בקנייה מעל 199 ש"ח - משלוח חינם לנקודת איסוף

מתי צרחת במדבר בפעם האחרונה?

בסוף השבוע האחרון הייתי במדבר וניסיתי לצרוח.

ולא, לא מהסיבות שאתם חושבים.

קודם כל, לשאלה שמטרידה אתכם ודאי יותר מכל: ״עומר, מה נפש עדינה כמוך שלא סובלת חום וחול עשתה במדבר?״.

ובכן, נסעתי לצום מיצים.

״תמצמץ פעמיים אם חטפו אותך. טלפון אחד לרווחה ויבואו לחלץ אותך״.

אז לא, אין צורך. למעשה – וזה בוודאי יפתיע לא מעט מכם – אני ממש יזמתי את הנסיעה הזו. כבר כמה חודשים טובים שאני חם על שינוי תזונה מאסיבי לגופי המתבגר, וכשהגיעה ההזדמנות זינקתי לאוטו ושרתי ״היי, דרומה״ ואפילו לא סובבתי את ההגה כשהגישו מיץ עשב חיטה והציגו אותו כארוחת צהריים.

ואז ביקשו ממני לצעוק.

אני באמת מתקשה לזכור את שם הסדנה הספציפית שבה ביקשו את זה, מה גם שהיו המון סדנאות לאורך סוף השבוע, אבל זה הפתיע אותי בדיוק כמו את כל שאר המשתתפים. רגע אחד ישבנו ועצמנו עיניים, ורגע אחר כך נתבקשנו לעמוד ולשחרר – על בטן מאוד ריקה, אם לא אכפת לכם – שאגה אדירה לאוויר.

ולא הצלחתי.

למרות שלא חשבתי שיש לי בעיה להעלות את הקול – רק תנו לי ילד בן פחות מעשר וניסיון לצאת מהבית בבוקר ותראו קסם! – לא יצא לי כלום. פשוט שום דבר. הענבל שלך אינו זמין כרגע, אנא נסה במועד מאוחר יותר.

ובעוד ששום בת קול לא יצאה ממני כלפי חוץ, בתוך הראש שלי הווליום באמת הוגבר.

מ״כולם יצחקו עליך״ דרך ״אתה תיראה מגוחך״ ועד ״אתה לא טוב בזה״ (במה, בלצעוק?!), הקול הפנימי שלי לא דילג על שום עלבון בדרך להשתקה טוטאלית של כל קול שיכול היה לצאת החוצה.

העניין עם קול - בעיקר הקול שלך, דרך אגב - היא שהוא לא ״פשוט יוצא החוצה״, כמו שאמרה מדריכת הסדנה. כי לקול הספציפי שלך צריך לפנות מקום. לשלות אותו ממעמקי חוסר הבטחון, ולתת לו להדהד בעולם. לזכור שהצעקה שלך שווה לא פחות מהצעקה של מישהו אחר.

לא סתם רענן שקד ואני אומרים ב״לכתוב את עצמי״ שהדבר הכי קשה ככותב לעשות הוא ללחוץ על כפתור ה״סנד״. מהסיבה הזו בדיוק זו גם משימת הכתיבה הראשונה שלנו בסדנה. כי אחרי הרבה מאוד שנים בתחום אנחנו יודעים שלכתוב זה דבר אחד, אבל לתת למישהו אחר לקרוא זה כבר דבר אחר לגמרי. ואחרי יותר משני עשורים ככותב, ואחרי שהטחתי בכמה תלמידים לאורך השנים ״יאללה, תשלחו כבר, אפשר לחשוב כמה זה קשה״, מצאתי את עצמי במדבר.

ומתבקש לצעוק.

ונזכר בדיוק כמה זה קשה.

אני לא יודע איך האחרים בחדר עשו את זה בכזו קלות. כאילו לצרוח מול אנשים זרים זה דבר שכולם עושים.

ואולי באמת כולם עושים, אני לא יודע.

העניין עם קול – בעיקר הקול שלך, דרך אגב – היא שהוא לא ״פשוט יוצא החוצה״, כמו שאמרה מדריכת הסדנה. כי לקול הספציפי שלך צריך לפנות מקום. לשלות אותו ממעמקי חוסר הבטחון, ולתת לו להדהד בעולם. לזכור שהצעקה שלך שווה לא פחות מהצעקה של מישהו אחר. ובמקרה שלי, גם למצוא את הצעקה הזו ולהבין איפה היא מסתובבת ואיך יוצרים איתה קשר, כי מעולם לא נדרשתי קודם.

