שנייה, נו.
אני יודע בדיוק מה אתם חושבים. עומר, לא מספיק דיברת איתנו על שחמט לפני חודש, עכשיו גם דינוזאורים?
אז קודם כל, את השחמט ממש חיבבתם ואף הפכתם אותו לויראלי.
דבר שני, דינוזאורים זה לא שחמט, ושלא תעזו להשוות ביניהם.
ובסדר, ברור, יש דברים יותר בוערים לדבר עליהם עכשיו,
אבל פשוט תסמכו עלי, בסדר?
יופי.
אז אנחנו צריכים לדבר על דינוזאורים.
המדריך למאמין המתחיל
לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי וזו הייתה שיחה שבה היינו שנינו – ואני אשתמש כאן במונח פסיכולוגי קליני מקצועי – שבורים מהתחת.
״הכל אבוד״, היא אמרה ואני הסכמתי.
״אני לא מאמינה ששוב זה קורה לנו״, היא אמרה ואני הנהנתי.
״לפחות אתה יכול לפתוח ערוץ באונליפאנס עם הגוף האלוהי הזה, אבל מה אני אעשה?״.
אוקיי, היא לא אמרה את זה, אבל היא בטוח חשבה את זה.
מלבד העובדה שאני מחבב אותה מאוד, החברה הזאת ניהלה איתי את אחת השיחות המכוננות אחרי ה-7.10. כשאני ישבתי מולה ואמרתי לה שהכל אבוד, שהכל גמור – המדינה, העסקים שלנו, העולם בכללותו – היא ניבאה שתוך חודשיים וחצי או שלושה הכל ייפתח מחדש וביתר שאת.
החזקתי את התקווה הזו בלב עד שהיא התגשמה. החברה שלי צדקה במאה אחוז.
הזכרתי לה את השיחה הזאת. ניסיתי לעודד אותה. והיא אמרה לי משפט שבחיים לא חשבתי שאני אשמע ממנה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא דתייה: ״לבחורה ההיא הייתה אמונה. עכשיו כבר אין לי״.
וזה הרגע שבו הבנתי שמשהו באמת לא בסדר.
היא שאלה אותי אם אני באמת באמת מאמין שיהיה בסדר.
אמרתי לה שכן.
״אוקיי״, היא אמרה, ״אז תלמד אותי איך להאמין מחדש״.
דמיון מודרך
. גם בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא חשבתי ש-שש שנים בדיוק אחרי היום הנורא שבו סגרו אותנו בבית ובוטלו כל ההפקות וההרצאות שלי אני אהיה, ובכן, סגור בבית וכל ההפקות וההרצאות שלי יבוטלו. אני יודע שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זה כבר ממש מגוחך.
2. כשהקורונה פרצה לחיינו עידו היה בגן חובה, ואיחלתי לו מכל הלב שבשנה הבאה תהיה לו שנה נורמלית.
3. הוא מסיים את כיתה ו׳ עכשיו. לא הייתה לו עוד שנה נורמלית אחת.
4. חוץ מכיתה א׳, שבה הייתה מלחמת המפרץ, אני ממש קמתי כל בוקר והלכתי לבית הספר. ככה, בטירוף שלי, מכיתה ב׳ ועד י״ב. ההורים שלי הלכו לעבודה, הם לא היו צריכים לעצור את הקריירה שלהם כל כמה חודשים כדי להישאר איתי בבית, אני ישבתי בכיתה והחיים היו, ובכן, החיים.
5. ומאז מרץ 2020 אני מחפש אותם, את החיים האלה, ולא מוצא.
חושב מחוץ לקופסה
. “קופסאות״, לחש לי קול מאחורי האוזן שלי. ״אתה חייב קופסאות. אנחנו מוכרחים להשיג עוד קופסאות!״.
2. עכשיו, רק שיהיה ברור, אני לא מורגל בקולות מאחורי האוזן שלי. זה חדש. אבל מהיום הראשון שהתחילו הדיבורים על המלחמה עם איראן, הדבר היחיד שאני שמעתי זה ״קופסאות״. קופסאותקופסאותקופסאות.
קופסאות!!!
3. וככה, דוקטור, מצאתי את עצמי יושב בלילה מול טמו ומזמין, שאלוהים יכה אותי בברק אם אני משקר עכשיו, 230 קופסאות.
4. דברים שלא ידעתי על קופסאות וכנראה גם אתם לא: יש המון מהם. בכל הגדלים ובכל הסוגים ומכל החומרים. האדם הסביר היה מסתפק באיזו חבילה סטנדרטית של 15 או 20, כי כמה דברים כבר אפשר לשים בקופסאות בבית, אבל אני מעולם לא הייתי סביר, ולדעתי שליש מכלכלת סין נכון לעכשיו הגיעה ישירות מהארנק שלי.
והמספר הנוסף הוא
1. בתחילת כיתה ח׳ זימנו אותי לשיחה דחופה לחדר המנהלת. ידעתי שאני בצרות גדולות, אחרת מה יש לי לחפש אצל המנהלת, רק שלא היה לי שמץ של מושג מה עשיתי.
2. בחדר המנהלת חיכו לי בחצי גורן סגנית המנהלת, המנהלת, יועצת השכבה שלי ורכזת השכבה שלי. כותרת השיחה הייתה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
3. אני לא מגזים ולא ממציא וזה לא סיכום, אגב, כי זה אשכרה היה משפט הפתיחה של המנהלת. ישבתי מול ארבע נשים מבוגרות ממני, היה שקט ואפשר היה לשמוע רק את הלב שלי, והמנהלת נאנחה ואמרה ״מה נעשה איתך, עומר?״.
4. הסיבה לפסגת העילית הזו הייתה, מסתבר, כי ביקשתי לרדת מחמש לארבע יחידות מתמטיקה, מה שהיה, בבית הספר שלנו, גרוע יותר מהצטרפות לכת השטן. במשך ארבעים דקות שרובן נחרטו לי באחורי הראש עד היום הסבירו לי שזה העתיד שלי, שזה הסיכוי היחיד שלי להצלחה, שבלי חמש יחידות מתמטיקה אני אהיה עני מרוד.
5. ״אני מציעה בחום שתתחיל להתאמן על המתמטיקה שלך״, אמרה לי רכזת השכבה, ״אחרת החיים שלך יהיו עצובים מאוד״.
6. ואז סגנית המנהלת שאלה ״אם לא מתמטיקה, מה אתה מתכוון לעשות בחיים?״. ״אני רוצה לכתוב״, עניתי.
7. את השקט הנורא שהשתרר בחדר אחרי שעניתי את זה אפשר היה לשמוע עד משרד החינוך בירושלים.
