מתי צרחת במדבר בפעם האחרונה?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

בסוף השבוע האחרון הייתי במדבר וניסיתי לצרוח.

ולא, לא מהסיבות שאתם חושבים.

קודם כל, לשאלה שמטרידה אתכם ודאי יותר מכל: ״עומר, מה נפש עדינה כמוך שלא סובלת חום וחול עשתה במדבר?״.

ובכן, נסעתי לצום מיצים.

״תמצמץ פעמיים אם חטפו אותך. טלפון אחד לרווחה ויבואו לחלץ אותך״.

אז לא, אין צורך. למעשה – וזה בוודאי יפתיע לא מעט מכם – אני ממש יזמתי את הנסיעה הזו. כבר כמה חודשים טובים שאני חם על שינוי תזונה מאסיבי לגופי המתבגר, וכשהגיעה ההזדמנות זינקתי לאוטו ושרתי ״היי, דרומה״ ואפילו לא סובבתי את ההגה כשהגישו מיץ עשב חיטה והציגו אותו כארוחת צהריים.

ואז ביקשו ממני לצעוק.

אני באמת מתקשה לזכור את שם הסדנה הספציפית שבה ביקשו את זה, מה גם שהיו המון סדנאות לאורך סוף השבוע, אבל זה הפתיע אותי בדיוק כמו את כל שאר המשתתפים. רגע אחד ישבנו ועצמנו עיניים, ורגע אחר כך נתבקשנו לעמוד ולשחרר – על בטן מאוד ריקה, אם לא אכפת לכם – שאגה אדירה לאוויר.

ולא הצלחתי.

למרות שלא חשבתי שיש לי בעיה להעלות את הקול – רק תנו לי ילד בן פחות מעשר וניסיון לצאת מהבית בבוקר ותראו קסם! – לא יצא לי כלום. פשוט שום דבר. הענבל שלך אינו זמין כרגע, אנא נסה במועד מאוחר יותר.

ובעוד ששום בת קול לא יצאה ממני כלפי חוץ, בתוך הראש שלי הווליום באמת הוגבר.

מ״כולם יצחקו עליך״ דרך ״אתה תיראה מגוחך״ ועד ״אתה לא טוב בזה״ (במה, בלצעוק?!), הקול הפנימי שלי לא דילג על שום עלבון בדרך להשתקה טוטאלית של כל קול שיכול היה לצאת החוצה.

העניין עם קול - בעיקר הקול שלך, דרך אגב - היא שהוא לא ״פשוט יוצא החוצה״, כמו שאמרה מדריכת הסדנה. כי לקול הספציפי שלך צריך לפנות מקום. לשלות אותו ממעמקי חוסר הבטחון, ולתת לו להדהד בעולם. לזכור שהצעקה שלך שווה לא פחות מהצעקה של מישהו אחר.

לא סתם רענן שקד ואני אומרים ב״לכתוב את עצמי״ שהדבר הכי קשה ככותב לעשות הוא ללחוץ על כפתור ה״סנד״. מהסיבה הזו בדיוק זו גם משימת הכתיבה הראשונה שלנו בסדנה. כי אחרי הרבה מאוד שנים בתחום אנחנו יודעים שלכתוב זה דבר אחד, אבל לתת למישהו אחר לקרוא זה כבר דבר אחר לגמרי. ואחרי יותר משני עשורים ככותב, ואחרי שהטחתי בכמה תלמידים לאורך השנים ״יאללה, תשלחו כבר, אפשר לחשוב כמה זה קשה״, מצאתי את עצמי במדבר.

ומתבקש לצעוק.

ונזכר בדיוק כמה זה קשה.

אני לא יודע איך האחרים בחדר עשו את זה בכזו קלות. כאילו לצרוח מול אנשים זרים זה דבר שכולם עושים.

ואולי באמת כולם עושים, אני לא יודע.

העניין עם קול – בעיקר הקול שלך, דרך אגב – היא שהוא לא ״פשוט יוצא החוצה״, כמו שאמרה מדריכת הסדנה. כי לקול הספציפי שלך צריך לפנות מקום. לשלות אותו ממעמקי חוסר הבטחון, ולתת לו להדהד בעולם. לזכור שהצעקה שלך שווה לא פחות מהצעקה של מישהו אחר. ובמקרה שלי, גם למצוא את הצעקה הזו ולהבין איפה היא מסתובבת ואיך יוצרים איתה קשר, כי מעולם לא נדרשתי קודם.

אבל כן הייתה פעם אחת שלא צעקתי.

בתחילת הקריירה שלי הייתי כתב בעיתון ״ראש 1״. לצעירים שביניכם, עיתון זה כמו אינטרנט רק עם נייר, וכשאני הייתי בגיל הרלוונטי עיתונות נוער הייתה חתיכת דבר.