אבל כן הייתה פעם אחת שלא צעקתי.

בתחילת הקריירה שלי הייתי כתב בעיתון ״ראש 1״. לצעירים שביניכם, עיתון זה כמו אינטרנט רק עם נייר, וכשאני הייתי בגיל הרלוונטי עיתונות נוער הייתה חתיכת דבר.

באחד הימים התקשרה אלי העורכת עירית וגילתה לי בסוד שמתגבש גיליון מיוחד עם כל הכותבים הגדולים של ״ראש 1״ לדורותיו (בין היתר: גלילה רון פדר, מרב מיכאלי, ארז טל, אברי גלעד, יואב קוטנר, גבי ניצן ועוד ועוד) לכבוד יום הולדתו הלא זוכר איזה של המגזין, והיא החליטה שאת הברכה של הדור הנוכחי אני אכתוב.

וזו הייתה הפעם הראשונה שלא הצלחתי להוציא מילה, לא בטלפון וגם לא על הכתב.

אני אריץ את הסיפור קדימה ואגיע לסוף: ישבתי שבועיים מול המחשב, אוכל כאפות מהקול הפנימי המהדהד שלי, ובסוף, חצי שעה לפני הדדליין, ויתרתי על הזכות. הגיליון המיוחד ירד לדפוס בלעדי. ואני נשבע לכם שלמרות שעברו 23 שנה מאז, אני אוכל את עצמי על הדבר הזה.

וכשראיתי את שער הגיליון עם כל השמות הגדולים האלה עליו ורק השם שלי לא, הבטחתי לעצמי שאני לעולם לא אתן לזה לקרות שוב.

מאז כתבתי יותר מאלף כתבות במגזין הזה, והפכתי גם אני, אם להאמין לויקיפדיה, לאחד מעשרים הכותבים הגדולים שיצאו מהמגזין המכובד הזה, ולמרות שאני חייב לעיתון הזה גם את השנים הכי יפות שלי וגם את כל מה שאני יודע על כתיבה, אני חייב לו, יותר מכל דבר אחר, את השיעור הזה: תצרח עכשיו כי זה מביך לרגע.

תשתוק – וזה ימשיך לכאוב לך גם 23 שנים אחר כך.

ובגלל שזכרתי היטב את השיעור הזה עצמתי עיניים, שמתי את הידיים על הבטן וצעקתי.

עכשיו, בואו נהיה כנים: יצאה לי שאגה שדומה יותר לזו של סימבה מ״מלך האריות״ רגע לפני שהוא שר ״משתגע כבר מלך להיות״ מאשר שאגה אמיתית. גם הניסיון השני לא היה מרהיב, גם זה שאחריו היה חלש באופן מביך ואחר כך המדריכה כבר עברה לתרגיל אחר, שהשבח לאל היה בשכיבה ובדממה מוחלטת.

למרבה ההפתעה, שממשיכה להפתיע למרות שזה קורה כל פעם מחדש כשמשהו ממך משתחרר לעולם, אף אחד לא צחק. במקרה שלי, אף אחד אפילו לא הסתכל. כל אחד היה עסוק, כנראה, בנבוכות של עצמו, ולמרות הנטייה הטבעית שלי לחשוב שהיקום סובב סביבי, הוכח בפעם המי יודע כמה שזה כנראה לא נכון.

אז כן, צעקתי. היה מביך ומוזר והאמת היא שאין לי שמץ של מושג במה זה היה אמור לעזור לי. אבל אני כן יודע דבר אחד: אני לא אשכב במיטה הלילה, וגם לא בשום לילה אחר, ואצטער שלא צעקתי.

תסיקו מה שאתם רוצים מזה על הכתיבה שלכם.

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

תודה על הרשמתך

למה שלא תקראו עוד משהו?