באחד הימים התקשרה אלי העורכת עירית וגילתה לי בסוד שמתגבש גיליון מיוחד עם כל הכותבים הגדולים של ״ראש 1״ לדורותיו (בין היתר: גלילה רון פדר, מרב מיכאלי, ארז טל, אברי גלעד, יואב קוטנר, גבי ניצן ועוד ועוד) לכבוד יום הולדתו הלא זוכר איזה של המגזין, והיא החליטה שאת הברכה של הדור הנוכחי אני אכתוב.

וזו הייתה הפעם הראשונה שלא הצלחתי להוציא מילה, לא בטלפון וגם לא על הכתב.

אני אריץ את הסיפור קדימה ואגיע לסוף: ישבתי שבועיים מול המחשב, אוכל כאפות מהקול הפנימי המהדהד שלי, ובסוף, חצי שעה לפני הדדליין, ויתרתי על הזכות. הגיליון המיוחד ירד לדפוס בלעדי. ואני נשבע לכם שלמרות שעברו 23 שנה מאז, אני אוכל את עצמי על הדבר הזה.

וכשראיתי את שער הגיליון עם כל השמות הגדולים האלה עליו ורק השם שלי לא, הבטחתי לעצמי שאני לעולם לא אתן לזה לקרות שוב.

מאז כתבתי יותר מאלף כתבות במגזין הזה, והפכתי גם אני, אם להאמין לויקיפדיה, לאחד מעשרים הכותבים הגדולים שיצאו מהמגזין המכובד הזה, ולמרות שאני חייב לעיתון הזה גם את השנים הכי יפות שלי וגם את כל מה שאני יודע על כתיבה, אני חייב לו, יותר מכל דבר אחר, את השיעור הזה: תצרח עכשיו כי זה מביך לרגע.

תשתוק – וזה ימשיך לכאוב לך גם 23 שנים אחר כך.

ובגלל שזכרתי היטב את השיעור הזה עצמתי עיניים, שמתי את הידיים על הבטן וצעקתי.

עכשיו, בואו נהיה כנים: יצאה לי שאגה שדומה יותר לזו של סימבה מ״מלך האריות״ רגע לפני שהוא שר ״משתגע כבר מלך להיות״ מאשר שאגה אמיתית. גם הניסיון השני לא היה מרהיב, גם זה שאחריו היה חלש באופן מביך ואחר כך המדריכה כבר עברה לתרגיל אחר, שהשבח לאל היה בשכיבה ובדממה מוחלטת.

למרבה ההפתעה, שממשיכה להפתיע למרות שזה קורה כל פעם מחדש כשמשהו ממך משתחרר לעולם, אף אחד לא צחק. במקרה שלי, אף אחד אפילו לא הסתכל. כל אחד היה עסוק, כנראה, בנבוכות של עצמו, ולמרות הנטייה הטבעית שלי לחשוב שהיקום סובב סביבי, הוכח בפעם המי יודע כמה שזה כנראה לא נכון.

אז כן, צעקתי. היה מביך ומוזר והאמת היא שאין לי שמץ של מושג במה זה היה אמור לעזור לי. אבל אני כן יודע דבר אחד: אני לא אשכב במיטה הלילה, וגם לא בשום לילה אחר, ואצטער שלא צעקתי.

תסיקו מה שאתם רוצים מזה על הכתיבה שלכם.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב pinterest

הצטרפו לניוזלטר שלי, וקבלו המלצות, הטבות ושלל טקסטים משובחים

למה שלא תקראו עוד משהו?

כשזה יקרה, תדעו שהפכתם לכותבים אמיתיים

״רק אל תבנה על הצלחה, בסדר?״, הוא לקח עוד שלוק מהקפה שלו והשפיל את העיניים לרצפה.הוא ואני מכירים מילדות, והוא אחד האנשים הכי קרובים אלי גם היום. הוא שאל איך הולך עם ״כולם לחייך״, ואמרתי לו בהתרגשות שהוא יוצא עוד שלושה שבועות.ואז הוא אמר לי את המשפט שלמעלה.ולצערי הרב, כאילו לא למדתי כלום בקריריה שלי, שאלתי אותו למה הוא חושב ככה.הוא מיד הסביר שהוא לטובתי. שהוא רק לא רוצה שיישבר לי הלב. שאף אחד כבר לא קורא. לא הוא ולא כל מי שהוא מכיר. כולם בנטפליקס. ספר זה משהו פרה היסטורי.וגם בוא, כן? זה לא שאתה עמוס עוז. אפילו לא קרוב.ידעתי שהקול הזה יגיע.

קרא עוד »

זהו, אני פורש!

גבירותי ורבותי, עיתונאים, עיתונאיות, אנשי טלוויזיה ומדיה חדשה,

אני פורש מכתיבה.

ההודעה החלה לחלחל בי היום בשמונה בבוקר, עת הלכתי לבית הקפה השכונתי שלי ואמרתי לעצמי ״זהו, היום אני מתקדם בפרק הארור שאני תקוע בו כבר שלושה שבועות. היום זה נגמר!״.

קראתי אותו.

וקראתי אותו שוב.

וישבתי המון זמן – לפחות ארבעים דקות! – מול הטקסט הזה. ניסיתי למחוק, לנסח מחדש, לכתוב שוב, להחליף ספר. כלום. ביקשתי מהמלצר עוד קפה, הפעם חזק יותר, בהיתי במסך והבנתי: איבדתי את זה.

ואולי מעולם לא היה לי את זה.

קרא עוד »

מתי צרחת במדבר בפעם האחרונה?

בסוף השבוע האחרון הייתי במדבר וניסיתי לצרוח.

ולא, לא מהסיבות שאתם חושבים.

קודם כל, לשאלה שמטרידה אתכם ודאי יותר מכל: ״עומר, מה נפש עדינה כמוך שלא סובלת חום וחול עשתה במדבר?״.

ובכן, נסעתי לצום מיצים.

״תמצמץ פעמיים אם חטפו אותך. טלפון אחד לרווחה ויבואו לחלץ אותך״.

אז לא, אין צורך. למעשה – וזה בוודאי יפתיע לא מעט מכם – אני ממש יזמתי את הנסיעה הזו. כבר כמה חודשים טובים שאני חם על שינוי תזונה מאסיבי לגופי המתבגר, וכשהגיעה ההזדמנות זינקתי לאוטו ושרתי ״היי, דרומה״ ואפילו לא סובבתי את ההגה כשהגישו מיץ עשב חיטה והציגו אותו כארוחת צהריים.

ואז ביקשו ממני לצעוק.

קרא עוד »

אתם חייבים לתת לזה ליפול

הפעם הראשונה שבה עליתי על מטוס הייתה בשנת 1996, והייתה לי מטרה אחת בלבד בראש: חנות הספרים בארנס אנד נובל.

מי שהייתה אחראית לטירוף הספרותי שהתחולל אצלי בראש הייתה שירה, בת הדודה מדרגה אין לי מושג איזו שלי, שגרה בארצות הברית ועד לפני שנה בכלל לא הכרנו, אבל ביקור בזק שלה בישראל וביקור נימוסין קצר מצד המשפחה שלי הוביל לידיעה שיש לה אימייל, ולשנינו זה הספיק כדי שיתהפך לנו העולם.

קרא עוד »

האיש בן ה-84 שהפך אותי לסופר (ועכשיו, כנראה, יהפוך גם אתכם)

"כל החיים חלמתי לכתוב״, הוא אמר בביישנות ושיחק עם הכפתורים בחולצתו המשובצת. ״אבל איכשהו לא הגעתי לזה עד עכשיו״

הוא היה התלמיד המבוגר הראשון שלי. הייתי בן 26, אולי אפילו פחות, ועשיתי סדנאות כתיבה במרתף של ההורים שלי. הוא היה רחוק מאוד מקבוצת הגיל המקובלת בסדנאות האלה, ובכל זאת הוא סידר את שערו הלבן והתיישב וכשהתבקש להציג את עצמו הוא פתח את הפה, דמע קצת ובקול מאוד סדוק אמר: ״קוראים לי מוטי ואני חולם לכתוב ספר כבר יותר מחמישים שנה. וכל הזמן אמרתי לעצמי שעכשיו זה לא הזמן ועוד מעט ובוקר אחד לא שמתי לב ונהייתי בן 84״.

קרא עוד »

זה הדבר הכי קשה שעשיתי בקריירה שלי (הפרק שמעולם לא קראתם ב"לחוץ חתונה")

״אתה יודע״, היא לקחה עוד שלוק מהקפה שלה והסתכלה שוב על צרור הדפים שמולה. ״אם אני מדלגת מפרק 9 ישר ל-11, אני לא מרגישה שחסר לי משהו״.

הייתי אומר שבאותו רגע השמיים נפלו עלי, אבל ישבנו בקומה השנייה של הארקפה בשוסטר והתקרה שם גם ככה נמוכה, אז התיאור הדרמטי הזה פחות מתאים כאן.

אבל שתדעו לכם שאם שרי שביט, העורכת של ״לחוץ חתונה״ ואני היינו יושבים תחת כיפת השמיים, הם היו נופלים עלי באותו רגע ממש.

קרא עוד »

כתבות נוספות מהבלוג...

עוד כתבות שאהבתי...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »
עומר ברק

עומר ברק

אני סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לכתיבה, אם כי לפעמים לאו דווקא בסדר הזה.
את ספר הביכורים שלי, ״לחוץ חתונה״, הוצאתי ב-2017 בהוצאת ״מודן״. בתוך חמישה ימים (שזה שיא ישראלי, אגב) אזלה המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים מהחנויות.

לכל המאמרים בבלוג »

הצטרפו לניוזלטר שלי וקבלו טיפים, הנחות בלעדיות, פוסטים מרתקים וגם המלצות על תוכן שווה במיוחד. לא מכיל ספאם, גלוטן ובוטנים