סיבה למסיבה

אף פעם לא עשיתי מסיבה.
כאילו, אתם יודעים, עשיתי אחת בגיל שש וגם בר מצווה הייתה לי, אבל מסיבה שלא ההורים שלי ארגנו? אף פעם. בחיים לא. אין סיכוי.
למעשה, אם תשאלו אותי מי האנשים שאני הכי מקנא בכם, אני אענה לכם בכל הכנות שאלה אנשים שמסוגלים לשלוח הודעה שכתוב בה ״סגרתי שולחן בפאב מעשר עד ארבע, אשמח אם תבואו לחגוג איתי את יום הולדתי״. כמה אומץ ותעוזה צריך בשביל לשלוח כזאת הודעה.
אני מדמיין אותי יושב בשולחן בפאב. לבד. מסתכל על הטלפון. בשעה השישית, אחרי כמה הודעות מתנצלות של אנשים שכתבו לי שהם דווקא ממש רצו לבוא אבל, אה, הם אנשים שפויים ונורמליים ולמה שהם יצאו מהבית, ועוד כמה אנשים שפשוט לא הגיעו, אני אבין את הרמז הדק ואלך הביתה שיכור וגלמוד. הסוף.
יום הולדת שמח, עומר.

קרא עוד »

זו הסיבה שבגללה אני כותב

אני רוצה לספר לכם על נורית פייגה.

עד אתמול לא הכרתי את נורית פייגה. זאת אומרת, כבר נפגשנו פעם, מסתבר, אבל הפגישה הייתה כל כך כאוטית ורגשית שלא זכרתי אותה בכלל. ולמרות שנפגשנו שוב רק אתמול ולא זיהיתי אותה והיא הייתה צריכה להציג את עצמה שוב, נורית פייגה היא האישה שבשבילה אני כותב ספרים.

ולא ידעתי את זה עד שנפגשנו.

קרא עוד »

16 מחשבות על הכבש השישה עשר

א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.

שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון. 
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״. 
פאק. זה נכון.

ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח'בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי 'אבא! רצחתי עשרה יהודים!'. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.

ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.

קרא עוד »

פרשת השבוע

א. ״עומר?״.
״נכון״.
״מדבר הרב ראובן. יש לנו כנס גדול של רבנים מחתנים בעוד חודש, ורצינו שתבוא לדבר איתנו על יהדות״.

שום מילה במשפט הזה לא הגיונית, ולכן כשהוא סיים אותו שאלתי אותו אם הוא התבלבל במספר ואם הוא בטוח שהוא הגיע לעומר הנכון. 
״אתה העומר ברק שכתב את הפוסט ׳אני יהודי׳, נכון?״. 
פאק. זה נכון.

ב. אני שונא את הפוסט הזה. מהמון סיבות. אם אתם לא יודעים על איזה פוסט מדובר, תחילתו בקצת אחרי אוקטובר, כשהגיע לעיני הסרטון של אחת ממפלצות הנוח'בה מתקשר לאביו המפלצתי והגאה וצורח לתוך הטלפון הסלולרי 'אבא! רצחתי עשרה יהודים!'. הסרטון הזה, והעיניים רוויות השנאה והשמחה האדירה שבו, גרמו לי להבין שלא משנה כמה מסובכת ולרוב גם לא קיימת מערכת היחסים שלי עם היהדות, אם הסכין הזו תגיע אלי, אני ארצח כיהודי. וזה גרם לי לתהות – בקול רם ובפייסבוק – אם אולי אני צריך להיות יותר יהודי גם בחיי. זה פוסט של 300 מילה, שמלוות וידאו שלי מדליק נרות שבת עם ילדי ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לברך, אז בירכנו את הברכות של חנוכה, שיהיה. לחצתי על פרסם וכמנהגו של האינטרנט לפעמים, מה שקרה אחר כך ידהים אתכם.

ג. הפוסט הזה, כפי שאולי אפשר להבין, התפוצץ. אנשים התקשרו אלי בעיניים דומעות. רבנים מכל הארץ כתבו לי. הוזמנתי לכל כך הרבה ארוחות שבת עד שעשיתי חישוב, ואם הייתי נענה לכל ההצעות שקיבלתי במהלך השבוע אחרי הפרסום שלו היה לוקח לי 11 שנים וחצי כדי להגיע לכולם. כל ערוץ טלוויזיה התקשר. הוזמנתי לשלושה דיונים בכנסת. הלשכה של ראש הממשלה התקשרה. חוויתי כבר כמה טירופים סביב פוסטים במהלך חיי, אבל כזה דבר עוד לא היה.

קרא עוד »

לא רלוונטי

״נו״, היא מסתכלת עלי בהתלהבות, ״אז מה אתה אומר?״.

אני מסתכל עליה. מסתכל על השרטוטים ששרטטה במחברת. איזה משפך הולך לאיזה מוצר, איזה לקוח הולך לאיזה מסלול. אנחנו מכירים מאז שהיינו ילדים וחברים טובים מאז שכשכל החברים שלנו הלכו לאוניברסיטה אנחנו הפכנו למנודים כשהחלטנו להקים כל אחד את העסק שלו. חישוב מהיר שעשינו הוליד שאנחנו עצמאיים כבר 17 שנה. מה ידענו על החיים בגיל 23? לא ידענו כלום. אולי זו הסיבה שבגללה יש לנו עסק.

״נו״, היא מסתכלת בעצמה על השרטוטים שלה ומשהו בעיניים שלה נהיה אפור, ״אז מה אתה אומר?״.

במחברת יש המון מוצרים חדשים שהיא רוצה להשיק השנה. דברים שהיא ראתה בחו״ל שיכולים לעבוד כאן. דברים שהיא ראתה בדמיון שיכולים לעבוד כאן. היא בעלת העסק הכי מוצלחת שאני מכיר, ותמיד הייתה השראה בשבילי לכמה קל היא גורמת לזה להיראות. פעם – ואני מדבר על לפני חודשיים – הייתי נגנב ונדלק מהשרטוטים האלה. עכשיו הם רק עושים לי סחרחורת. הכל נראה לי גדול ומסורבל ולא ברור.

קרא עוד »

גבר הולך לעיבוד

קר לי.

למרות שסוף דצמבר בחוץ, ומולי יושבים אנשים בחולצה קצרה ואחד מהם בכפכפים והילדים שלי ישנים בחדר שלהם בלי שמיכה מרוב שחם להם, אני יושב במרפסת שלי וקופא מקור.

פעם אהבתי קור. בחיי. אני עדיין זוכר את עצמי מדלג ברחובות שיקגו בינואר עם חולצה קצרה ופליז צבאי שחור בזמן שברחובות התחוללה סופת שלגים ומד המעלות באוטו הראה מינוס 17. אני זוכר את עצמי מתרגש משלג עד הברכיים בנסיעה עיתונאית לסיביר ואיך הזעתי בשק שינה באיסלנד כשבחוץ היה מינוס שמונה מעלות. אני זוכר שאמרתי פעם משפטים כמו ״כשהמעלות יורדות למינוס הריאות שלי נפתחות ואני סוף סוף מתחיל לנשום״.

אבל עכשיו יש 18 מעלות בחוץ ואני עם שתי חולצות, סוודר, חלוק ומפזר חום שהוצאתי החוצה והצמדתי אותו לרגל, ואני לא מרגיש שאני נושם מי יודע כמה. 

בראש אני יודע שאני אוהב קור. במציאות אני רועד ושוקל ברצינות להוציא את הגטקעס, שהפעם האחרונה שלבשתי אותם הייתה במישיגן בקור של מינוס 5 מעלות וסופת השלגים הכי מטורפת שהייתי בה אי פעם.

אז אולי תשאלו למה שלא תיכנס פנימה לאיפה שחם, עומר, ואני אענה לכם שיצאתי החוצה כדי להירגע קצת. בשעה האחרונה קפצתי שלוש פעמים מהרעש של המקרר החדש כי חשבתי שהוא אזעקה, מהרעש שעשה החתול בארגז שלו כי חשבתי שזו אזעקה, מהאזעקה של השכנים כי חשבתי שזו אזעקה ומאזעקה מוקלטת ששודרה במפתיע בטלוויזיה כי חשבתי שזו אזעקה. 

זאת אומרת, זו באמת הייתה אזעקה, אבל אתם מבינים למה אני מתכוון.

אפילו השקט נשמע כמו אזעקה. הדמיון ביניהם לא מפסיק להדהים אותי. 

קרא עוד »
תמונה של עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

כתבות נוספות מהבלוג...

סיבה למסיבה

זו הסיבה שבגללה אני כותב

16 מחשבות על הכבש השישה עשר

פרשת השבוע

לא רלוונטי

גבר הולך לעיבוד

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...​

תמונה של עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

מצטרפים לניוזלטר שלי ומקבלים את הטור השבועי שלי, הנחות בלעדיות, סדנאות פופ-אפ

וגם 10% הנחה לרכישה ראשונה באתר!

הניוזלטר אינו מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים